דמויות סדוקות על הסכין
בספרו "לא מפסיקים אהבה באמצע" מתמודדים בני זוג עם הולדתה של ילדה פגועה. בעקבות כתיבת הרומן, בחר ליאור אנגלמן בחמישה ספרים שאותם מובילים גיבורים סדוקים - אך דווקא הקריאה בהם היא שלמה וחזקה
אייל ונועה, גיבורי הרומן "לא מפסיקים אהבה באמצע" יושבים אל מול תמונות האולטרסאונד הראשונות של העוברה שלהם. למולן הם מפנטזים על ילדה מושלמת, יפה ומוקפת חברות. לאחר כמה חודשים, כשהתמונות הופכות לתינוקת של ממש, מכה בהם המציאות השבירה. בתם, רעות, נולדת לפני הזמן המיועד, באשמתו של אביה. היא ילדה פגועה שסובלת מקשיים פיזיים וחברתיים - כאלה שמאיימים לנפץ את כל חלומות האושר של הוריה.
הרבה זמן לוקח לנועה, לאייל ובעצם לכולנו - לגלות כמה חסד וריפוי יכולה להביא איתה לעולם דווקא ילדה שאינה תפורה לפי מידת החלומות, וכיצד דווקא הכנות והפשטות של הילדה הלא-מושלמת יכולות לרפא את הזיוף של האנשים שסביבה, המושלמים לכאורה.
רעות הפגועה יקרה לי מאוד, ולכן בחרתי לחלוק אתכם את חיבתי לדמויות נוספות, כדמותה של רעות. דמויות לגמרי לא שלמות, שדווקא המקום השבור שלהן, לעתים המעוות, מביא איתו מרפא, ואולי מהווה מראה מדויקת לחיים של כולנו.
ישנה ברכה מיוחדת ביהדות השמורה למפגש עם אנשים בעלי מומים בולטים, ברכה שנאמרת בלחש, כדי לא לפגוע: "ברוך משנה הבריות". כלומר הכרה בכך שהבריות "המשונות" בורכו במתנה שאנחנו לא זכינו לה, ושאולי המפגש איתן יכול לשנות משהו גם בנו. הנה כמה מפגשים ספרותיים מהסוג הזה.
"פלא", מאת ר"ג פלאסיו
אחד הפחדים הגדולים ביותר של הורים מתממש בספר הנפלא הזה. ילד שנולד עם תסמונת גנטית חריפה שגורמת לו לעיוות קיצוני במיוחד בפנים, כזה שגם כמה וכמה ניתוחים שעבר לא הצליחו לתקן. קשה להתמודד עם מחלה של ילד, עם כישלון של ילד, אבל איך מתמודדים עם תגובות החברה לילד שכותב על עצמו כך: "קוראים לי אוגוסט ואני לא מתכוון לתאר את עצמי. איך שלא תדמיינו אותי - זה הרבה יותר גרוע". הספר שפותח ברגעים שבהם הוא עומד לקראת כניסה לבית הספר לאחר שנים רבות של היעדרות מחמת הניתוחים, נכתב ברובו מנקודת מבטו של הילד, וגם מנקודת מבט מיוחדת של אחותו ושל דמויות נוספות.
רומן מעורר שאלות רבות על המקום המופרז שאנחנו נוטים לתת למראה החיצוני שאינו תלוי בהחלטת האדם (הילד במקרה הזה) ועל משימת החיים של מי שיודע שעולמו הפנימי טוב בהרבה מזה הניבט לעין. הוא אמנם כתוב בשפה שמאפשרת גם לבני נוער צעירים להיפגש איתו, אבל מבוגר שבשל כך יוותר על הקריאה - יפספס את הפלא.
"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", מאת מארק האדון
אני משער שלא לרבים מאיתנו הזדמן לשוחח עם ילד שסובל מאוטיזם בתפקוד גבוה או מתסמונת אספרגר, ובוודאי לא להיחשף למונולג ארוך של ילד כזה בן חמש-עשרה. "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון הוא הזדמנות נרחבת שמתגלה כלא פחות מתענוג צרוף - מעורב בכאב. הפער הכמעט בלתי נסבל שמתגלה לקורא בין ידיעותיו השכליות המקיפות של הנער כריסטופר (הוא פותר בקלות בעיות סבוכות במתמטיקה, זוכר נתונים שאיש מאיתנו כמעט לא מסוגל לזכור על אודות מדינות העולם, ערי בירה ואפילו מספרים ראשוניים) לבין עולמו הרגשי החסום אפילו מהבנת רגשות אנושיים בסיסיים, כמעט בלתי נתפס.
קשה מאוד להיכנס לעולמו של מי שחייו חסומים בפני הומור, הבעות פנים, ושאפילו את מושג האהבה הוא צריך להכניס לתוך סד איום של הסברים טכניים. באמנות מופלאה אנחנו, כקוראים, נכנסים לעומק הדמות הזאת ומזדהים עמה הזדהות עמוקה.
די היה בזה כדי להעמיד אותנו בפני סיפור ענק, אבל כשכריסטופר יוצא למשימת בילוש לגלות מי רצח את הכלב, ובדרכו לפתרון התעלומה מתערער לו כל עולמו המשפחתי - ואיתו כל האהבה שממילא לא היה יכול להבין בכלים אנושיים רגילים, וכל האמון שבין הורים לילדים - הספר הופךל מטלטל במיוחד.
"אין דבר כזה ילד רע", מאת אושי גרוס
לדובי, ילד בראשית צעדיו בבית הספר יש לקויות למידה חריפות, בעיית התארגנות וקשיים לא פשוטים של קשב וריכוז, עד כדי כך שלא פעם הוא מתקשה למצוא את דרכו בחזרה הביתה. הבית שלו הולך לו שוב ושוב לאיבוד, כך הוא נוטה לחשוב, בניגוד לאמו שמסבירה לו שזה לא הבית, זה הוא.
שוב ושוב כקורא אתה שואל את עצמך מי הוא זה שהולך לאיבוד, דובי הילד מכמיר הלב או המטפלים מלאי הרצון הטוב שעובדים איתו לפי הספר ומחמיצים את ההזדמנות להגיע אל חדריו הפנימיים? דובי שבאמת נכשל שוב ושוב למורת רוחם של המורים ושלו עצמו, או החברה שיודעת לעלוב בו ואינה יודעת את נפשו?
זה אולי לא מהספרים שימצאו מקום של כבוד במדורי ביקורות הספרים, מפני שלא לשם כך נכתב וכוון, אבל מי שמבקש מספר להעניק לו הצצה חד-פעמית מלאת חמלה לעולם של ילד מיוחד באמת, ימצא את מבוקשו בספר הזה, שמצליח להכאיב, להצחיק ולרכך את הנוקשות שלנו בו זמנית.
"צ'רלי", מאת דניאל קיס
הספר הזה, שלחלקנו מוכר בשם המחזה שנכתב בעקבותיו, "פרחים לעכבר לבן", עושה את מה שבמציאות בלתי אפשרי לעשות - הוא לוקח את צ'רלי, גבר צעיר בן 32, מוגבל שכלית, אל תוך ניסיון קליני שנערך לעכבר מעבדה. ניסיון שמצליח להעלות באופן הדרגתי את מנת המשכל של העכבר לגבהים חדשים. בעקבות ההצלחה עם העכבר, מקבל צ'רלי את הטיפול. הוא מתקדם צעד-צעד בעקבות העכבר ומתפתח אף הוא להיכרויות שכליות שלא היו לו קודם לכן, עד לכדי אינטליגנציה מפותחת במיוחד.
מה שנראה בשלב ראשון כסוף טוב לחיים עגומים, מתברר דווקא כשער לעולם כואב בהרבה. בשל הכרתו השכלית הנרכשת מגלה צ'רלי את מה שלא יכול היה לחוות כשסבל מן הלקות השכלית: הוא מבין בהדרגה מה באמת היה יחסם של הסובבים אותו כלפיו. חברים לעבודה שבימי לקותו נראו לו כחברי נפש, מתגלים לו כמי שבזו לו ולעגו לו לאורך הדרך. הם גם הראשונים לנסות להביא לפיטוריו מהעבודה כשהאינטליגנציה שלו מתחילה לאיים עליהם. גם את הקשר עם משפחתו הקרובה הוא מנסה לשקם, ומגלה את האמת המרה על יחסם של בני משפחתו אליו, ועל כמה שיקום מערכת היחסים עמם רחוק מהישג ידו.
אם לא די בזה, הטיפול מפסיק להשפיע על העכבר והוא נסוג לאטו במה שמבשר על תהליך נסיגה זהה שיעבור מעתה על צ'רלי. תהליך נסיגה שהוא מודע אליו, צעד אחד לפני כל דעיכה.
קשה וכואב לעבור את מסע ההתפכחות ביחד עם צ'רלי - מסע שמעורר געגוע לימים נטולי הדעת, כשהימים הללו שוב חוזרים אל צ'רלי הם מתגלים כקשים לא פחות. נדיר לצאת למסע הזה: מהלקות השכלית אל החוכמה - ובחזרה. ספר שמעורר המון מחשבה.
"פרויקט רוזי", מאת גרהם סימסיון
אני בוחר לסיים בספר הזה, כדי לאזן מעט את כובד המשקל.
ברוב הספרים שהזכרתי, בשל העיסוק באדם או בילד שהוא במובנים רבים חריג בחברה, הכבדות מורגשת. יש הומור בחלק מהספרים והרבה ציניות, אבל הצער שחוות הדמויות השונות הללו מחלחל בכמויות נדיבות אל תוכנו.
קשה לכתוב על הנושא הזה בקלילות ובחיוך כמו בפרויקט של רוזי, שגם הוא עסוק באדם, הפעם מבוגר, הלוקה באספרגר, ומבקש למצוא לעצמו בת זוג ואהבה מתוך עולם שלא מסוגל לחוות אהבה אלא לערוך "רשימות מכולת" אודות התכונות הנדרשות מבת הזוג. ולמרות החיוך המתלווה אל הקלילות, ואולי דווקא בעזרתו, גם מכאן יוצאים עם תובנות משמעותיות.
ספרו של ליאור אנגלמן "לא מפסיקים אהבה באמצע", ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.
לפנייה לכתב/ת 
