"דול ואם": חברות שבא לבכות
זוכרים את החבר או החברה ההיא, שתמיד אהבתם אבל גם קינאתם בהם? הסדרה "דול ואם" מדברת בדיוק על הנושא הלא נעים הזה, מבלי לייפות אותו. זו הקומדיה הכי לא מצחיקה שיש, אבל היא מעוררת מחשבות
מה היית עושה אם החברה הכי טובה שלך היתה מתקשרת אלייך בבכי? היית נותנת לה עצה טלפונית רגעית, או מנסה "להציל" אותה מעצמה, אפילו אם זה אומר שעל הדרך תנפנפי בהצלחה שלך מול הפרצוף המיואש שלה? מתוך הסיטואציה הזו נוצרת "דול ואם", שהפרק הראשון שלה שודר אתמול (ד') ב-yes Oh.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
סדרה עם לב: נפרדים מ"איך פגשתי את אמא"
"בנות": החברה הטובה שקצת נמאסה
"ישראלים בברלין": מניפולציה מחליאה
מדובר במיני סדרה בת שישה פרקים של ערוץ סקיי ליבינג הבריטי, שנרכשה על ידי HBO ומגדירה את עצמה, משום מה, כסיטקום. דולי ואם הבריטיות הן החברות הכי טובות, מאז שהאבות שלהן היו חברים טובים. החברות היא בדמן, כך מבהירים לנו כל פעם בסיקוונס הפתיחה שמתעכב על תמונה של שתיהן כילדות קטנות מצחקקות באמבט קצף.
התמונה הזו מטעה בהתחלה וגורמת לחשוב לרגע שמדובר באחיות. "הייתן יכולות להיות תאומות", אומר להן מפיק סליזי (ונאה) באחד הפרקים בהמשך. ובאמת, דולי ואם קשורות זו אל זו כל כך הרבה זמן, שהן מתפקדות כמו משפחה. אלא שהתפקוד הזה מזכיר יותר משפחה שלא בוחרים, ופחות חברות טובה שנשענת גם על קבלת ביקורת הדדית ופרגון מהלב.
דול, קיצור לדולי (השחקנית והקומיקאית דולי וולס), היא שום דבר. כך לפחות מציגים אותה בתחילת הסדרה. היא רבה עם חבר שלה, היא אומללה, וכנראה גם העבודה שלה לא משהו - כי היא מוכנה להפוך לעוזרת האישית של החברה הכי טובה שלה.
קראתם נכון. אם, במחווה של רצון טוב (ואולי גם רחמים), קונה לדולי כרטיס טיסה מאנגליה העגומה אל לוס אנג'לס החמימה. שם הן חולקות דירה מפוארת עם בריכה, ודולי עובדת בתור האסיסטנטית שלה - זו שגם מגיעה איתה לסט ומכינה לה קפה.
כך למשל דולי מוצאת את עצמה עושה בייביסיטר לבן של סוזן סרנדון (שמגיחה להופעת אורח) במהלך מסיבה לכבוד הסרט שאם משחקת בו. היא יושבת עם הילד בחדר נפרד ומנסה לשעשע אותו במשחקים שמובילים להתקף חרדה של העולל, בזמן שאם מתמנגלת.
העלילה מסתבכת עוד יותר כשכל ניצן של ביטחון עצמי של דולי נראה כבא על חשבון זה של אם. כי דולי, איך לא, גם חולמת להיות שחקנית (ובכלל, היא רוצה את החיים של אם), אבל הן לא מדברות על זה. הן מסתפקות ברמזים קטנים וכואבים, למשל באותה מסיבה - כשדולי סוף סוף עושה קצת מינגלינג בעצמה, איכשהו, השתיים מוצאות את עצמן עוקצות זו את זו מול המפיק הנחשק. והמצב רק יתקרב עוד יותר לנקודת רתיחה כשדולי תתחיל להפגין כישורי משחק. בפומבי. על הסט שאם היא הכוכבת שלו.
הטשטוש המכוון בין תסריט למציאות נתמך על ידי מצלמה כמו-תיעודית, רועדת, שנדרש קצת זמן להתרגל אליה. בתוך כל זה קל לשכוח שמדובר בעיקרון בקומדיה, כי היא מעלה כאב יותר משהיא מעלה צחוק.
מה שככל הנראה אמור להיות קצת "ניצבים" וקצת הגרסה הריאליסטית של "בנות" עבור נשים בנות 40, סוחט חזק מאוד את הרגעים הפתטיים, החלשים בחיי שתי הגיבורות, וזה לא מצחיק – זה מוכר מדי, ואפילו מדכא.
"דול ואם" היא לא בידור קליל כי היא נכנסת לתוך הפצעים של הגיבורות שלה בצורה משכנעת מדי. היא לא מצחיקה כי היא מוכרת מדי, אבל היא גם לא מספקת הרבה נחמה. היא אמינה, ומספקת נקודת מבט על חברות, על חוסר ביטחון ועל אהבה בין בני אדם, אבל לא מנסה לייפות - אלא רק להדגיש את הקשיים שבדרך, ואת נקודות החולשה של כולנו. הצפייה בה לא תוביל לשיפור ניכר במצב הרוח. אם כבר, היא עלולה לגרום לכם לשקוע במחשבות, ואולי אפילו לבכות.
