חמישה דברים שלמדתי בקורס נהיגת מרוץ בקפריסין

1. אם פיני גרשון היה נוהג לאט יותר, הוא היה חוזר אחורה בזמן

אני לא מגלה לכם שום דבר שאתם לא יודעים, אבל ענפי ספורט מסוימים הם זולים יותר לעיסוק. כדורגל זה זול: כל מה שצריך זה כדור, עם השאר אפשר להסתדר. היאבקות לסוגיה עולה אפילו פחות; צריך רק טסטוסטרון, ועד לאחרונה הוא היה נפוץ מאוד. אז אין כפר אפריקאי עם שתי תרנגולות בלי ילדים שצועקים "רונלדו" רגע לפני שהם בועטים, ובכל מתנ"ס יש חוג ג'ודו.

(ארתור פורר)

מהצד השני של הסקאלה, מעבר לסקי ולגולף ולגלישת רוח, נמצאים מרוצי מכוניות. בתור התחלה צריך מכונית, ואז עוד אחת לחלפים, ודלק, וצמיגים, וצוות טכני וביטוח ולא לחיות בישראל (שזה דווקא מוזיל את העניינים, בסדר). וצריך ללמוד לנהוג מהר, שזה גם לא זול, כי מישהו צריך לשלם על המכונית והחלפים והדלק והצמיגים והצוות הטכני והביטוח ועל כרטיסי הטיסה למסלול המרוצים בחו"ל.

כמו בצה"ל התקציב הוא השיקול הראשון באימונים, וסימולטורים הם פשרה. אם מתעלמים מהם, מרוצי מכוניות זה ענף שבו כל שניית אימון עולה כסף. במקרה שלנו, קורס היכרות נגד השעון במסלול אכנה הקפריסאי של חברת מסלולים הישראלית מבית ראם סמואל - נהג המרוצים חולה סוכרת הנעורים הראשון בעולם! - יעלה 9,600 שקל לבן תמותה. וזה לא קורס שמיועד להוציא אתכם אלופי עולם אפילו אם אין לכם סוכרת.

הכתבה התפרסמה במקור במגזין הרכב ספיד

אלופי עולם נוצקים על מסלולי הקרטינג עוד לפני שיש להם רישיון נהיגה או זיפים. הקורסים של "מסלולים" נועדו בעיקר לחזירי גז חובבים, לכאלה שרוצים לבדוק אם יש להם את זה, למי שרוצה לשפר את יכולות הנהיגה שלו, ולהמון חווי משברים בכל הגילים. כמו שאתם יכולים לראות, אני לא מציין עיתונאים ברשימה המקיפה שלי.

בשנת 2014 עיתונאים לא יכולים להרשות לעצמם להוציא 9,600 שקל על דברים. לכן בקורסים מסוג זה מקובל להזמין עיתונאים בחינם, אז בואו נגיד שלא חיפשתי פאלטות בכוח. באתי בגישה שאם אני לא מתרסק קשות ונהרג, לא משנה באיזו חומרה, אני לא מתלונן. אחרי הכל, הבחירה שלי הייתה בין מרוצי מכוניות ללהחליף חיתול בשש בבוקר.

עוד זן שמקובל להזמין בחינם למקומות מעין אלה הוא המפורסמים, כדי שייצרו מה שקוראים לו ובצדק רעש. כך מצא את עצמו פיני גרשון בחברת צוות טלוויזיה מצומצם במושב הונדה S2000 בת 240 כוחות סוס, חבוש קסדה ומאובטח ברתמת בטיחות עם שש נקודות עגינה, בלב ישורת ארוכה במסלול אספלט משובח עם מרחבי ביטחון של עשרות מטרים מכל צד, במהירות אדירה של קרוב ל-45 קמ"ש, חיוור כאילו נותרו על השעון 14 שניות והוא מפגר ב-15 הפרש אחרי גלבוע-גליל.

(ארתור פורר)

כשמאמן הכדורסל עוצר את המכונית, מאמן הנהיגה מתכופף לעבר החלון. "אתה יכול להאיץ קצת יותר לפני בלימת המטרה", הוא אומר, ואני מסכים עם ההערכה הזאת. ראם סמואל לא באמת היה צריך לחכות עד שפיני גרשון יבלום כדי לתת לו את העצה הזאת; אני די בטוח שהוא היה יכול לרוץ לצד ה-S2000 ולהגיד לו את זה בלי להרים את הקול.

"ואתה יכול להגיע לבלימת מטרה הרבה יותר מאוחר לפני שאתה מפנה את ההגה".

"לא יכול אני אומר לך, משוגע".

זה היה נמשך ככה יומיים וחצי אלמלא גרשון היה צריך לעזוב כעבור יום. אז זה נמשך ככה יום: גרשון מבועת בעודו נוהג 40 קמ"ש בישורת, סמואל מסביר לו, גרשון מבועת בעודו נוהג 42 קמ"ש בישורת, סמואל מסביר לו, גרשון מבועת בעודו נוהג 43 קמ"ש בישורת, סמואל מסביר לו, גרשון מבועת בעודו שוב נוהג 40 קמ"ש בישורת אבל הפעם ממש ממשיך לתוך הסיבוב, לא לפני שהוא מאט ל-20.

עכשיו סמואל מבקש ממנו לשבת לצידו כשהוא נוהג, גרשון לא מסכים, צוות הטלוויזיה מבקש מגרשון להצטרף לסמואל בזמן שהוא נוהג, גרשון לא מסכים, מופעל לחץ משולב, גרשון מוצא את עצמו במושב הנוסע, הצעקות שלו נשמעות מבעד לזגוגיות המכונית ורעש המנוע והצמיגים ומאה מטר מרחק. גרשון צועק לעצור את המכונית, משוגע, ואז הוא לא מוכן לעלות יותר איתו וגם לא עם אף אחד אחר.

טיפוס חמוד הגרשון הזה. יש לו כמה בדיחות טובות והבנתי שהוא מבין בכדורסל, אבל נהג הוא לא. בדרך כלל זה לא כל כך משנה, אבל כשאתה על מסלול מרוצים זה כל מה שיש.

2. ברקס חד, גז הדרגתי

ידעתי את זה קודם, אבל יש לדעת ויש לתרגל פעם אחר פעם: מאיץ כמעט את כל הישורת ואז בולם בקונוס עם כל הכוח, מרפה לאט אל תוך הפנייה, סיבוב הגה הדרגתי וחזרה אחרי האייפקס עם סחיטת הגז. סמואל, און יעקובסון (שאתם לא מכירים מתוכנית הרכב שלו בערוץ 1) וגידי קרונין (שאתם לא מכירים מתקופתו כאלוף גביע פיאט בטורקיה) קוראים לזה "לאט פנימה, מהר החוצה", אבל זה מרגיש די מהר גם בדרך פנימה.

(ארתור פורר)

דברים אחרים שכבר ידעתי ותירגלנו: קו פנייה נכון, מבט, העברות משקל, מתי אפשר לתת גז ביציאה מסיבוב. נהיגה מהירה היא בסופו של דבר פקטור של נהיגה נכונה, והעובדה היא שאני נוהג את מסלול אכנה נכון יותר בשמונה שניות מאשר כשהקפתי אותו בפעם הראשונה. זה לא שבפעם ההיא לא ניסיתי להיות הכי מהיר שאני יכול, אבל שנייה אחת התחבאה לי בבלימה הדרגתית בסוף העקומה, ועוד אחת בבלימה מוקדמת מדי לפני השיקיין, ואחת בהאצה מוקדמת מדי ביציאה מעיקול "מריוס", ועוד שתיים בהחלקה המרשימה את עצמי בעקומת "יאניס", שנקראת על שם בן ה-16 של בעלי המסלול, שעושה דריפטינג על מכונית שרירים של 400 כוחות סוס כמו שאני נוהג לסופר.

היה חסר לי בתוכנייה עוד יום של עבודת הגה והעברת הילוכים נכונה, אבל עובדה: קצת אימון תאורטי בחדר התדרוכים, כמה תרגולים על מצבים ספציפיים, הרבה הקפות סביב המסלול עם וליד מדריכים שיודעים את העבודה - ומתחילת המדידות ועד סופן שיפרתי את הזמנים שלי מ-1:23 דקות ל־1:15. שמונה שניות ביום של מדידות. זה עושה אותי לנהג החמישי הכי מהיר בארץ, כפי שאפשר להיווכח בסעיף הבא.

אני הנהג החמישי הכי מהיר בארץ

זה מאוד בוגר, אפילו זן מצידי, להמתין עד כאן כדי להגיד שסיימתי את הקורס במקום הראשון. יש לי תעודה. אמנם כתוב בה רק שסיימתי את הקורס, אבל זה גם היה במקום הראשון. יש לי תמונה בראש הפודיום, מה שמציב אותי ממש כמעט בגובה של הבחורה שהגיעה למקום השלישי. היינו עשרה בקורס - חמישה עיתונאים, מפורסם אחד וארבעה אנשים - ובהקפות המדידה המכריעות סיימתי באותה 1:15 הרואית. נועם וינד, עורך מדור הרכב של אתר אינטרנט זניח, סיים שני עם 1:16 (זה שניה מעליי, ועוד נגיע לזה). אופירה דורין, שהיא בחורה, סיימה שלישית עם 1:19. גרשון כבר לא השתתף ביום של המדידות, או שהשתתף ולא הגיע לדגל המשובץ עד פרסום שורות אלה.

(ארתור פורר)

אני מוכן לקבל את זה שהמדריכים סמואל, יעקובסון וקרונין נוהגים (קצת) יותר מהר ממני. אני מוכן לקבל את זה שגם אלי פנגס, שמבלה כל כך הרבה זמן עם גבס על הרגליים שאין לו ברירה אלא לנהוג כל הזמן, נוהג יותר מהר ממני. זה אומר שאני הנהג החמישי הכי מהיר בארץ. לא רע, רם.

אבל מה שחשוב זה שהייתי יותר מהר מווינד. זה חשוב כי היה מאוד חשוב לווינד לסיים ראשון את התחרות, ולי זה לא היה חשוב בכלל. וינד הוא עיתונאי רכב פעיל זה שנים, ואני סטלן סביל תקופה דומה. ועדיין יותר מהיר ממנו בשנייה. שנייה זה המון במסלול. זה אלף אלפיות שנייה, שהן אלף דירוגים בין רמת הנהיגה של נהג אחד לאחר. טיפוס אופטימי הווינד הזה, אבל נהג ככה-ככה.

נהיגת מרוץ זה ספורט

גם את זה ידעתי קודם, אבל יש לדעת ויש להרגיש. מזיע מתחת לקסדה ובכל מקום אחר, הכתפיים כבדות והמותניים תפוסים וכל הגוף מותש, ואני בכושר לא רע יחסית למישהו כמוני, כי אני כל כך אוהב מכות שאני מתאמן בזה לא מעט, ולמרות שיותר קשה פיזית להעביר שעה על המזרן משעה על המסלול, זה גם מאוד לא פשוט להעביר שעה על המסלול. אובדן ריכוז של מאית השנייה עולה לך בשנייה על השעון, ואובדן של שניית ריכוז עולה לך במפגש עם ערמת הצמיגים ביציאה מהפנייה.

את רוב הפעילות שנקראת נהיגה עושה המכונית, וזה גורם לנו לחשוב שאין פה צורך במיומנות כמו שדורשת למשל הקפצה של כדור על הרגל. התחושה הגברית הטבעית, כך נראה, היא שההבדל בין נהג טוב לנהג מצוין הוא כולה קצת אימונים. אני לא מכיר גבר שלא חושב שהוא נוהג מהר, או לכל הפחות שהיה נוהג מהר אם היו נותנים לו כמה דקות מתאימות של הכשרה ואישור להתחרע.

(ארתור פורר)

זה משהו שאני מכיר גם מעולם ה-MMA, האמת. אף גבר שאני מכיר לא מרגיש שהוא יכול להיות אלוף העולם בטניס או בשחמט או בכדורסל, אבל אני מכיר לא מעט שמסתובבים בתחושה כללית שאם הם היו משקיעים בזה שנה-שנתיים, היה להם סיכוי לא רע לנצח את טייסון, ואם לא את טייסון אז לפחות את אלוף הארץ. אולי כי זה משהו שגברים, לפחות כאלה שחונכו לפני השטויות שדוחפים היום לילדים בטלוויזיה, גדלו לעולם שבו לדעת להגן על עצמך ולדעת לנהוג מגיע מאותו מקום. ובשניהם אני רוצה לומר שאני די טוב.

קרטינג זה כיף

אם המרוצים של הגדולים לא תפסו כאן בגלל טמטום ממשלתי או אני לא יודע מה, לא ברור לי איך אין מסלולי קרטינג מחוץ לכל עיר בסדר גודל חור ומעלה.

את היום השלישי בילינו במקום כזה, בתחרויות ראש בראש במסלול הקרטינג דייטונה. קילומטר מפואר של מסלול המוות, שילוב מופלא בין מהירות לבין סתם לדחוף אחד את השני בשמחה מחוץ למסלול ב-60 קמ"ש, כי קרטינג טוב זה לא מרוץ: זאת מלחמה, וגם בה הייתי יותר מהיר מנעם וינד.

זה לא זול, מרוצי מכוניות, וכמו בהרבה דברים טובים אחרים אפשר למות מזה. אבל פאק זה כיף.

אם היה למישהו ספק: הכתב היה אורח חברת מסלולים