כמו רוכלים: מושכים זמן, מדשדשים בבוץ
חוץ מארה"ב אף אחד לא באמת לחוץ להגיע להסכם: ממשלת נתניהו לא בנויה למהלכים דרמטיים ואבו מאזן דבק בגישה של "עוד דונם ועוד עז". לכן נגזר על הצדדים להמשיך להתנהל כמו תגרנים בשוק. כרוניקה של פיצוץ ידוע מראש
בנימין נתניהו הצליח ביממה האחרונה למנף את מצוקתו הפוליטית ואת נואשותו של מזכיר המדינה ג'ון קרי, וחילץ מהאמריקנים הסכמה עקרונית רפה לשחרור ג'ונתן פולארד. אין מה לומר, הישג נאה שנותן לראש הממשלה כמה יתרונות במצב הנוכחי: הראשון הוא ששחרור פולארד מאפשר לו לנטרל את התנגדות האגף הימני בממשלתו לעסקה שכוללת שחרור סיטוני נוסף של אסירים פלסטינים, והקפאת בנייה חלקית בתמורה להארכת המשא ומתן.
לכתבה זו ניתן להגיב באמצעות חשבון הטוויטר של ynet בלבד . ציוצים נבחרים יפורסמו בכתבה.
צייצו: ynetdesk@ ואז את תגובתכם .
לא פחות חשוב הוא ההישג ההומניטרי. אם פולארד אכן ישוחרר בקרוב, מדינת ישראל תמלא בכך את חובתה כלפי אדם שהיא אחראית לכך שהוא בילה כמחצית מחייו בכלא חולה ובבריאות ממוטטת. העובדה שפולארד עשוי היה להשתחרר בכל מקרה בעוד שנה וחצי לא משחררת את מדינת ישראל מאחריות לגורלו.
היתרון השלישי במהלך של נתניהו הוא ההימנעות מקרע גלוי עם ארה"ב עקב הפסקת השיחות, והיתרון הרביעי הוא המשך הסטטוס קוו בשטחים לשנה נוספת - מה שמונע מהפלסטינים לנצל את עצרת האו"ם בספטמבר 2014 כדי לקבל הכרה כמדינה, ואולי אף לפתוח באינתיפאדה חדשה. הסיכויים שתפרוץ אינתיפאדה חדשה אינם גדולים כרגע, אבל במצב הנוכחי במזרח התיכון כל שינוי דרסטי עלול לגרור תוצאות בלתי צפויות, ולישראל יש אינטרס לא לזעזע את הסירה.
כל אלה הם יתרונות שישראל מפיקה מעסקה שתתאפשר בזכות שאיפתו הנואשת של קרי למנוע כישלון מהדהד לעצמו ולתהליך השלום. הקוץ שבאליה הוא שהסכמת האמריקנים לכלול את פולארד בעסקה חשפה לעין הפלסטינים עד כמה קרי בפרט וממשל אובמה בכלל לחוצים וסחיטים בעניין הזה. לא פלא שאבו מאזן החליט לא להיות פראייר ולנסות גם הוא את כוחו כדי לסחוט מהאמריקנים צ'ופרים נוספים במחיר הסכמתו להארכת תקופת המשא ומתן.
מיצג החתימה אמש (ג') ברמאללה, בנוכחות ההנהגה הפלסטינית, היה המנוף שהפעיל אבו מאזן. לא היה מדובר בבקשת הכרה במדינה פלסטינית אלא בסך הכול בניסיון פלסטיני להצטרף לכמה אמנות בינלאומיות ומוסדות בינלאומיים שבהם מעורב האו"ם. ובכלל, החתימה על המסמכים עדיין אינה אומרת שהפלסטינים אכן יגישו את הבקשה, אבל התהודה הבינלאומית הייתה רועשת כצפוי ואבו מאזן השיג את מבוקשו כשקרי ביטל את המסע הנוסף שתכנן להיום כדי לסגור עסקה ברמאללה.
לזכותו של אבו מאזן צריך לומר שהאקט הדרמטי שיזם נבע גם מכעס אמיתי. מנקודת ראותו, ישראל הפרה את ההסכם עמו כשלא ביצעה את הפעימה הרביעית של שחרור האסירים שהייתה מתוכננת לסוף מרס. מנקודת ראות פלסטינית הפעימה הרביעית שייכת בכלל לסבב המו"מ שיסתיים באפריל ולא להארכת המשא ומתן שעליה אמורים היו לגבש הסכמה. בנוסף לכך פרסמה אתמול מדינת ישראל מכרזים להקמת 708 יחידות דיור בהר גילה – עוד אקט שהכעיס את פלסטינים, כך שאפשר לומר שגם לרשות יש קייס במשבר שנוצר.
המחיר הפלסטיני
ומי אמור לשלם את המחיר? האמריקנים. לממשל אובמה יש אינטרס חזק לא פחות מלישראל ולפלסטינים שהמשא ומתן יימשך. כלהטוטן בקרקס מחזיקה וושינגטון כרגע חמישה כדורים באוויר: משבר אוקראינה–קרים, מלחמת האזרחים בסוריה ופירוק הנשק הכימי שם, המו"מ עם איראן על הגרעין, התהליך המדיני לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמתיחות בין הקוריאות באסיה.
כל אחד מהמשברים האלה מעמיד את ארה"ב בפני דילמה קשה אם ראוי להפעיל כוח או לא, ומעמיק את תדמית "הענק הכבול" שיש לממשל האמריקני הנוכחי בזירה הבינלאומית. פיצוץ השיחות בין הפלסטינים לישראל עלול לכרסם עוד יותר בתדמיתה הבינלאומית של ארה"ב, במעמדה ובהשפעתה - בעיקר באזורנו. לכן ארה"ב תעשה הכול כדי למנוע פיצוץ מוחלט של השיחות שיחייב אותה אחר כך להתייצב ואולי אפילו להטיל וטו לטובתה של ישראל באו"ם ובמועצת הביטחון.
גם לפלסטינים יש אינטרס חיוני בהמשך המשא ומתן. הם אמנם מעמידים פנים שהם עושים טובה לישראל ולארה"ב כשהם דנים בהסדר לסכסוך, אבל למעשה הם יודעים היטב מה יהיה המחיר שישלמו אם המשא ומתן ייפסק.
למשל, המחיר הכלכלי יהיה כבד ביותר. לא רק הממשל האמריקני יידרש על ידי הקונגרס אוהד ישראל להפסיק את הסיוע לפלסטינים אם ילכו לאו"ם, אלא גם האיחוד האירופי מאיים בקיצוץ הסיוע. אבו מאזן שולט היום בגדה במידה זו או אחרת של משילות רק משום שהמצב הכלכלי בגדה הוא טוב לאין ערוך מאשר ברוב המדינות השכנות, קל וחומר בעזה.
אבו מאזן גם יודע שבסופו של דבר הוא יצטרך לקיים בחירות ברשות הפלסטינית והמצב הכלכלי המשופר יחסית בגדה הוא הקלף המרכזי שבידיו מול החמאס המיליטנטי. נוסף לכך אבו מאזן יודע שקיומו של משא ומתן, אפילו עקר, מאפשר לו להמשיך באסטרטגיה של עוד אסיר ועוד "הקפאונת בנייה" שבמצטבר נותנת לו הישג נאה לאורך זמן.
יו"ר הרשות הפלסטינית מנסה כנראה לחקות את הישגי הציונות הפרגמטית שסיסמתה הייתה "עוד דונם ועוד עז". צריך להודות, הוא די מצליח. אם העסקה הנוכחית תצא לפועל הוא יקבל לידיו כ-500 אסירים ושלוש הקפאות בנייה ויתחרה בהצלחתו של חמאס בעסקת גלעד שליט. מה שאבו מאזן עושה כעת הוא ניסיון למקסם את הצלחתו.
על המדף מחכה תוכנית ב'
את הישגי ישראל מהארכת המשא ומתן מיותר לפרט. אלא שבכל הדיון המעמיק הזה במניעים שמובילים את הצדדים להארכת המשא ומתן יש בעיה אחת: אין זו בהכרח האלטרנטיבה היחידה שעומדת בפני כל אחד מהצדדים ובעיקר בפני ישראל. צריך לזכור: הארכת המשא ומתן לא צפויה להביא לפריצת דרך ולהסכם שלום. זו בסך הכול קניית זמן.
מוצדק לקנות זמן אם עושים בו שימוש, אבל רוב הסיכויים שהאמריקנים, הישראלים והפלסטינים קונים זמן כדי שבאמצע 2015 יהיו באותו מצב ובאותו מקום. נכון, לאמריקנים יש אינטרס להגיע למצב הזה ואז יוכל הנשיא אובמה לשחרר אנחת רווחה ולהגיד שהנשיא הבא אחריי שייבחר בנובמבר 2016 יפתור את הבעיה, אבל מבחינת הישראלים והפלסטינים זה רווח זמן לבטלה. ישראל לפחות יכולה להציב שתי אלטרנטיבות להסכם על הארכת המשא ומתן:
האחת, הודעה על הקפאת בנייה מוחלטת כל עוד המשא ומתן נמשך, ונראה את הפלסטינים מסרבים להצעה כזו. השנייה, הנועזת יותר וגם הרצויה היא הכרזה של ישראל שהיא הולכת למה שנקרא Plan B, ומשמעותה הכרזה של ישראל באורח חד צדדי על גבולותיה העתידיים, על האזורים שיסופחו אליה בגדה המערבית ועל אלה שיושארו לממשל פלסטיני כזה או אחר.
אין ספק שתוכנית ב' תגרור ביקורת בינלאומית והליכה פלסטינית למוסדות האו"ם. אבל זה צפוי ממילא כשהמשא ומתן יתפוצץ בפעם הבאה או בפעם הזאת. אז לפחות מדינת ישראל תגדיר את מה שהיא רוצה ואפילו אם תשאיר את הביצוע למועד מאוחר יותר.
הליכה לתוכנית ב' לא ריאלית בימים אלה מפני שנתניהו וממשלתו לא בנויים לכך פוליטית, ולכן אנו נידונים להתמקח כמו תגרנים בשוק על מספר האסירים שישוחררו, על איזו בנייה תוקפא ואיזו לא, ולדווש במרץ בבוץ הזה בדרך לשום מקום. "פול גז בניוטרל" זה שם המשחק שאנחנו מעורבים בו כעת.
לכתבה זו ניתן להגיב באמצעות חשבון הטוויטר של ynet בלבד. ציוצים נבחרים יפורסמו בכתבה.
צייצו: ynetdesk@ ואז את תגובתכם.
לפנייה לכתב/ת 
