למגדל השן דרוש טיפול שורש
החוג המצומצם של פרופסורים מן המניין, רובם גברים אשכנזים, משמר את כוחו באמצעות המשך אפליית המרצים מן החוץ. הגיע הזמן לטפל בבעיה
בכל פעם שאני שומעת על עוד קבוצה שמצדדת בהטלת חרם על האקדמיה הישראלית, אני מופתעת מהצביעות שטמונה במהלך הזה ומהבחירה למחות נגד מקרה אחד של אי-צדק תוך התעלמות מאלפי דוגמאות אחרות. גם כשאני שומעת את אנשי האקדמיה הישראלית מוחים נגד הצעות לחרם מהסוג האמור מהסיבה שדווקא הם אלו אשר "עומדים בראש החושפים ופועלים נגד אי-צדק בארצנו", אני מופתעת לא פחות, מסיבות דומות להפליא.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
עסקה מהגיהנום / שרה העצני כהן
היבריס-לנד / קובי סודרי
זה לא סוד שאנשי האקדמיה בישראל, והכוונה למרצים במינוי ובטח לפרופסורים מן המניין, שלא לומר הרקטורים למיניהם, מרוויחים יפה מאוד. מה שפחות עולה לסדר היום הציבורי הוא הדרך שבה מתאפשר לאותו חוג הולך ומצטמצם לשמור על תנאי העסקתו - בזכות קבוצה הולכת וגדלה של מרצים "מן החוץ", שעובדים שנה אחרי שנה במינימום של תנאים סוציאליים וביטחון תעסוקתי. חוסר תגמול עבור ותק, היעדר התחייבות להעסקה "בשנה הבאה" ונוהג של הודעה על ביטול קורס שבועות ספורים בלבד לפני שהוא אמור להתחיל, אלו רק חלק מהתופעות שמתקיימות באופן קבוע בעולמם של מרצים מן החוץ. רק להם יכולים לבטל פרנסה ברגע, ללא פיצוי, אף שמשכורתם בקושי מתקרבת לאחוזון של אלה הממוקמים בקודקוד.
העובדה ששני סוגי המרצים מלמדים כתף אל כתף, באותה מחלקה ובאותו חוג, הופכת את המציאות הזו לסוריאליסטית, לא פחות. זאת ועוד, לא תמיד ברור מה בעצם ההבדל בין שתי קבוצות המרצים. הרי, לרובם ככולם אותו מספר התארים (שלושה לפחות). גם איכות הכתיבה והמחקר אינה בהכרח מסבירה את ההבדל ביניהם, בוודאי לא טיב ההוראה. אדרבא, בנוגע להוראה, סביר להניח כי ידם של המרצים מן החוץ על העליונה, שהרי אותם לא יעסיקו אם הם לא יצליחו בהוראה. לעומת זאת, את אלו שקיבלו כבר תקן ומינוי, לא יזיזו אפילו התלונות הקשות ביותר מצד הסטודנטים.
הנתון הבולט שבידנו הוא שהרוב המכריע של האקדמיה הישראלית מורכב מגברים, לבנים מהמעמד הבינוני-עליון, ילידי ישראל, רבים מהם בנים למשפחות מיוחסות. קומץ נציגי האוכלוסיות הנותרות שהצליחו להתקבל משמש עלה תאנה המעניק מסווה פלורליסטי לסביבה הלימודית, אך סיכוייהם להגיע למרומי המוסד קלושים. מציאות זאת, יחד עם מדיניות של היעדר שקיפות, משמשת קרקע פורייה להאשמות מן הסוג של נפוטיזם, במיוחד בקשר לנשים, שלהן מוקצים מעט מקומות, ופטרוניות, שמתבטאת באמירות כגון "אם אין לך מישהו בוועדת הקידום שמתכוון לקדם אותך, אז אין לך מה לנסות שם". גם פרוטקציה אפשר למצוא שם, במובן של הנטייה הכללית להעדיף חברי הקבוצה המוכרת.
לכך יש להוסיף את הבעיות בקשר לתוכנם של הכללים והקריטריונים שאותם קבעו אנשי האקדמיה לקבלה ולקידום בתוכה, ולדרך שבה הם עשויים ליצור יתרונות לקבוצה הדומיננטית וחסרונות לכל היתר. קחו את המקרה של נשים שהפכו לאימהות. ברור לכול שרק מעטות יצליחו להפיק את מספר הפרסומים האקדמיים הנדרש בתקופה הקצובה. בנסיבות אלה, חוסר המוכנות להתגמש בעניין הגיל המקסימלי למינוי למשל, מהווה אפליה לכל דבר. בינתיים, מבטיחה אותה קבוצה קטנה אספקה סדירה של עוזרות הוראה ומורות מן החוץ, לריפוד הכיסאות כאמור.
אמנם האקדמיה כיום היא כבר לא קבוצת פרופסורים כלואים במגדל השן ומנותקים מבני עמם. המלומדים שלנו עומדים תדירות נגד צורות רבות ומגוונות של אפליה ודיכוי ולא אחת הם אלה שחושפים אותן מלכתחילה. אבל איכשהו, כשזה בא לאפליה שהם עצמם מרוויחים ממנה, השתיקה רועמת.
בסופו של דבר, אי אפשר לאכול את העוגה וגם לשמור על שיניים נקיות. עוד כדאי לזכור כי מתחת למונח העברי "מגדל השן" עומד המונח האנגלי Ivory Tower, דהיינו מגדל השנהב. והיום כבר ידוע לכל כי הדרך היחידה למנוע את העוולות הכרוכות בהשגת חומר יקר זה הוא להפסיק לצרוך אותו. מומלץ, אם כן, ולו רק בשם השמירה על התדמית, להתעורר כבר מהתרדמת העצמית ולהירתם למשימה הכואבת: למגדל השן דרוש טיפול שורש.
ד"ר אומי לייסנר, חוקרת ומרצה בנושא זכויות נשים
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
