ישראל והגז הטבעי: תחושה של דז'ה וו

משק הגז הטבעי של מדינת ישראל לא יורד מהכותרות: ביקורת מתמידה על היעדר מדיניות לאומית לניהול משאבי הטבע והיעדר פיקוח ובקרה של משרדי הממשלה בתחום, חשש מהיווצרות מונופול והיעדר תחרות שיובילו למחירי גז גבוהים, ייצוא של חלק ניכר מהגז מבלי לתכנן את צרכי המשק המקומי בעתיד, מכירת הזכויות על מאגרי הגז לחברות מחוץ לארץ ובחינת נושאי המיסוי והתמלוגים. אך מעל לכל יש תחושה שאין יד מכוונת ואין שקיפות ושמוכרים את הגז של כולנו בזול ומבלי לחשוב על הדורות הבאים.

עוד כתבות בערוץ כלכלה ירוקה :

זיהום אוויר בתוך הבית: כך תגנו על משפחתכם

סקר: הרכבת לאילת עלולה לפגוע בתיירות

חוות "החשמל הכשר" תפונה ממרכז בני ברק

כשתפוזים יצייצו בטוויטר

רק בימים האחרונים, לצד דחיית החתימה על הסכם השותפות של חברת הגז האוסטרלית וודסייד במאגר לוויתן בשל חילוקי דעות על מנגנון המיסוי, נודע כי המדינה תיתן לשותפויות הגז שטר החזקה על המאגרים למשך 30 שנה מבלי שהוא יפורסם לציבור, ושהממונה על ההגבלים העסקיים "הכשיר" את המונופול של החברות עם כמה הגבלות קטנות והשאיר בידיהן 90 אחוז מהגז הטבעי של מדינת ישראל. ובין כל אלה מרחפת באוויר תחושה של דז'ה וו.

מאגר הגז לווייתן(צילום: אלברטוס)

ההתנהלות מול החברות בנוגע למאגרי הגז לחופי ישראל מזכירה את ההתנהלות הכושלת של אותה המדינה מול החברה לישראל וכימיקלים לישראל (כי"ל) בנוגע לאוצרות הטבע בים המלח, שמתבררת גם היא בימים אלה. שני נושאים מרכזיים עומדים בוויכוח שבין המדינה לכי"ל: חישוב תמלוגי העבר של כי"ל והעלאת התמלוגים והמיסוי על משאבי הטבע מים המלח בעתיד.

תחילת הסיפור כאשר המדינה העניקה לפני כ-45 שנה זיכיון בלעדי להפקת מחצבים מים המלח למפעלי ים המלח מקבוצת כי"ל. בתמורה המפעלים משלמים תמלוגים של 5 אחוז בשנה וגם תורמים על הדרך את חלקם לירידת המפלס של הים. אבל לאחרונה המדינה טוענת שבמהלך השנים תשלום התמלוגים היה מוטעה ועל כי"ל להחזיר למדינה 291 מליון שקלים.

ים המלח. התמלוגים לא היו מלאים(צילום: תומריקו)

הדיונים, שהגיעו לבוררות שטרם הסתיימה, הובילו למאבק ציבורי בנוגע לחשיפת הפרוטוקולים שלהם, ולאחרונה הורתה פסיקה של בית המשפט העליון לפרסם את הליכי הבוררות לציבור. הפרוטוקולים חשפו כי התמלוגים ששולמו למדינה במהלך השנים לא היו מלאים, ובעוד שהחברה לא מסרה מסמכים מתאימים ומבוקרים המדינה לא פיקחה על נושא. אולם הנתון המעניין יותר הוא, שלמרות

שהתמלוגים על אוצרות הטבע של ים המלח הוכפלו פי ארבעה עם השנים, הדיבידנדים של החברה ממכירת משאבים אלה הוכפלו באותו הזמן כמעט פי 20.

בנוגע להעלאת התמלוגים בעתיד, המדינה הקימה ועדה חדשה (ועדת ששינסקי 2) לבחינת הנושא ואילו כי"ל ביקשה לדון בנושא בהליך בוררות, כפי שנקבע, לדבריה, בשטר הזיכיון שלה שמעוגן בחוק. לעת עתה המדינה לא הסכימה לכך, כך שבינתיים הנושא עדיין בבירור.

בשני הנושאים הללו, הדיון על אוצרות הטבע של ים המלח ועל הגז הטבעי לחופי ישראל, מדובר על כסף רב ועל משאבים של אזרחי המדינה שמוחזקים בידי חברות פרטיות ומונופוליסטיות. בעוד שהמדינה מתאמצת עכשיו לתקן את מחדלי העבר מול כימיקלים לישראל, ביד השנייה ובאותו הזמן היא מקלה עם חברות הגז וחותמת איתן על הסכמים כובלים ולא שקופים לשנים ארוכות.

אולם ההבדל המרכזי בין שני המקרים הוא שההשפעה של הגז הטבעי על המשק הישראלי ועל כל אחת ואחד מהאזרחים במדינה בשנים הבאות תהיה משמעותית פי עשרות מונים מזו של כריית משאבים מים המלח. והשאלה הנשאלת היא האם בעוד 30-40 שנה מהיום יבואו פקידי האוצר, בני הדורות הבאים, וישאלו מדוע?

עדי וולפסון הוא פרופסור במרכז לתהליכים ירוקים, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון