"בחורף איסלנדים עושים אמנות או מזדיינים"
הבמאי מרטיין ת'ורסון יוצא לצלם סרטים גם בארבע שעות האור שעומדות לרשותו באיסלנד ב-21 בדצמבר - היום הקצר של השנה. בראיון הוא קובע שאי אפשר לסמוך על הוליווד ומפיקיה שבאים להתארח במדינה, מלגלג על הפוליטיקאים, ומודה: "הסרטים שלנו נובעים מהנופים והאלכוהול שאנו שותים"
היום - ה-21 בדצמבר - הוא היום הקצר ביותר בשנה בחצי הצפוני של כדור הארץ - בישראל, בארצות הברית, וגם באיסלנד, שם הוא מתחיל עם זריחת השמש ב-11:21 בצהרים, ומסתיים אחרי קצת יותר מארבע שעות ב-15:29 עם השקיעה. הרבה אור אין בחורף באי שממוקם במעלה האוקיינוס האטלנטי בואך אל הקוטב הצפוני. זה אולי מכתיב את לוח הזמנים של הפקות ענק מהוליווד כמו "פרומתיאוס" ו"בין כוכבים", אבל לא את זה של יוצרים מקומיים כמו מרטיין ת'ורסון, שייצא גם היום לצלם. "ההפקות הגדולות מגיעות לכאן בקיץ, אנחנו עובדים כל השנה בגלל שהמצלמות רגישות מספיק לאור", הוא מסביר.
ובכן מסתבר כי לצד דארן ארונופסקי, טום קרוז וכריסטופר נולאן שמגיעים לאי הארקטי לקראת הקיץ, כשמזג האוויר הופך נסבל יותר ואור יום בוקע מהשמיים בלי הפסקה, יש באיסלנד גם קהילה של קולנוענים מקומיים שמתעקשים ליצור כנגד כל הסיכויים. בלתסאר קורמאקור עשה את זה בגדול ופרץ בהוליווד עם שוברי קופות כמו "המבריח", "אקדח כפול" ובקרוב עם "אוורסט" המבטיח. ת'ורסן לעומתו חזר למולדתו אחרי שהות ארוכה בקנדה, וביחד עם חבריו מנסה לקדם את היצירה המקומית - בקיץ, באביב, בסתיו וגם בחורף. לפעמים המוזות מתעוררות דווקא כשהכל קופא מסביב.
"במהלך החורף אנשים שותים כמויות בלתי נתפסות של אלכוהול, צורכים נוגדי-דיכאון, מתהוללים, זוללים ומזדיינים", מעיד ת'ורסן, "ויש גם אחרים שהולכים לקיצוניות השנייה: הם צמים, עושים מדיטציה ועושים פעילות ספורטיבית, מתאמנים בחדר כושר, ואז גם הם מזדיינים. אני חושב שזה מה שרוב האיסלנדים עושים בחורף - יוצרים אמנות, ומזדיינים". בקומדיה האפלה ההזייתית שלו "XL" הוא משלב בין כל המוטיבים האלו - אלכוהול, סמים, זיונים וגם קולנוע, אמנותי.
הטריילר של "XL"
"XL", שהוצג לפני שנתיים בפסטיבל קרלובי וארי, אינו סרט לכל אחד - לא בישראל, גם לא באיסלנד. הגיבור הוא פוליטיקאי בשרני שבלילות פורק כל עול, חוגג במסיבות שחיתות, שותה ללא הפסקה, צורך סמים, מתקוטט ובוגד באשתו. בין לבין הוא מתעלף על איזה ספסל ברייקיאוויק או נקלע לקטטה. זוכר, לא זוכר? זה לא משנה. הבוס שלו, ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, דורש שהוא ייכנס מיד למכון גמילה - מה שמשאיר לו לילה אחד אחרון של הוללות חסרת רסן. לילה מוטרף שמוצג מנקודת מבטו - זו שהוא מנסה לגבש מתוך רסיסי הזכרון. אלו האמיתיים, אלו הבדויים.
"בכל מקום בו אפשר לקטוף פרג או פטריות, או לבצור גפנים, יש תרבות סמים. החיה האנושית היא לא בעל החיים היחיד שאוהב להתמסטל. סוסים, פילים, דבורים, קופים - כולם נמשכים לזה", טוען ת'ורסון, שמעיד על עצמו כאלכוהוליסט לשעבר, וניכר כי את ההוויה החושית המאולחשת בה התנסה בצעירותו, הוא מבקש להמחיש במבע הקולנועי שלו ב"XL".
"אנחנו חווים את העלילה מנקודת המבט של הגיבור, לייפור, והוא שיכור או מסומם רוב הזמן. כשאתה בוחר לספר סיפור בגוף ראשון, אתה צריך להיכנס לראש שלו. כך אלכוהוליסטים חווים את החיים, פעמים רבות בבלאק-אאוט, מנסים להרכיב מחדש שברירי זכרון מהעבר, ואוחזים בהווה. אורגים ביחד שקרים, פנטזיות ומציאות. מבחינה סגנונית לא היתה דרך אחרת לצלם את זה".
אבל לא רק נקודת מבט אישית של שיכור יש פה, אלא גם גם ביקורת חברתית: "הסרט סובב סביב שתייה, סמים וסקס - כל מה שפוליטיקאים ואנשי עסקים עושים הכי טוב. הוא מבוסס על כמה סיפורים אמיתיים, ובהם גם חיי האישיים. יש דברים יותר גרועים שהתרחשו ומתרחשים גם היום במציאות, אבל אנשים נוטים לעצום עיניים מול דברים לא נעימים. הדברים הללו מטרידים מדי. אבל תסתכלו על החיים אמיתיים - לייפור הוא כמו סילביו ברלוסקוני".
לא נראה שאתה אוהב פוליטיקאים.
"זוהי קומדיה שחורה שאמורה לבדר, אבל כמו כל אמנות טובה, היא מבקשת להתגרות ולעורר שאלות. יש אנשים שמאוד כועסים עלי. חברי הפרלמנט התלוננו על הסרט וזה די גרם לי לגאווה. אני רוצה ליצור סרט אקשן המשך שייקרא 'XXL', בו לייפור פוגש את המנהיגים הסקנדינבים, חוטף את המונית עם החברה שלו, מצטייד בנשק ויוצא לבריסל כדי לפוצץ את ראשי האיחוד האירופי - סרט בסגנון ברוס וויליס, זה יביא קצת יותר צופים לקולנוע".
ת'ורסון מתבדח, אבל יש בדבריו קורטוב של אמת. אם חשבתם שישראל היא אומה קטנה, מה תגידו על איסלנד על 330 אלף תושביה? פלח השוק המקומי קטן מאוד. ואלו שכן מחשיבים עצמם כחובבי קולנוע מעדיפים בדרך כלל שוברי קופות אמריקנים - חלקם כאלו שצולמו אצלם באי הביתי שלהם.
"הקהל המקומי לא נוהר לבתי הקולנוע. אין מספיק ישבנים על הכסאות. הלהיטים מהוליווד שולטים בשוק. שובר הקופות המקומיים הם מותחנים או קומדיות. דרמות וסרטים מורכבים יותר לא עובדים כל כך טוב, אבל זו בעיה כלל עולמית. אני חושב שאנחנו זקוקים ליותר סרטי אימה ומדע בדיוני משלנו, וגם סרטים מלוכלכים".
הטריילר של "Black's Game". יותר מהצד של סמים ופשע
ההשפעה של חיבת אולפני הוליווד ללוקיישנים שאיסלנד מציעה ברורה, כיוון שמדובר במדינה בעלת נופים יחודיים עוצרי נשימה. בנוסף, הרשויות מציעות למפיקים הזרים הנחות על הוצאות התפעול באיסלנד. אבל בין לבין, נשכחים היוצרים המקומיים - מהם מצופה ליצור סרטים שמיישרים קו עם הטעם הפופולרי של הוליווד, פחות להתנסות. "קולנוע הוא אמנות מאוד צעירה באיסלנד. ברור שכשאתה מתעסק ביסודות, אין מספיק מקום להתנסות וחזון אמנותי, כי הרי זו עשייה מאוד יקרה", קובע ת'ורסון.
"אנחנו צריכים לפתח יוצרים שיוכלו להתנסות ולצמוח כקולנוענים רציניים. זה יותר חשוב מההתמחות ההפקתית, שנהייתה זולה יותר עכשיו כשיש מצלמות דיגטליות. כרגע יש לנו מספיק צוותים מקצועיים שמשרתים הפקות הוליוודיות וגם יש לא מעט שחקנים מצוינים והתחלנו לייצא אותם. אנחנו מתגאים באיסלנדים שעושים את זה בגדול בארצות הברית, או שאולי אנחנו פשוט רוצים להיות אמריקנים. אולי עלינו לבטל את השפה והתרבות שלנו ופשוט להתמזג עם ארצות הברית או אולי נורבגיה. ובעצם, אולי השפה האיסלנדית תיכחד בעוד מאה שנה, אז למי אכפת?".
אם לא די בכך שפשוט אין מספיק תושבים איסלנדים למלא את בתי הקולנוע ולתמוך בקולנוענים שלהם, ב-2008 הגיע המשבר הכלכלי הגדול שריסק את הכלכלה במדינה, ופגע אנושות בתשתיות הציבוריות - כולל אלו שאמורות היו לתמוך ביצירה מקומית. "היו לכך השלכות מידיות וכמות הסרטים ירדה בחצי. אבל אנחנו הקולנוענים עקשנים, ופשוט יצרנו יותר הפקות דלות תקציב", הוא אומר.
"אבל למשבר יש השפעה על האווירה באיסלנד וזה משליך גם על היוצרים. מה שצץ כעת הם כוחות נוראים: הימין הקיצוני מתעצם עם שנאת הזרים, אי הסובלנות הדתית, הלאומניות ודחיית האמנות והתרבות", הוא מדווח בדאגה מהולה בציניות האופיינית לו, "ההיסטוריה לימדה אותנו שזה מה שקורא בימי משבר, אבל אני מאמין שבסוף הטוב ייגבר על הרשע. זה מה שהוליווד לימדה אותי".
הוליווד אולי לימדה את ת'ורסון שבסוף הטוב ייגבר על הרשע, אבל היא גם לימדה אותו שאי אפשר לסמוך על הוליווד.
הוא כבר ראה את זה קורה בעבר בעת שהותו בטורונטו (שם יצר עם ג'ף רנפרו הקנדי את המותחן "One Point O"). המפיקים האמריקנים, הוא צופה, יגיעו לאיסלנד כל עוד זה ישרת את המטרות שלהם, אבל אי אפשר לבנות על זה מדינה. "הבעיה הגדולה של הצוותים המקצועיים שרגילים לעבוד בהפקות גדולות תקציב מתעוררת כשהוליווד מסתלקת, כמו שקרה בקנדה אחרי ה-11 בספטמבר. ואז, מה עושים?", הוא תוהה.
"אנחנו צריכים לטפח את התשתית הקולנוענית שלנו, לא כזו המבוססת על נופים, אלא על רעיונות, חדשנות ואמנות. אחרת נידרדר כמו הקולנוע הקנדי העכשווי - סתמי ומשעמם ואף אחד לא מכיר אותו, אלא אם כן הוא מגיע מאיזור קוויבק הצרפתי ששומר על ריחוק מאמריקה".
ת'ורסון סבור שכדי לשמור על עצמאות תרבותית וקולנועית, נדרשת תמיכת המדינה. אלא שאז, זה שוב תלוי בפוליטיקאים - אלו בהם הוא מזלזל כל כך - ב"XL" וגם בחיים האמיתיים. "הפוליטיקאים הם קצרי רואי והיחס המשתנה של כל ממשלה בנוגע לתרבות ואמנות. אנחנו זקוקים לבנות מודל עסקי המבוסס על תמיכה ציבורית. אי אפשר לבסס את זה על הבטחות חלולות מפוליטיקאים. הן משתנות מממשלה לממשלה".
בינתיים ת'ורסון מנסה להיות קולנוען קטן וחכם, ואת "XL" יצר בתקציב צנוע של 35 מיליון קרונות איסלנדיות - סכום שווה ערך לכ-300 אלף דולר. ובכל זאת, הוא הצליח ליצור סרט אפקטיבי, מלא תעוזה, מעוף, חוצפה ומקוריות. חלק גדול מההישג האמנותי של אפשר לייחס לשחקן הראשי אולאפור דארי אולאפסון שזכה בפרס השחקן הטוב בקרלובי וארי.
הכוכב המקומי עב הבשר ממלא את הסרט כלייפור בכל מובן שהוא, כפי שעשה גם לצד בן סטילר ב"חייו הסודיים של וולטר מיטי", מת'יו מקונוהיי בסדרה "בלש אמיתי", מארק וולברג ב"המבריח" וליאם ניסן ב"הדרך לגיהנום". השחקן בן ה-41 כיכב גם בסרטו הקודם של ת'ורסון "Stormland" מ-2011 והשניים חולקים ידידות אמיצה, שמסייעת לצלוח בכל זאת את המכשולים ההפקתיים. והוא לא היחיד.
"יש יתרון לא מבוטל בלגדול בקהילה קטנה, שנותנת לך הזדמנות לשתף פעולה בקלות עם הרבה אנשים מוכשרים", אומר ת'ורסון, "אני מאמין שדברים יכולים לקרות אם אתה ממשיך להתנסות. זה גם עוזר שאנחנו מעט חבר'ה מגניבים שגרים באי קטן בצפון - אנשים נוטים להתרשם מזה. אבל מה אני יודע? בסך הכל אנחנו כולנו די מטורפים - אולי זה עוזר".
הטריילר של "Srotmland". הנועזות והחוצפה ניכרות גם פה
ת'ורסון שואב עידוד גם מהצלחת המוזיקאים האיסלנדים, שפרצו את גבולות הקהילה הקטנה אל העולם הרחב. השוגרקיובס פרצו את הדרך בשנות השמונים, וסולנית הלהקה ביורק עשתה זאת בגדול לבדה והגיעה למעמד של כוכבת בינלאומית. אחריה הגיעו סיגור רוס, מוּם, גוס גוס, Of Monsters And Men, סיבר ואמיליאנה טוריני. זוהי כמובן ברכה לתרבות המקומית, שמהווה גם השראה לאחיהם הקולנוענים.
"אני חושב שלמוזיקאים שלנו יש קול ייחודי, אבל בסרטים שלנו יש מחסור בסגנון מקורי. המוזיקאים הרבה יותר הרפתקנים בחיפוש אחר אותנטיות ומקוריות מאשר קולנוענים והחיפוש הוויזואלי שלהם. הייתי שמח לראות דגש רב יותר על הקולנוע כאמנות מאשר כתעשייה. זה מעייף לתרץ את הסיבה לקיום שלך בכך שזה מעשיר את קופת המדינה ומקדם את התיירות".
יתכן שזו הסיבה שת'ורסון מתריס כנגד הנופים המרהיבים של איסלנד, שמפתים כל כך את התיירים וגם את הבמאים האמריקנים. משטחי קרח, הרי געש, גייזרים - הוא נהנה מהם בחיי היום יום, אבל ב"XL" למשל אין להם נוכחות בכלל. רובו ככולו של הסרט מצולם ברחובות בירת איסלנד רייקיאוויק, בחללים פנימיים של בתיה ובאלו של נפש הגיבור.
"הנוף והטבע הם תפאורה מרתקת והם מצוינים לתיירות ויכולים להיות רקע לכל סרט גרוע או פרסומת, אבל אני יותר מתעניין בבני אדם ואיך שהם מתנהגים. כבשים וסוסים מעולם לא עשו לי את זה, הם תמיד הפחידו אותי, למרות שטעים לאכול את הבשר שלהם. חוץ מזה, חצי מאוכלוסיית איסלנד מתגוררת בעיר אחת, כך שזו המציאות האמיתית שלנו".
ומהצד של הסוסים. "Of Horses and Men" - המועמד לאוסקר אשתקד
אז אולי אתם בכל זאת לא כאלה שונים משאר העולם.
"קשה לשפוט כשאתה מסתכל מהפנים החוצה. מישהו מבחוץ יהיה בוודאי יותר מדויק. הנושאים שהקולנוע האיסלנדי נוגע בו בדרך כלל נע בין סרטי ויקינגים לקומדיות, דרמות עכשוויות ומותחנים. בינתיים ברור שהנוף משחק תפקיד חשוב, וכך גם הטבע, מזג האוויר, הרוחות, וגם ההיסטוריה הדלה שלנו. וכמובן שתיית האלכוהול".
