היבריס-לנד

קריאת פסק הדין בעניינו של אהוד אולמרט ושמיעת שלל הפרשנויות שלאחריו מלמדות כי הן המצדדים והן המבקרים מסכימים שלשופט רוזן לא הייתה שום ראיה ישירה על כך שאולמרט ידע שאחיו קיבל כספים משמואל דכנר ז"ל, ועל כך ששולה זקן העבירה כספים שקיבלה מאותו דכנר אל אורי מסר לצרכיו הפוליטיים של אולמרט. למרות זאת, השלים כבוד השופט את החסר הראייתי הזה בשני המקרים במסקנה שהסיק מתוך ניסיון החיים, השכל הישר וההיגיון שלו שלפיהם "לא ייתכן שהנאשם 8 לא ידע", ועל יסוד זה הרשיע אותו בקבלת שוחד. אם הייתה כאן מסקנה משפטית לגיטימית שאין אחרת מלבדה, או אם הייתה כאן רק תחושת בטן בלתי מספקת, יצטרך מן הסתם להכריע בעתיד בית המשפט העליון.

אין כמו ההיגיון האינטואיטיבי הזה כדי ללמד עד כמה, מעבר לשאלות המשפטיות ומעבר לשאלות האשמה והחפות, פרשת הולילנד היא שיעור ביסודות החיים עוד לפני יסודות המשפט. לקח ברור, שעובר כחוט השני לאורכה של הפרשה, ומשותף לרבים ממשתתפיה, הוא העיוורון ההתנהגותי שלהם. דווקא משום רוב חוכמתם ורום מעמדם מתעורר החשש שמקורו של זה בגאוותנות יתרה. חטא היוהרה, אמרו הגויים, ואצלנו דרש המקרא: "וכחזקתו, גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלוהיו".

עוד בערוץ הדעות של ynet:

עין ללונדון צופיה / מיקי גיצין

חטאו בחטא היוהרה. אולמרט וזקן, אתמול בבית המשפט (צילום: תומר אפלבאום)

בראשית היה שיגעון הגדלות, תרתי משמע, ואיתו שיגעון החמדנות, של היקף הבנייה בפרויקט הולילנד. מאות אלפי מטרים רבועים שהזדקרו לא רק אל השמיים אלא לתוך עינם של כל תושבי ירושלים. בפראפרזה, וסלחו לי על הלשון הבוטה, הם "השתינו מהמגדל".

אחריו, באו האטימות והזלזול כלפי שמואל דכנר, שהובילו אותו להיות עד מדינה. אותו אחד שמלכתחילה נבחר לשמש כמוציא לפועל, רק בשל חוסר המעצורים החוקיים והמוסריים שלו. אדם כזה לא נוטשים ובוודאי לא דוחקים לפינה, גם אם צריך לתת לו מה שלא מגיע לו. כי אם הוא לא יקבל את זה ממך, הוא יקבל את זה מאויבך - תמורתך. היחס הזה נמשך לתוך המשפט עצמו והגיע לשיאו בחקירתו הדורסנית של דכנר, שבעיצומה חזר נסער לביתו ולא שב משם עוד. עפעף לא הונד וצמרמורת עברה בגו רק בשל האמונה שבכך "נפל התיק". בפועל, כידוע, קרה ההיפך, וכל ההתרחשויות הללו רק תרמו להפיכת דכנר מנבל לצדיק.

אטימות וזלזול עמדו בבסיסו של מהפך בלתי נתפש נוסף - הפיכתה של שולה זקן מאוהבת לאויבת. כזו שמדובבת ומקליטה בסתר, כאחרונת הסוכנות המשטרתיות, ומי שהפכה עדת מדינה בעצמה. זה קרה קודם כל משום שזקן חששה שהיא נזרקת אל מתחת לגלגלי האוטובוס ומשום שמי שלא הבין לנפשה רק העצים ואישש את חרדתה בהתבטאויות ובמהלכים תמוהים ומיותרים.

לכל אלה נוספה אי הבנת "רוחו" של השופט רוזן. שופט של תחושות לפני ומעבר לכול הראיות. אני יכול להעיד מנסיוני כיצד בדיון בבקשה שהגשתי, הוא קבע שאין לה הצדקה משפטית, אבל באותה נשימה הפציר בפרקליט שמנגד להסכים לה מנימוקים אנושיים: "תוריד לרגע את הגלימה ותהיה בן אדם", אמר לו. וזה אולי הלקח המסכם: בלי שום קשר לצדקת או שגיאת פסק הדין, לפעמים צריך להוריד את הגלימה, הדרגות או התואר, ופשוט להיות בן אדם.

עו"ד קובי סודרי

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il