קולומביה על שני גלגלים
רום בן אליהו ממשיך לרכוב בדרכים של דרום אמריקה: הוא נקלע להפגנה מסוכנת ונחלץ בנגינה, גייס את הצבא להטסת האופנוע והפך לכוכב תקשורת לאחר זכייה מקרית בתחרות ראלי
אחרי שמשיתי את האופנוע מנהר גועש, ישנתי לבד באיזור רוחש שודדים עם אולר ביד, הגעתי לעיירה פסטו בקולומביה.
עוד טיולים בערוץ התיירות:
בלי סיפון ומעקה: טיול גלשן בירקון
במדבר, דברים: בעקבות יציאת מצרים
אירזו את הדרקונים: חופשה בעקבות משחקי הכס
חסר אונים עצרתי בצד לקרר את האופנוע הלוהט. לפתע מתוך העלטה צצו שתי מלאכיות בוולוו לבן ועצרו לשאול אם אני זקוק לעזרה. בנדיבות הן הציעו לי לבוא להתארח אצלן בבית וביקשו שאסע אחריהן. לאט לאט התרחקנו מהעיר הרועשת והתחלנו לעלות לכיוון ההרים. עברנו שער גדול והכביש הפך לאבנים מרוצפות, כשמסביב נוף מדהים ושטחי מרעה גדולים עד שהגענו לבית ענק ועתיק.
את הימים הבאים העברתי עם בנות המשפחה בשטחי החווה בטיולים, דייג, ריצה ובללמד אותן להכין שקשוקה. במקביל המצב בקולומביה הלך והידרדר, יום יום צפיתי בחדשות בתקווה שאוכל להמשיך.
אחרי שבועיים החלטתי לצאת לדרך. התוכנית הייתה לצאת מוקדם ולרכוב בלי הפסקה 8 שעות עד לקלי (Cali). למה לנסוע מבלי לעצור? הדרך הצריכה מעבר בוואדי קאוקה (Cauca) המסוכן שנשלט על ידי כנופיות הגרילה - לעצור שם משמעו להסתכן בחטיפה בעבור כופר.
התעוררתי ב-5 בבוקר מלא אנרגיות, נפרדתי בנשיקות וחיבוקים מהמשפחה הנפלאה ויצאתי לדרך. הייתה לי הרגשה שאצליח והאמנתי שישחק לי המזל ושלא אתקל בבעיות מיוחדות. יצאתי מהעיר ללא שום בעיה וככל שהרחקתי הרגשתי טוב יותר.
הייתי לבדי על הכביש, שרתי בקסדה וקוויתי שיימשך כך. הדרך הלכה ונהייתה צרה יותר, נכנסתי לסיבוב במעבר הרים ונחשפתי למחסום גדול שסביבו היו קרוב ל-70 איש. לרובם אלות בידיים והם לא ממש שמחו לראות אותי.
ניתוח קצר של המצב הבהיר לי שכבר מאוחר מידי להסתובב. אספתי את כל הביטחון שקיים בגופי, הורדתי הילוכים ומהירות עד שהגעתי ממש במרחק מכת אלה מהמפגינים. עצרתי את האופנוע, הורדתי את הקסדה והתחלתי לצחוק. ההמון הסתכל עלי כאילו נחתתי ממאדים ולא הבין מה אני צוחק. "אין פה מעבר", צעקו לי בכעס.
"איזה מזל רע, רכבתי בכל דרום אמריקה ועכשיו אני תקוע. אני נוסע לקאלי לדבר עם הראש ממשלה שיעשה משהו המטומטם"."כולם התחילו לצחוק, צחקתי איתם. המבטים העויינים חדלו והרגשתי בטוח יותר. כולם התקרבו אלי והחלו לבחון את האופנוע. פתאום אחד צעק: "אם תנגן לנו בגיטרה ניתן לך לעבור". מוקף בהמון זועם עם אלות ואבנים מצאתי את עצמי יושב ומנגן במנדולינה.
סיימתי למחיאות כפיים. השוטרים הסכימו לפתוח את המחסום: "אתה בן אדם טוב ויכול לעבור", אמר לי אחד מהם. "אבל דע שאין לך סיכוי להגיע לקאלי, יש עוד חמישה מחסומים בדרך וככל שתצפין כך הזעם הולך וגובר, מסוכן". "אולי תעוף לקאלי", אחד צעק מאחור. כולם צוחקים ואני צוחק איתם אבל בעצב יודע שאין לי אפשרות להמשיך. נפרדתי מהם וחזרתי על עקבותיי עם הזנב בין הרגליים.
הייתי מבואס, ידעתי שהמצב יכול להמשך כמה חודשים והרגשתי תקוע. נזכרתי בהצעה שצעקו לי לעוף והתחלתי לחשוב על אפשרות כזאת. אבל איך לעזאזל טסים עם האופנוע? קטן אמונה נסעתי לשדה התעופה הקרוב, שהפך לשטח צבאי סגור בשל המצב.
קיבלתי אישור להיכנס. נכנסתי ברכיבה פנימה היישר אל התאספות גדולה של חיילים שנדהמו לראות אותי. תוך כמה שניות החיילים נשלחו לעיסוקם ונשארתי אם כמה מפקדים בכירים.
כעבור עשר דקות הגיע מפקד הטייסת והתרשם מהסיפור שלי. "תמתין כאן אני אבדוק מה אפשר לעשות", הוא אמר לי והלך. לא האמנתי שזה אמיתי. העברתי את זמן ההמתנה מוקף בעשרות חיילים שהקשיבו לסיפוריי על הצבא הישראלי בספרדית עילגת והמון תנועות ידיים. אחד המפקדים הוציא אקדח והושיט לי אותו, "זה האקדח הכי טוב שיש פה", הוא אמר ושלף אקדח "יריחו" מתוצרת התעשיה הצבאית שעליו התנוסס כיתוב בעברית. אחד החיילים קטע את סיפוריי והצביע לשמיים, "המטוס שלך" הוא אמר וההרקולס הצבאי נחת.
אחד השוטרים לקח אותי והכניס למתחם הנחיתה, שוטר נוסף עם כלב עשה לי בדיקת סמים והובהלתי לכבש המטוס. הטייסים ירדו לעזור לדחוף את המסע הכבד לתוך לוע המטוס.
הטכנאי המוטס סגר את הדלת והמטוס המריא. לא האמנתי שזה קורה, צחקתי בכל רם, הסתכלתי בחלון למטה על הקרקע ההולכת ומתרחקת. אולי תעוף? צוחק מי שצוחק אחרון.
בירת הסלסה של דרום אמריקה
כשירדתי מהמטוס, הטייסים ירדו ללחוץ את ידי והמשיכו למשימתם. מצאתי את עצמי בעיירה עתיקה שנקראת פופיאן (Popayan). עשיתי שם את הלילה ובבוקר המשכתי לבירת הסלסה של דרום אמריקה - קאלי.
למחרת השארתי את האופנוע בבית של חברים קולומביאנים שלנתי אצלם. עליתי על אוטובוס לסאן סיפריאנו (San Sipriano), כפר מבודד בתוך הג'ונגלים שידוע בנהר המרשים והצלול שעובר בו. למקום כמעט ולא מגיעים תיירים מחוץ לקולומביה והדרך היחידה להגיע אליו היא בעזרת קרון עץ שאליו מחובר אופנוע בחוטי ברזל.
האופנוע דוחף את הקרון על פסי הרכבת שעוברים בתוך הכפר וכך מתניידים המקומיים אל הכפר ומחוצה לו. מדי פעם כשמגיעה רכבת צריך לקפוץ מהר מהקרון ולמשוך אותו לצד הדרך לפני שהרכבת תעשה זאת בעצמה.
משם המשכתי לחואנצ׳אקו (Juanchaco), אי לחופי האוקיינוס השקט ולבואנה וונטורה (Buenavetura), עיר נמל ענייה שנחשבת למסוכנת בקולומביה עם 10 מקרי רצח בשבוע. מיהרתי לקחת סירה והגעתי לאי שכולו חופים קסומים ובתי עץ ישנים ורעועים.
צפיתי בלווייתנים, שחיתי לאיים מבודדים מדהימים והייתי לאטרקציה החדשה של ילדי המקומיים שעקבו אחרי לכל מקום. האווירה במקום הייתה יוצאת דופן: ריחות טיגון הדגים הדיפו מכל פינה, מוזיקת הסלסה מתנגת ללא הפסקה, שילוב הצבעים המטריף של המים הכחולים עם הג'ונגל הפראי בצדדים, האנשים השמחים והשילוב של החופים ומזג האוויר ההפכפך היו עבורי בלתי נשכחים.
בבוקר חג הסוכות יצאתי לכיוון סלנטו (Salento), שנמצאת במשולש הקפה. נסעתי על הכביש המהיר, כשלפתע השתנק האופנוע תוך כדי נסיעה. עצרתי בצד וראיתי שמסנן הדלק נשבר. הוצאתי את הכלים ועשיתי תיקון שטח זריז אבל האופנוע שבק חיים בשנית לאחר כמה מטרים.התחלתי לדחוף את האופנוע למוסך הקרוב. לאחר 30 מטרים החלטתי שנכון יותר לנסות לעצור מישהו ולבקש עזרה.
לאחר שעה של ניסיונות כושלים לקבל עזרה ותחת השמש הקופחת בצבצו לפתע באופק שיירת אופנועים. קרוב ל - 30 אופנועי משטרה חלפו על פניי. לא הייתי צריך לסמן, אחוות אופנוענים היא הדבר היפה ביותר שגיליתי במסע הזה. הם עצרו וחסמו את הכביש. כמה מהם נשארו לעזור לי, ותוך דקות הוזעקו למקום רכבי משטרה נוספים והחלו לגרור אותי בשיירה למוסך הקרוב.
גם במוסך קבלת הפנים הייתה שמחה במיוחד וכל מוסכניקי הרחוב התאספו סביב האופנוע ובשילוב כוחות סידרו את הבעיה ושחררו אותי להמשך דרכי.
מהר מאוד התאהבתי בקולומביה. גיליתי בה אנשים אדיבים ונחמדים, רגישים מאוד עם תמימות לא מוסברת. כל אותם הסטראוטיפים על אותה מדינה עקובה מדם ומלאה בסמים וזונות נראו לי כתלושים מהמציאות. נזרקתי בקולומביה בין עוני מחפיר לאושר עילאי ובכל מקום הודגשה אהבתם וחיבורם של המקומיים לארץ הזו.
בקולומביה גם קיבלתי גם מושג חדש על קצב: מוזיקת הסלסה הקצבית מתנגנת לה ברחובות ואנשים רוקדים להם בקצב מטריף חושים בתאום תנועות חושני ומהפנט. הריקוד עבורם בשונה מאיתנו, הוא חלק מהתרבות והם מתייחסים לזה כמו אל ספורט לאומי. אחרי שלוש דקות שאני עומד בצד ומסתכל בסוג של קנאה על האנשים שגדלו לתוך תרבות המוזיקה והריקוד הזו, ומגיעה לה קולומביאנית ובלי לשאול יותר מידי שאלות תופסת אותי ומלמדת אותי לזוז בצורה שלא ידעתי שאני יכול. "תעצום עיניים, תתחבר לקצב, הסוד הוא באגן" היא אמרת לי וגורמת לי להרגיש חלק מכולם.
הנשים בקולומביה יפייפיות ומרגשות. הצטערתי לגלות שאחת מהבעיות הלאומיות במדינה היא כמות הנשים החד הוריות שמגדלות לבד ילדים מגיל צעיר מאוד ואין שום חוק שמחייב את הגברים לקחת אחריות.
המשכתי לעיירה ציורית בשם סלנטו, שנמצאת בחבל הקפה המפורסם שנחשב לאחד המקומות היפים בקולומביה. נשארתי שם לעבוד כמה שבועות ושיקמתי גינת ירק בחווה מקומית. נפרדתי מהשלווה והרוגע לטובת העיר הכי צבעונית בקולומביה - מדאג'ין (Medajin), העיר היפה ביותר שיצא לי להיות בא עד כה. אחרי כמה ימים החלטתי לנסוע לצפות במרוץ ראלי מקומי שהתקיים לא רחוק מהעיר.
כשהגעתי לסנטפה (Santa fe de antioquia) העתיקה, עיירה קולוניאלית בת 400 שנה שהספרדים בנו כשפלשו לקולומביה ונשתמרה כך מאז, כולם בשיא ההכנות לקראת טקס הפתיחה של המרוץ. הטקס התחיל ומאות מבני העיירה הגיעו לצפות בתצוגת הרכבים שהגיעו למרוץ. "תעלה על האופנוע אתה נכנס ראשון" אחד המארגנים צעק לי,"אבל" ניסיתי להסביר שאני לא יודע אם אתחרה או לא.
"מהר! מתחילים". כמו חייל טוב מלאתי אחר הפקודות, עליתי על האופנוע והייתי מוכן לחלוף בשער של תחילת המרוץ. "קבלו אותו הו הגיע עלינו מרחוק הישאליתה רוןןןן בןןן". חייכתי ונכנסתי ברכיבה מהר ככל האפשר לגמור עם המבוכה הזאת, אבל לפתע נחסמתי על ידי קיר של צלמים. משמאלי הגיע הקריין והתחיל לשאול אותי שאלות.
"רון בן, ספר לנו על עצמך" בלעתי את הלשון, כמות המבטים שמופנים אלי, מצלמות, פלשים. אני לא אוהב לדבר בפני קהל ועוד בספרדית. חמש שניות של שתיקה, הלשון יצאה החוצה והתחלתי לדבר. לא יודע כמה זמן זה לקח אבל הקריין התחלף עם מארגן האירוע שהגיע והחל גם הוא לשאול אותי שאלות.
גמגמתי ובלעתי את המילים, הרגשתי שאף אחד לא מבין מה אני אומר. פתאום כולם מחאו כפיים. לפני שעוד מישהו יחליט שהוא שואל שאלות על חשבוני התחמקתי מאור הזרקורים. הורדתי את הקסדה וגל של אנשים הגיעו והתחילו לשאול שאלות, לצלם והבטיחו שיבואו לעודד אותי למחרת במרוץ.
הבנתי שאין לי ברירה, אני בפנים. בלילה לא נרדמתי, חששתי מאוד. לא רציתי להרגיש לבד, לטייל זה משהו אחר מלהתחרות ויותר מכל חששתי על האופנוע הכבד והמגושם. מה אם אשבור משהו? האופנוע הזה זה הבית שלי עכשיו, אסור שיקרה לו כלום. הבטחתי לעצמי שאקח חלק בתחרות בתור חוויה והנאה בלבד ולא לשם התחרות. אסע לאט ובטוח ואעצור לצלם את הנוף - הבטחתי לעצמי ונרדמתי.
למחרת הגעתי עם המארגנים שלקחו אותי בחסותם לשטח האירוע. נכנסנו בשער ענקי לאחוזה מפוארת. במדשאה עמדו עשרות רכבי שטח, טרקטורונים ואופנועים מצוחצחים ומוכנים לקרב. "רק כדי להנות" הזכרתי לעצמי והובלתי על ידי אחד המארגנים להירשם ולהכין את האופנוע.
מהר מאוד חששותיי מהלבד התבדו. כולם באו לברך אותי על השתתפותי במרוץ, הציעו עזרה , תמכו ופרגנו. התראיינתי לשלושה ערוצי טלוויזיה והצמידו אלי כתב שכל רגע פנוי צילם ושאל שאלות. קיבלתי את כל הציוד הנדרש, תודרכתי אישית על חוקי המרוץ ויצאתי "לפרו לוג" (קטע קצר הקובע את דירוג הפתיחה)
בקטגוריית האופנועים היו רק עוד שלושה חוץ ממני. נכנסנו לסיבוב היכרות במסלול טירשי במיוחד עם שני נחלים גדולים שעוברים בו (כזכור: יש לי זיכרונות לא נעימים מנחלים בדרום אמריקה). סיימתי את הקפת ההיכרות והחלטתי לא להיכנס למקצה דירוג "במילא אני פה בשביל הכיף מה איכפת לי להגיע אחרון". ואז העמידו את שלושתנו לקראת הזינוק, ניסיתי להגיד שאני לא רוצה אבל מכל עבר ראיתי אגודלים שמסמנים לי בהצלחה. "זה מבחן הבגרות שלי" חשבתי "אסע לאט לאט מאחור".
30 שניות ליציאה. המתחרים מחממים מנועים, מעלים טורים. אני עומד עם האופנוע דומם. "לא אכפת לא"
15 שניות... המתחרים משנים תנוחה לקראת זינוק, אני רק מניע את האופנוע.
5 שניות לזינוק... היד שלי מתחילה להסתובב
4.. הגוף נשען קדימה
3..2... אני לא שולט בזה
1...ואז זה מכה בי, זה חזק ממני.
האור האדום מתחלף לירוק ואני יוצא ראשון, חוסם אותם עם הגוף ונכנס ראשון לסיבוב. "אידיוט! אתה אידיוט! תיסע לאט". ההגיון צורח אבל הגוף בשלו, מחבק חזק את האופנוע עם הרגליים ומתנצל בפניו על כל סגירת מטלים או פיצוץ מסלע. סיימתי ראשון הרבה לפני האחרים.
חזרנו כולם לעיירה, שם הוזנקנו לתחילת הראלי. המסלול עבר בתוך כפרים יפייפים בהרים. כולם עמדו ועודדו את המתחרים בהתלהבות. זה היה מדהים. הדרך של היום השני טיפסה לגובה של 3000 מטר מעל העננים. הנןף היה מרהיב: שבילים מהירים בין חוות מדהימות ומקומיים בכל פינה הפכו את זה המרוץ לאווירה חגיגית במיוחד. צרחתי בקסדה מרב אושר.
סיימתי את המרוץ במקום הראשון ואפילו הרווחתי קצת כסף שאפשר לי לכסות הוצאות של שבועיים. ואז הגיע אחד המתחרים, זרק לי מפתחות ואמר "זה בית הנופש שלי, תעשה חיים". כך סיימתי את היומיים המטורפים האלו: בחווה הנמצאת בכפר שניקרא גווטפה (Guatape, כשעתיים נסיעה ממדאג'ין). הגעתי לחווה של דניאל חברי מהמרוץ, שממוקמת על גבעה עם נוף בלתי רגיל של אגמים וגבעות ירוקות.
בגווטפה יש שתי תופעות מעניינות במיוחד. כל העמק מלא מאגמים מחוברים שיוצרים את האגם המלאכותי הגדול בעולם. בנוסף שוכנת לה אבן עצומה הנחשבת גם היא לגדולה בעולם מבחינת נפחה וניראת כאילו שולטת על כל האזור. המקומיים מאמינים שיש לאבן הזו כוחות מיוחדים. בכדי להגיע לראשה צריך לטפס 750 מדרגות ושם נגלה נוף מרהיב המחבר את התמונה בשלמותה.
"בוא נעשה סיבוב, אני אראה לך קצת את האיזור" אמר לי דניאל בצניעות והורה לאחד המשרתים להוציא את הסירת מירוץ שלו לאגם. יצאנו לסיבוב היכרות של אחד המקומות הכי יפים שראיתי בחיים שלי. בכל פעם שאני חושב שראיתי את המקום הכי יפה אני נגלה לאחד חדש, יפה יותר, אבל זה בהחלט ניצח את כולם. במבט לאחור זה ניראה כמו חלום.
חזרתי לדרכים, ולאחר נסיעה מתישה של כמה ימים הגעתי לחוף הקאריבי של קולומביה. שם מצאתי את העיר העבודה בפארק טיירונה (Tyroona) והתענגתי כמה ימים על החופים שגרמו לי להרגיש "בהישרדות האיים הקריביים". ולמרות הכל דעתי לא נחה - ידעתי שזמני קצוב, עוד פחות משבועיים הויזה תסתיים ואני חייב לצאת מקולומביה.
זה היה קל אם הייתי יכול פשוט לחצות את הגבול למדינה אחרת. המקום היחידי בו הרצף מאלסקה ועד הנקודה הדרומית ביבשת אמריקה נקטע הוא בגבול בין קולומביה לפנמה - הדוריאן גאפ.
להבדיל מתייר רגיל שעובר בשייט או טיסה אני צריך להעביר גם את האופנוע, מה שמייקר את המעבר לסכומים שלא יכולתי להרשות לעצמי. הגעתי לקרטחנה (Cartajena), עיר קולוניאלית מפותחת שבעבר שימשה כנמל מרכזי להעברת סחורות ועוצרות טבע של הכובשים ששלטו בה. התחלתי לחפש דרך להעביר את האופנוע לפנמה. כל מי שדיברתי איתו אמר לי שזה לא אפשרי וכולם החזירו אותי בחזרה לאותה דרך יקרה.
באחת המרינות שכנעתי את אחד העובדים שהכרתי שיעשה איתי סיבוב בין הסירות. עברנו ושאלתי כל סירה בנמל אם במקרה היא מגיע לפנמה ומוכנה לקחת אותי עם האופנוע ואז הגענו לסירת דייג אירופאית ישנה שעגנה הרחק מהמזח ומשאר הסירות. קפצתי פנימה ודיברתי עם הקפטן. "אין לי בעיה לקחת אותך אבל אני יוצא מחר" הוא אמר "מחר שבת ולא ניראה לי שמישהו יהיה מוכן לעזור לך עם חתימות דרכונים ואישורי נסיעה". "תשאיר את זה לי" אמרתי לו ומיהרתי חזרה לעיר. הייתי נרגש ביותר.
היו לי כבר את כל הקשרים עם האנשים הנכונים והצלחתי לארגן את הטפסים הנחוצים להפלגה. למחרת בבוקר גשום במיוחד, העמסנו את האופנוע על סירת המנוע הקטנה וביחד עם עוד חמישה עובדי נמל שנרתמנו למשימה יצבנו את הסירה עד שהגענו לסירת המסע. הקפטן ההולנדי המשוגע הרים את האופנוע עם מנוף ידני לתוך הסירה והעוגן הורם. פתאום אני יושב ונפרד במבטי מנופה האחרון של קולומביה שהולך וקטן ככל שאנחנו מפליגים אל תוך הים האין סופי. מתקשה להאמין. מעיף מבט אל האופנוע והוא מחזיר לי מבט שרק שנינו מבינים.
הפלגנו במשך כמה ימים שהיו השלווים ביותר בטיול. באחד הימים, בזמן שנמנמתי על ערסל שבספינה נשמעו דפיקות על המים כאילו מישהו נפל. רצתי להסתכל ולתדהמתי הייתה שם להקה של עשרה דולפינים שמחים וקופצניים שהתלוותה אלינו לחלק מהדרך. לפני שהגענו לפנמה עצרנו לכמה ימים באיי סאן בלאס (San blass) החלומיים ועברנו בין אי לאי עם הסירת מנוע הקטנה של הקפטן.
בפנמה החלטתי להמשיך עד אלסקה, אבל קרירות ליבם של האמריקנים בשגרירות ארה"ב טרפה את הקלפים וקיבלתי דחייה בקבלת ויזת כניסה לארה"ב. בשלב זה כבר התחלתי להיות עייף מהמסע ולהתגעגע לאמא. החלטתי למכור את האופנוע ולחזור ארצה.
בטיסה חזרה לארץ הבנתי שזו היית יריית הפתיחה למסעותיי בעולם. היעד הבא: אפריקה
רום בן אליהו הוא טייל אופנוע ומנהלו של האתר
לפנייה לכתב/ת 
