עסקה מהגיהנום

במהלך תשעת החודשים האחרונים אנו מובילים מאבק מתיש וארוך שאין צודק ממנו ועומדים לצד המשפחות השכולות והכואבות נגד שחרור המחבלים. יחד אנו רואים ושומעים את הרוצחים ששוחררו מתגאים במעשיהם, יחד לבנו מתכווץ כשאנו שומעים את זיקוקי השמחה של משפחות הרוצחים, יחד אנחנו זועקים ומוחים לצדק ויחד אנו מובילים את מאבקה של האומה כולה.

כבר תשעה חודשים שאני אוספת את דמעותיה הבלתי פוסקות של גילה, אחותו של איאן ז"ל, תשעה חודשים שאני מסתכלת בעיניו של אורן, אחיו של משה ז"ל, ומבטיחה שעם ישראל לא יוותר. הבכי שלהם הוא הבכי של עם ישראל, בכי של כאב ושל תסכול, בכי שמתקשה להבין למה משחררים רוצחים. איך יכול להיות שדווקא המנהיג שטבע את המושג "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו" הוא זה שנותן ונותן, מבלי להציב קו אדום, מקפיא בנייה ומשחרר רוצחים כמחווה? ומדוע מתייצבים השרים וחברי הכנסת הלאומיים לצד צעדים כל כך לא הגיוניים ולא צודקים?

עוד בערוץ הדעות של ynet:

היבריס-לנד / קובי סודרי

פעימה אחר פעימה, שחרור אחר שחרור, הפצע נפתח בכל פעם מחדש. תסתכלו עליהם ותראו אותנו: עם ישראל הפשוט, המוכה והאיתן. משפחות שכולות שיוצאות פעם אחר פעם מהבית וזועקות זעקה שנבלעת בים החדשות והאירועים. מעולם לא שילמה ישראל מחיר כה יקר בשביל מעט כל כך. 78 רוצחים כבר מסתובבים חופשי ובונים את חייהם, בעוד שאת החיים שהם ריסקו לעולם לא נוכל לשקם. כשגילה ואורן קברו את אחיהם הייתה להם נחמה אחת: הרוצחים יירקבו בכלא. גם הנחמה הזו התרסקה פעם אחר פעם לנגד עיניהם בחודשים האחרונים, מדינת ישראל בגדה בהם.

היממה האחרונה זרועה בטירוף. ראש הממשלה הביא עסקה חדשה לשולחן הדיונים, עסקה מהגיהנום: שחרור מאות טרוריסטים בהם רוצחים אזרחי ישראל והקפאה "שקטה" של הבנייה ביו"ש. כל זאת בתמורה להארכת המשא-ומתן השקרי, שלכולם ברור שאיננו מתקדם לשום מקום. והנה, ברגע האחרון שלפו האמריקנים ג'וקר: ג'ונתן פולארד. האיש שנרקב בכלא של הידידה הגדולה שלנו כבר כמעט 30 שנה, המרגל שלא רצח אף אחד אבל יושב בכלא יותר מכל רוצח ששוחרר לאחרונה, מוצע לנו עכשיו כאתנן פוליטי מלוכלך בתמורה לשחרור טרוריסטים.

ברגע הזה אנחנו מגלים כי הידיד איננו ידיד. הידיד הוא בעצם מתווך לא-הוגן וציני שנוהג במוסר כפול ומפעיל מכבש לחצים ענק לוויתורים. אותה אמריקה שהפעילה לחץ על ישראל לא לשחרר מחבלים שרצחו ישראלים בעלי אזרחות אמריקנית, אבל אין לה בעיה שרוצחיה של רחל וייס ושלושת ילדיה הקטנים ישוחררו לחופשי. אותה אמריקה שאצלה רוצח לעולם לא יראה אור יום כי הוא יוצא להורג, מאלצת אותנו לבחור בין דם לדם ובין דמעה לדמעה. בין דמעתה של רעיה שלא ראתה את בן זוגה כבר עשרות שנים לבין דמעה של אמא שבנה לעולם לא ישוב.

כבר שנים שאנו כמהים לראות את פולארד בבית. נאבקים, זועקים, שולחים מכתבים ומפגינים. עם ישראל אוהב את ג'ונתן פולארד, וג'ון קרי יודע ומנצל את זה. בתמורה הוא דורש מישראל להתפשט מהערכים הבסיסיים ביותר של צדק ומוסר תוך שחרור עוד רוצחים. הרוצחים שישוחררו לא יסתובבו ברחובות ניו-יורק, אלא בנתניה ותל-אביב. הם יסכנו את הילדים שלי ושלך, לא את הילדים של קרי.

הדילמה האכזרית הזו מוטלת עכשיו על כתפיהם של חברי הכנסת הלאומיים. הציבור נושא את עיניו לעבר נבחריו ומבקש מהם: אל תתירו את הסחר בבני אדם הזה, הביאו לנו צדק. פולארד לא התייצב אתמול בוועדת השחרורים. באי-התייצבותו הוא משגר מסר חד לקברניטיה של מדינת ישראל: נשלחתי כדי להגן על ישראל, נאסרתי בשביל האומה וגם בשחרורי אני בשירות העם. אל תשחררו אותי בתמורה לרוצחים, לא בשביל זה ישבתי 29 שנה בכלא.

שרה העצני כהן, יו"ר תנועת "ישראל שלי"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il