הבית נהרס, הביטוח חמק ומערכת המשפט חסומה
עקב פיצוץ גז בנתניה, נותרה המשפחה ללא קורת גג ועם שלל הוצאות. כשהחליטה לתבוע את חברת הביטוח ושאר המעורבים, גילתה את החסמים שמערימה מערכת המשפט על משפחה מעוטת יכולת. צדק יש רק לעשירים?
ב-20 דקות לאחר חצות, החריד פיצוץ עז את כיכר העצמאות בנתניה. אחד הבניינים הגובלים בכיכר קרס. 4 בני אדם נהרגו, 90 נפצעו. בין הנפגעים היו בני הזוג א', בשנות ה-80 לחייהם.
האסון הותיר את זוג הקשישים עם פגיעה תפקודית משמעותית, ללא קורת גג. דירת המגורים שלהם ודירה סמוכה, שנרכשו מתוך חסכונות של עשרות שנות עבודה, נהרסו כליל.
חלפו 3 שנים, דבר לא זז. בני הזוג עדיין לא חזרו לביתם. כנהוג בארצנו, איש לא לקח אחריות על האירוע הטראגי. לא חברת פזגז שדליפת הגז מהבלונים שלה גרמה לפיצוץ; לא שירותי הכבאות שאיחרו להגיע למקום, למרות שהוזעקו אליו מבעוד מועד על ידי דיירים שחשו בריח חזק; גם לא חברת ביטוח הדירה של בני הזוג - ביטוח ישיר שילמה להם מקדמה של כ-100 אלף שקל ואז נפנפה אותם.
מחסום הכניסה: האגרה הגבוהה
שני הקשישים נאלצו לחפש את הצדק שלהם במערכת המשפט. את תביעתם בסך של כ-4 מיליון שקל עבור כל אובדנם ונזקיהם מהאירוע, ביקשו להגיש במזכירות בית המשפט המחוזי מרכז בלוד. הצדק עולה כסף, הודיע להם מזכיר בית המשפט, וקבע כי עליהם לשלם אגרת משפט בסך 100 אלף שקל בשני תשלומים.
זה סכום דימיוני עבורנו, השיבו בני הזוג, אנחנו קשישים ללא קורת גג, ללא כל רכוש וחסכונות, מטופלים בילד נכה קשה.
תגישו בקשה לפטור מאגרה, הציע להם המזכיר, אחרת אחזיר לכם את כתב התביעה.
בני הזוג פנו לשופט צבי ויצמן עם בקשה לפטור מאגרה. אל בקשתם צרפו תצהיר בו העידו בשבועה כי מאז הפיצוץ התגלגלו מדירה לדירה יחד עם בנם, הסובל ממחלת לב ואפילפסיה.
ממה אתם והבן מתקיימים, התעניין השופט.
אנחנו מקבלים קצבת זקנה של 4,200 שקל, הבן קצבת נכות של 2,600 שקל, ענו בני הזוג. זה לא מספיק לשכר הדירה החילופית ולמחייה שוטפת. את החסר השלמנו בעזרת המקדמה שביטוח ישיר שילמה לנו, אבל המקדמה נגמרה לפני שנה. לקחנו גם הלוואות מהבנק ומקרובי משפחה.
ולא תקבלו יותר הלוואות, בדק השופט.
מי ילווה אפילו אגורה שחוקה לאנשים בגילנו המתקדם ובמצבנו, השיבו. בני הזוג הציגו לשופט אישורי בנק כי אין להם חסכונות, אפילו לא קופות גמל.
"לאזן בין צרכי מערכת המשפט ואומללות המשפחה"
השופט ויצמן נקרע בין מצוקתם הכלכלית והנפשית של הקשישים, לבין צרכי מערכת המשפט ותאגידי הגז והביטוח. אל הקשישים גילה אמפתיה משום שנקלעו על לא עוול בכפם לא רק למצב בו איבדו את רכושם, אלא גם לרשעות תאגידי הגז, הביטוח ושירותי הכבאות שהפנו להם עורף.
השופט גם הבין כי גובה האגרה סוגר את דלתות בית המשפט בפני מוכי גורל חסרי כל כמוהם ושם ללעג את זכות היסוד למשפט צדק. מצד שני, הוא הזדהה עם הצרכים הכלכליים של מערכת המשפט ותאגידי הגז והביטוח. מערכת המשפט זקוקה לאגרת משפט כדי לממן את פעילותה. תאגידי הגז והביטוח זקוקים לאגרת המשפט משום שהאגרה הגבוהה מנפה תביעות ובכך חוסכת להם הוצאות התדיינות.
איך השופט פתר את הדילמה? הוא הטיל דופי בקשישים. השופט הזכיר את המקדמה בסך 100 אלף שקל שקיבלו מחברת הביטוח הישיר. לא ייתכן, כך חשד השופט, כי דבר לא נותר מסכום זה וכי לא ניתן היה להפריש ממנו לצרכי האגרה. הקשישים גם הודו כי קבלו סיוע מבני משפחתם לצורך תשלום שכר הדירה ומימון חוות דעת המומחים שנדרשו להם לצרכי תביעתם. לא ברור, תהה השופט, מדוע לעניינים אלה עלה בידם להשיג סיוע ועזרה ואילו בשביל האגרה הם לא היו מסוגלים להשיג סיוע.
"מכל מקום", פסק השופט, "בנסיבות העניין ומאחר ואני סבור כי כתב התביעה מגלה עילה נגד תאגידי הגז, הביטוח ומכבי האש, וכי סכום התביעה מבוסס ומגובה בחוות דעת, הרי שאיזון ראוי בין זכותם של הקשישים לגשת לערכאות לבין חובתם לשאת באגרת בית המשפט יהא בהעמדת חיובם באגרה מצומצמת בשיעור כולל של 35 אלף שקל בלבד".
למה לא לדחות את התשלום?
פסק דינו של השופט ויצמן משקף תמונת מצב מתסכלת ועגומה. האזרח הישראלי מוכן להקיז דם על הגנת המדינה, לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה ולהפריש חלק ניכר מעמל כפיו למסים למדינה האהובה עליו.
האזרח הישראלי בטוח שבאמצעות מסיו, המדינה מפקחת כראוי על תאגידי הגז שלא יפגעו בו ועל תאגידי הביטוח שלא ינטשו אותו. אולם אם ייפול עליו אסון, הוא יגלה שהמדינה לא עשתה ולא תעשה דבר כדי למנוע פגיעה באזרח. מעבר לכך, אם האסון ייפול על האזרח כשהוא קשיש וחסר כוחות, הוא יגלה כי מחיר הכניסה להיכלי המשפט אפשרי רק לעשירים.
מה היה קורה אם השופט היה דוחה את תשלום האגרה לסוף המשפט ומורה לגזברות לגבות אותה מתאגידי הגז והביטוח, שהשופט עצמו קבע שיש עילה לתבוע אותם? האם מערכת המשפט הייתה קורסת? בוודאי שלא. יש יותר סיכויים שתקרוס בגלל אובדן האמון של האזרח בה עקב ההתנכרות שהיא מגלה למוכי הגורל. בעצם במקרה זה, גם לא מדובר במוכי גורל אלא במוכי ברוני הגז והביטוח. כמה עצוב.
לפנייה לכתב/ת 
