ישראל לא לבד. גם קפריסין רוצה שלום וביטחון

תחילתו של ניסיון נוסף מני רבים לאחד את קפריסין נתקלה בשילוב מוזר של לאות ואופטימיות זהירה. אין ספק, היינו בנקודה הזו לא מעט פעמים בעבר. אחרי הכול, זוהי כבר שנת ה-50 לניסיונות של האו"ם לפתור את העימות הפוליטי בין קהילת הרוב באי - הקפריסאים היוונים, המייצגים כ-80 אחוזים מאוכלוסייתו - וקהילת המיעוט הקפריסאית-טורקית.

"מגלים עולם " - מאמרים אחרונים:

אפקט סטלין: ישראל והפלסטינים מתים מפחד / פרופ' איאן ס. לוסטיק

חולמת בספרדית. קטלוניה זכאית לעצמאות? / פדרו אינסואה

3 שנים לאסון המשולש ביפן: האחדות נסדקת / ד"ר כריסטופר הובסון

מדע המדינה. המהנדסים שעבדו למען פרנקו / לינו קמפרובי

ועדיין, ישנה תחושה שהגיע הזמן לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. מעבר להכרה שהזמן הולך ואוזל, התפתחויות אזוריות לאחרונה, ובהן המשבר הכלכלי באי וגילויים של מצבורי גז טבעי, הוסיפו תמריץ נוסף למאמצים לפתור את הסכסוך. בדומה, העובדה שיש כרגע מנהיג קפריסאי-יווני שמוכן לשקול מבנה פדרטיבי מבוזר למדי בתמורה להתחייבות קפריסאית-טורקית שלא לנסות לפרוש בנקודה כלשהי בעתיד, העצימה את התקווה שהפעם ניתן יהיה למצוא הסדר בזמן.

מהווה כרגע 36 אחוזים מהאי. קפריסין הטורקית(צילום: Gettyimages)

יש נטייה לחשוב על הבעיה הקפריסאית כנושא מורכב, אולם בפועל, הוא דווקא פשוט וברור למדי. בנושאים רבים, הפרמטרים הבסיסיים של פתרון הסכסוך הם ברורים ועל פי רוב גם מקובלים. אולם, הקושי תמיד היה להביא את הצדדים להראות את הרצון הפוליטי הנדרש כדי להגיע להסכם סופי.

לדוגמה, בנוגע לתהליכי הכינון של קפריסין שלאחר הסדר, אנחנו יודעים שזו תהיה רפובליקה פדרלית המבוססת על שני אזורים ושתי קהילות. אנחנו לא יודעים, עם זאת, כמה מושבים יהיו בשני הבתים של הפרלמנט הפדרלי. בדומה, אנחנו יודעים שתהיה חייבת להיות איזושהי חלוקה מחדש של טריטוריה, אבל אנחנו לא יודעים אם האזור הקפריסאי-טורקי שכרגע מהווה 36 אחוזים מהאי, יופחת ל 26 אחוזים או יהיה קרוב יותר ל-29 אחוזים (זהו הטווח שמקובל לדון בו).

מרגישים מאוימים

בניגוד לכך, נראה כי ההיבטים הביטחוניים של ההסדר יהיו הרבה יותר מאתגרים. היבטים אחרים של הבעיה מציעים הזדמנויות של רווחים סימטריים לשני הצדדים, ואילו נושא הביטחון נבנה מסביב לא-סימטריה כפולה ושורשית שהופכת אותו לקשה במיוחד לוויתורים משני הצדדים. הקפריסאים-הטורקים רואים את עצמם כמיעוט שחי באי תחת איום מהרוב הקפריסאי-היווני, ואילו הקפריסאים-היוונים רואים את עצמם כמיעוט אזורי הנמצא תחת איום מצד הקפריסאים-הטורקיים וטורקיה. כל דיון על ביטחון, מכאן, נוטה להיות ממוסגר כתחרות סכום אפס וחוסר ביטחון, המקשים על מציאת פשרה.

הטענה הזו מסבירה מדוע נושא הביטחון הוא שנמצא בליבת הבעיה הקפריסאית. אכן, יהיה זה הוגן לומר שאם המימדים הביטחוניים של הבעיה הקפריסאית לא ייפתרו באופן יעיל - לא יהיה פתרון בקפריסין. לדוגמה, בזמן משאל העם על איחוד האי, באפריל 2004, ממדים אלו צוינו כמקור הדאגה העיקרית והיחידה של הקפריסאים-היוונים והסיבה העיקרית להתנגדותם לתנאים של תוכניות האיחוד של האו"ם (תוכנית אנאן).

הקפריסאים-היוונים מתנגדים להתערבות צבאית מצד מדינות זרות(צילום: מורן אזולאי)

שני נושאי הביטחון החשובים ביותר, והקשורים זה לזה, הם שאלת הערבויות והנוכחות באי של כוחות יווניים וטורקיים לאחר השגת ההסדר.

שומר הסף הצפון קפריסאי

תחת חוקת 1960, שנכנסה לתוקף כשקפריסין הפכה למדינה עצמאית לאחר שמונה עשורים של שלטון קולוניאלי בריטי, הוחלט שבריטניה, יוון וטורקיה יחזיקו, ביחד ולחוד, בזכות ההתערבות על מנת להבטיח את הריבונות, העצמאות והשלמות הטריטוריאלית של המדינה החדשה. טורקיה טענה בשם זכות זו כאשר פלשה לאי ב-1974 בתגובה להפיכה הצבאית שנועדה לקדם את האיחוד של קפריסין עם יוון.

בראייתם של הקפריסאים-היוונים, בלתי מקובל לחלוטין שחברה באו"ם ובאיחוד האירופי תהיה מושא לפיקוח, על אחת כמה וכמה להתערבות צבאית מצד מדינות חיצוניות. הם נחושים להיפטר מההסכם המתיר התערבות חיצונית. מצד שני, הקפריסאים-הטורקים רואים בהסכם כשומר סף חיוני ומוחלט. ולכן, הם נחושים לשמור עליו.

במסגרת הזו, ישנן שאלות בנוגע להמשך הנוכחות של כוחות יווניים וטורקיים באי. תחת הסכמי 1960, יוון יכולה להחזיק 950 חיילים בקפריסין וטורקיה יכולה להחזיק ב-650. היום, המספרים בפועל גדולים לעין שיעור; בעיקר מספרם של הכוחות הטורקיים, שמוערכים כעת בטווח שבין 30 אלף ל-40 אלף. הקפריסאים-היוונים רוצים להיפטר מכל הכוחות הזרים (כולל, בסופו של דבר, משני בסיסי הצבא הבריטי באי). הקפריסאים-הטורקים נחושים לשמור על נוכחות צבאית טורקית.

שני הצדדים הגדירו את שאלת הערבויות ושאלת נוכחות הכוחות הצבאיים כקווים אדומים ונוצר על כן הרושם שנושאים אלו לא יוכלו להיפתר באופן המוסכם על שני הצדדים. עם זאת נראה שיש כמה דרכים לפתרון המבוי הסתום.

למשל, כיום, יציבות פוליטית וביטחון פיזי שלובים זה בזה. לטורקיה יש את הזכות להתערב לא רק כדי להגן על קפריסין הטורקית (או בשמה האחר צפון קפריסין) מול מתקפה מזוינת, אלא גם אם וכאשר יינקטו צעדים לערער את הסדר הפוליטי. קפריסאים-טורקים רבים עדיין מחזיקים בעמדה בלתי מתפשרת ביחס לצורך בהגנה הטורקית, ובהחזקת כוחות טורקיים שיהיו נוכחים פיזית בקפריסין, אולם הם גם נראים נכונים לקבל מצב שבו האיחוד האירופי הוא שיספק את הערבויות הפוליטיות ההכרחיות לכל הסדר. אף שקפריסאי-יווני יכול שלא לאהוב את זה, זה בוודאי "קל יותר לעיכול" מאשר מצב של זכות התערבות אוניברסלית וחד-צדדית; זכות שכבר נוצלה על ידי טורקיה.

רעיון נוסף הוא לנסות להגביל את זכות ההתערבות רק אל מה שיהיה הישות הקפרסיאית-הטורקית הפדרלית. במילים אחרות, טורקיה תוכל לשמר נוכחות צבאית מתמשכת בקפריסין, אם כי קטנה יותר בהיקפה מכוחותיה שם כיום, אך שמרחב הפעולה שלה יהיה יותר מצומצם. שוב, זה בוודאי עדיף על ההסדרים הנוכחיים, על אף חששות מסוימים בקפריסין היוונית שהסדר זה ירתיע את קפריסין הטורקית מלסגת מהמדינה הקפריסאית-הטורקית, וכך ישמש ככלי לעגן את החלוקה האתנית של האי גם לאחר האיחוד.

כפי שניתן לראות, כשזה מגיע לשאלות של ערבויות וכוחות צבאיים באי אין תשובות פשוטות. עם זאת, ישנן אפשרויות שניתן וצריך לבחון אם יימצא פתרון כולל לבעיה שנכנסת כעת לעשורה השישי.

ג'יימס קר-לינדסי הוא עמית מחקר בכיר של יורובנק בתחום הפוליטיקה של אירופה הדרום-מזרחית במכון האירופאי, בבית הספר של לונדון לכלכלה. הוא מחברם של כמה ספרים על קפריסין, ובהם: EU Accession and UN Peacemaking in Cyprus (Palgrave, 2005), The Government and Politics of Cyprus (Peter Land, 2009) and The Cyprus Problem: What Everyone Needs to Know (Oxford University Press, 2011)

המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם" שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים