"ליל הברווזים": התרגיל שכמעט גרם למלחמה
קריאת גיוס שודרה, צבאות ערב נכנסו לכוננות והרמטכ"ל היה בקונצרט עם מלכת בלגיה. ראש הממשלה התקשר לאולם, והסדרן חשב שמהתלים בו. אירועי 1 באפריל 1959 הובילו לוועדת חקירה ולהדחת אלופים. וגם: כשמכבי ת"א זכתה בגביע אסיה והאיראנים בירכו
תרגיל הגיוס שכמעט גרם למלחמה: ב-1 באפריל 1959 בשעות הערב קטע מגיש התוכנית "פרקי חזנות" ב"קול ישראל" את השידור ואמר למאזינים להישאר ליד המקלטים, לשמיעת הודעה החשובה. ההודעה הגיעה בשעה 21:00, שודרה בתשע שפות שונות (עברית, צרפתית, אנגלית, אידיש, פולנית, לדינו, הונגרית, רומנית וערבית) ובה נקראו חיילים מילואים להתייצב עד למחרת ב-17:00 ביחידותיהם. היחידות היו "ברווזי מים", "להקת אמנים" ו"ארשת חשיבות".
- לכל כתבות השבוע לפני
- עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
מהר מאוד התפשטה ההערכה כי ישראל תצא בקרוב מאוד למלחמה ובמדינות ערב השכנות הוגברה הכוננות וגויסו מילואים. רק מאוחר יותר התברר כי מדובר בתרגיל צבאי, שזכה לכינוי "ליל הברווזים", וגרם להדחת שני אלופים בצה"ל.
בצה"ל הסבירו כי הכוונה הייתה לבדוק את מידת ההיענות של אנשי המילואים לפי שיטת הקריאה הגלויה, שלא נבדקה מאז מבצע קדש. בימי המלחמה הגיעו חיילי המילואים ליחידותיהם באחוזים גבוהים מאוד, אבל בצה"ל רצו לבדוק מה תהיה ההיענות בזמן ששורר שקט יחסי בישראל.
תוך זמן קצר צבאות ערב הגיבו בצעדים משלהם. בסוריה הוכרז על מצב כוננות בצבא, על ביטול כל החופשות ועל גיוס של כוחות מילואים. כתב "ידיעות אחרונות" בצפון, יחזקאל מאירי, כתב כי שעות אחרי ההודעה ב"קול ישראל" נראתה תכונה גדולה של כלי רכב לאורך הגבול בין ישראל לסוריה, שנמשכה כל הלילה.
גם בירדן הועלתה הכוננות. למחרת בבוקר פרסמה המפקדה הירדנית הודעה רשמית שבה נאמר כי "לרגל השידורים הישראליים על גיוס כללי נקטה המפקדה של הכוחות המזוינים בכל האמצעים הצבאיים הדרושים".
ואילו במצרים אמרו כי "ישראל נסוגה מההחלטה לבצע את הגיוס, משהתברר לה כי הערבים ערניים ומוכנים לקדם כל סכנה". ידיעות דומות הופיעו בכותרות כל העיתונים המצריים. אחד מעיתוני קהיר כתב כי "נכשלה מלחמת העצבים של ישראל".
גם השרים לא ידעו
בכנסת נפלה "פצצת הגיוס" ברגעים האחרונים שלפני ההצבעה על תקציב המדינה. רבים מחברי הכנסת מיהרו למכוניותיהם כדי לשמוע שם את שידור החדשות. מיד לאחר מכן החלה מהומה. יו"ר הישיבה, בבה אידלסון, קראה לח"כים שלא להתפזר, אבל איש כבר לא התעניין בתקציב.
באווירה של אי ודאות מכרסמת עלה על במת הכנסת שר המשפטים, פנחס רוזן, והציע לעשות הפסקה בדיונים. הוא הוסיף שזמשך שעה וחצי לא היה קשר בין ראש הממשלה דוד בן גוריון, שכיהן גם כשר ביטחון, לבין הממשלה. "אנחנו רגילים לכך", אמר רוזן שלא ידע כי הוא מגביר את החששות.
הח"כים זרמו למזנון כדי לדון בחופשיות על המאורע. פה ושם נשמעו הערות: "מה קרה? יושבים איתנו שרים ואף להם לא ידוע דבר. הייתכן?". מישהו דרש להזעיק את ראש הממשלה להודעה דחופה ואחר הביע את דעתו כי יש לכנס את ועדת החוץ והביטחון לדיון חירום.
אגב, ההיענות לקריאת ההתייצבות הייתה גבוהה מאוד. ההערכה אז הייתה שזה קרה בזכות הרעש הרב שהתעורר סביב הפרסום והביא את דבר הקריאה גם לידיעתם של אלה שמעו אותה ברדיו.
בשל טעות טכנית, נכתב ב"ידיעות אחרונות", הופעלה שיטת קריאה לא מתאימה למקרה. "לא מן הנמנע הוא כי הקצין שצריך היה להוציא הודעה פלונית, המתאימה לקריאה בשעת שלום, הוציא תחתה הוראה אלמונית, המותרת בשימוש רק בשעת מלחמה". כוונת מטה צה"ל הראשונית הייתה גם להמשיך בקריאות יחידות נוספות לצורך בדיקת כוננותן.
בן גוריון הורה על הקמת ועדת חקירה למקרה. כמה ימים לאחר מכן הוא התייצב במליאת הכנסת ואמר כי מדובר בשלוש יחידות שבהן משרתים 1,200 אנשי מילואים בלבד והכישלון לא היה בגיוס, אלא בשידור.
ראש הממשלה הודה כי נתן אישור עקרוני לשידורים. "היינו צריכים לקרוא את המתייצבים למילואים באמצעות השידורים, אך קרה שהפקודה לקצין הקשר עם 'קול ישראל' ניתנה לפני שתוכנית העיתוי הובאה לרמטכ"ל, והדבר נמסר לשידור בטרם הובא העניין לאישור שר הביטחון והרמטכ"ל".
ראש הממשלה ושר הביטחון הוסיף כי ל"קול ישראל" נמסר בטעות נוסח על גיוס שאינו מתאים לגמרי להחלטה ולכוונה המקורית של המטה ועלול לזרוע בהלה בארץ ואי הבנה בעולם.
בן-גוריון הודה כי גם הוא האזין לשידור ב-21:00 בערב והבין שהדבר עלול לעורר בהלה. הוא והרמטכ"ל חיים לסקוב הופתעו ונחרדו. בן-גוריון ידע שזו רק קריאת התייצבות, אך המאזינים הרבים יכלו לחשוב שהמצב הוא כמעט ערב מלחמה. לכן, הסביר ראש הממשלה דאז, שוגרו מיד מברקים ממשרד החוץ כדי למנוע הודעות מוטעות בעיתוני העולם. הוא הוסיף כי רק שר הביטחון יכול לתת צו התייצבות על-פי סעיף 8 החל על מילואים.
הדבר עורר בהלה גם אצל מלכת בלגיה, שביקרה באותם ימים בישראל. הרמטכ"ל לסקוב הסביר למלכה מה קרה, אך יועציה אמרו כי עליה לחזור לארצה באופן מיידי. המלכה - בשמעה את הסברו של הרמטכ"ל - לא הפסיקה את ביקורה.
מאוחר יותר נודע כי בן-גוריון לא הצליח להתקשר בליל "שידור הגיוס" טלפונית עם הרמטכ"ל, שהיה באותה שעה בקונצרט החגיגי של התזמורת הפילהרמונית לכבוד ביקורה של מלכת בלגיה.
הסדרן, שהרים את שפופרת הטלפון, שמע קול האומר לו: "כאן מדבר ראש הממשלה, נא לקרוא לטלפון את הרמטכ"ל". הסדרן, שהיה סבור שמדובר במהתלה של 1 באפריל, כך נכתב אז, סגר את השפופרת. בן גוריון לא ויתר והתקשר שוב - הפעם דיבר בלשון ברורה יותר ובהדגשה. אך הסדרן ניתק את השיחה. רק לאחר כמה ניסיונות הבין הסדרן כי אכן המתקשר הסדרתי הוא ראש הממשלה, ואז נודע לרמטכ"ל מה התרחש.
בהמשך בן-גוריון דרש את התפטרותם של שני אלופי צה"ל, ראש אג"מ מאיר זורע וראש אמ"ן יהושפט הרכבי. בסופו של דבר זורע הועבר לתפקיד אלוף פיקוד הצפון ואילו הרכבי יצא לחופשה, שבסופה סיים את תפקידו בצה"ל.
הקווים האדומים של דיין
במהלך ועידת העבודה, שהתקיימה בתחילת אפריל 1971, פרש שר הביטחון דאז משה דיין את משנתו המדינית. "אם איננו רוצים מסמכי שלום אלא ביטחון לישראל - הנני מעדיף שצה"ל יחזיק בקווי הגנה משמעותיים ואפקטיביים לביטחונה של ישראל. גם אם המדינות הערביות תסרבנה לראות בהם גבולות קבע של שלום, זה עדיף על חזרה לקווי ה-4 ביוני ויהוו הערבויות, ההסדרים, המסמכים והחתימות המאשרים אותם אשר יהיו".
"עכשיו יושב צה"ל על הירדן ממוצאותיו ויובליו בחרמון ועד ים החולה", הוסיף דיין, "והקו מוגן בגדרות ובשדות מוקשים. האם לביטחונה של ישראל יש תחליף לזה?" הוא הדגיש: "אם אין אנו מוכנים ללחום על קווינו - אין לנו סיכום להחזיק בהם".
בחלק אחר של נאומו התייחס דיין לתושבי השטחים. "יש להפוך את פליטי עזה מיושבי מחנות לאזרחים שווים לשאר השטחים. אם ייעשה המאמץ המתאים, תוך שנים מספר יוכלו להשיג מטרה זו. מה עוד שהפליטים, למרות לחץ ארגוני הטרור, מוכנים לתת יד לתהליך כזה". בסוף אותה ועידה היסטורית הוחלט שאסור לישראל לחזור לקווי 4 ביוני 1967.
גביע ללא משחק גמר
באפריל 1971 זכתה קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב בגביע אסיה לאלופות, לאחר שקבוצה מעיראק שאיתה הייתה צריכה להתמודד לא הגיעה למשחק הגמר שנערך בתאילנד.
למרות שלא הופיעו לגמר קיבלו העיראקים את מדליית הכסף. אבל שחקני הקבוצה מעיראק נאלצו להאזין לשירה די קולנית של "הגביע הוא שלנו" מפי האוהדים הישראלים בבנגקוק.
בטקס היו כמה רגעים בלתי שגרתיים. הכדורגלנים העיראקים, שרקיעת הרגל שלהם נוסח "במקום דרוך" עוררה גלי צחוק בקרב הקהל. בסופו של דבר הם נאלצו להפסיקה, כשנוכחו שהם מעוררים גיחוך.
האיראנים, שזכו במקום השלישי, קיבלו גביע ולא מדליות. לאחר מכן טענו השחקנים האיראניים: "שיחקנו שישה משחקים ואפילו מדליות לא
קיבלנו. מכבי שיחקה ארבעה משחקים וקיבלה שני גביעים ומדליות". מאוחר יותר בלילה ניסוי התאילנדים לארגן מדליות עבור האיראנים שהגיבו במרירות: "רצינו מדליות בטקס ולא בלילה".
כשחזרו שחקני הנבחרות למלון, לא פסקו האיראנים להשמיץ את העיראקים והכווייתים. הם טענו כי הערבים קלקלו את הטורניר ולא היו צריכים לבוא כלל, כדי לסרב לשחק נגד ישראל. זו הייתה גם דעתם של התאילנדים ואנשי ההתאחדות האסייתית. אמנם על המגרש הם לא נפגשו, אבל כשהנבחרות עזבו את תאילנד העיראקים לחצו את ידי שחקני מכבי תל אביב. "נשמח לראותכם אצלנו", אמרו כמה מהם, שהביעו שוב ושוב את הערכתם לאלופי אסיה מתל אביב.
לפנייה לכתב/ת 
