תשמעו מה קרה לי בצרפת
צעקות, קללות "נאצים", איומים וקריאות להחרמת ישראל. זה מה שקרה לקבוצת סטודנטים ישראלים במשימת הסברה בקמפוסים בצרפת
רבות נאמר ונכתב בישראל על צרפת בחודשים האחרונים, ולא באופן מחמיא במיוחד. זו בדיוק הסיבה שבגללה יצאנו, חבורת סטודנטים ואקדמאים ישראלים מארגון What Israel, לסיור בקמפוסים ברחבי צרפת בשיתוף פעולה עם התאחדות הסטודנטים היהודיים במדינה לצורך קידום דיאלוג מאוזן יותר כלפי ישראל.
חששות היו בשפע. עד לאחרונה אחד המופעים הפופולריים ביותר בקרב צעירים צרפתים היה זה של הקומיקאי האנטישמי דיודונה. תנועת מועל היד ההפוך פרצה אל התודעה מהאינטרנט והיכתה גלים באירופה. אלפי מפגינים בפריז קראו ליהודים להסתלק מיד מצרפת. "יהודי, זו אינה המדינה שלך", צעקו חלקם. השאר היו מעט יותר קונקרטיים והבטיחו לשלוח את יהודי צרפת לתאי הגזים.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
תיאטרון האבסורד של המו"מ / עמי אילון
למגדל השן דרוש טיפול שורש / אומי לייסנר
האירועים הללו מצטרפים לתקריות אנטישמיות נוספות שתרמו לתחושה שמשהו רע מאוד עובר על מולדתם של וולטר ודקארט. דרך עיניים ישראליות, ראיתי חיוכים רבים וגם סקרנות אדירה בנוגע לישראל. בחלק מהמקרים נוכחתי לדעת שאת שנאת היהודים הצליחו להחביא שם היטב.
באוניברסיטה של העיר ליון פגשתי את ניקולא. כשראה שהגיעו ישראלים לקמפוס ניגש אליי באדיבות ושאל שאלות שונות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל תהליך השלום. כשסיימנו, הוא עצר לרגע וטען שיש לו פתרון פשוט יותר לסכסוך במזרח התיכון. "צריך פשוט למחוק את ישראל", אמר בחיוך. אני חייכתי חזרה מהבדיחה הצינית שלו. "למה?", שאלתי. "אתה מבין", הוא אמר, "במזרח התיכון קורה בדיוק מה שקורה כאן בצרפת. היהודים עשירים וקונים נכסים כדי לזרוק אנשים מבתיהם. איך זה שיש לכם כל כך הרבה כסף?". ניקולא המשיך לחייך, ולי נמחק החיוך מהשפתיים. הוא לא היה ציני, זה לא היה בצחוק. הוא באמת האמין במה שאמר.
באוניברסיטת "פריז 8" בפרבריה הצפוניים של עיר האורות איש כבר לא חייך. השמועה שישראלים הגיעו לקמפוס וברוב חוצפתם מעזים לשוחח עם סטודנטים צרפתים פשטה כמו אש בשדה קוצים. מה שהחל בחלוקת פלאיירים ומעט מוזיקה התחלף עד מהרה בצעקות, קריאות להחרמת ישראל, קללות ואיומים מפורשים. לאחר שביקשתי לצלם את המתרחש הותקפתי פיזית על-ידי אחת הסטודנטיות. חבריה הצטרפו למסכת הצרחות. מתברר שהעובדה שאני מחזיק במצלמה מזכה אותי בתואר "רוצח ילדים". באופן מחפיר למדי, מאבטחי הקמפוס בגיבוי הסגל האקדמי החליטו שאנחנו הגורם המפריע לסדר הציבורי ודאגו לפרק לנו את הדוכן. דוברת המוסד האקדמי אף טרחה לגשת אליי ובאותו חיוך מעושה שראיתי בליון המליצה לי בחום לקחת את הדברים שלי, "לפני שהמאבטחים יזרקו אתכם בכוח החוצה". כמה רגעים לאחר מכן, נהדפנו אל מחוץ לשערי הקמפוס, לשירתם של המפגינים על שיהודים-ציונים אינם רצויים באוניברסיטה שלהם.
הם מ-פ-ח-ד-י-ם
רגע לפני, הספקתי לתפוס לשיחה קצרה את אחת הפעילות. "למה ישראל?", שאלתי. "כי אני נגד גזענות, ואתם גזענים, אימפריאליסטים, קולוניאליסטים, פשיסטים ונאצים", השיבה. "את פועלת נגד עוד עוולות המתרחשות בעולם?", הקשיתי. "לא", השיבה בהחלטיות, "אני מתמקדת רק בישראל". היא לא שמה לב כמובן לסתירה שבדבריה. מדוע מנעו ממני פעילי החרם הפרו-פלסטינים לצלם את מעשיהם? פשוט. הם מ-פ-ח-ד-י-ם. מפחדים שייחשף פרצופם האמיתי, מפחדים שיתגלה האופי האלים של פעילותם ובעיקר מפחדים מחשיפת הסוד הנורא על שנאתם העזה ליהודים וזכותם להגדרה עצמית, אותו סוד הקבור תחת מעטה ססמאות נבובות על זכויות אדם וצדק.
האנטישמיות, פנים רבות לה. עם זאת, בניגוד למה שמקובל לחשוב, היא מעולם לא המציאה עצמה מחדש. במרוצת השנים יכול היה היהודי להיות הכול: בעל ההון הבורגני המקורב לצמרת, הבנקאי החומד את כספי הציבור, הקומוניסט החותר תחת השלטון או הבוגד מחרחר המלחמות. היהודי-הציוני אינו שונה בעיניהם. גם הוא יכול להיות הכול: הקולוניאליסט שודד הקרקעות, הגזען מדכא המיעוטים ואפילו הנאציונל-סוציאליסט רוצח ההמונים.
אותה צרפת שהניחה את ערכי היסוד של החברה המודרנית בדמות המסמך המכונן של הצהרת זכויות האדם והאזרח נטתה במהלך ההיסטוריה לשכוח זאת. כשבשנה הבאה יציינו 120 שנים לפרשת דרייפוס ולמלחמתו של אמיל זולא לחופש ביטוי, יהיה זה ראוי אם בארמון האליזה יזכירו את היום שבו גורשו יהודים - צרפתים וישראלים כאחד - מאוניברסיטה הנושאת את שמה של העיר שבה נולדו, חיו ונקברו גדולי הפילוסופים של ימינו. אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, שאל בעצב לפני מספר שנים בפתח מושב עצרת האו"ם לרגל יום השואה הבינלאומי "האם העולם למד כבר את הלקח?". בצהרי יום שישי באוניברסיטת "פריז 8", הבנתי שהעולם לא למד עדיין כלום.
עידו דניאל, ראש התוכנית למאבק באנטישמיות בהתאחדות הסטודנטים בישראל וחבר בארגון הסטודנטים What Israel העוסק בדיפלומטיה ציבורית.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
