הרומן השמאלני-חרדי: זיווג משמיים?

האגף השמאלי של המפה הפוליטית מקבל בתקופה האחרונה חיזוק ממקור לא צפוי - החרדים. כמו בסיומו של סרט רומנטי קלישאתי, הגיבורים פתאום מבינים שהאהבה תמיד הייתה שם: הוא מבחין לראשונה בשמש בשערה, היא קולטת את טור שיניו הצחורות ושניהם מצטערים על הזמן האבוד בו בילו בזרועותיהם של אחרים. הם נעים זה לכיוונו של זה בהילוך איטי - והשמש שוקעת...

רומנטיקה? לא בטוח. השמאל המאוד-מודע-לעצמו בוודאי מבין כי מדובר בגישה תועלתנית גרידא. לאחר האכזבה שחטף המגזר מממשלת נתניהו, השמאל הוא סוג של ריבאונד, ובכל-זאת, מי יודע - אולי הוא יוביל בכל-זאת למערכת יחסים רצינית.

<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>   

לפני שכועסים על הגישה הלא חברותית הזו, חשוב לזכור שהחרדים לא באו לציון בשל בשורת הציונות והלאומיות. הם התנגדו לה עוד מימי תקומתה באירופה, הם בזים לה - והם מחנכים נגדה. החרדים עלו לישראל מחוסר ברירה בשל השואה, ולכן גם מתרבים דיבורי סרק על עזיבה המונית של ארץ חמדת אבות.

אפשר לומר זאת כך: באותם זמנים בהם עלתה קרנם של ערכי הלאומיות, ותחת חסותם התפוררו אימפריות וצמחו לאומים חדשים, החרדים התכנסו כדרכם, אמרו "העסק הזה לא בשבילנו", הוא חדשני מידי, זה "ככל העמים" - לא מתאים! באותו להט ודביקות בה הם דוחים היום את הסמארטפונים - ואולי אפילו יותר.

הניסיון לקדש את הציונות כערך דתי ואמוני בפני עצמו נראה להם הזוי ומעוות –וזה ההסבר לניכור הרב והזלזול המובנה של החרדים בערכי הציונות הדתית ובמנהיגיה. מילא להתאגד כמדינה כערך פרקטי-פונקציונאלי, הם אומרים - אך לייחס לכך קדושה?! לקרוא לזה "ראשית צמיחת גאולתנו"?! לראות בשיבת ציון של 48 התגשמות חזון הנביאים?! עד כאן. זהו חילול הקודש.

הראש החרדי אומר "גיוואלד" – אבל מה עם הלב?

העולם החרדי הארצישראלי דילג על שלב חשוב בתודעה המערבית - על הלאומיות. על תחושת הגאווה מול הדגל, התרוממות הרוח מול הצבא וחילותיו, טקסי ימי העצמאות לצד ימי הזיכרון.

כבוגרת "בית יעקב" טיפוסית, טקסים אלה, ולמעשה הסיפור הציוני כולו, שסופר מנקודת מבט חרדית מתנכרת למהדרין, נראו לי מרגשים ומלאי הוד. משהו אסור שעושים "שם", מעבר לחומות הבצורות - פיזית ותודעתית.

הפרדוקס מעמיק בשל העובדה כי רוב החרדים זוהו תמיד כימנים. לא רק בשל ה"עסקים" שעשו מול מנהיגי הימין הם נתפסו ככאלה, אלא משום שהחרדי הממוצע בתודעתו מזדהה יותר עם ערכים לאומיים פשוטים של לכידות חברתית, של קולקטיב ושל המשכיות האומה היהודית שהיא גם דת.

היפך הערכים הללו זר לו ומנוגד לדרכו. השמאל נתפס אצלו כבוגדני המוכר שטחים תמורת פיגועים. והימין הדתי זוכה להערכה עממית ולהזדהות - למרות התהום ההשקפתית מול הציונות-הדתית.

עד לשנה זו של משבר הגיוס, תחפושות פורים הפופולאריות במגזר החרדי היו חיילים ושוטרים - ולא בכדי. החרדים חושב ב"ימנית".

ההתנגשות האחרונה של שתי העגלות, החרדית והישראלית (שתיהן מלאות, תירגעו), עוררה שיח רדום ברחוב החרדי בשאלת ההשתייכות הפוליטית - ימינה או שמאלה. בהעדר ימין ושמאל אמיתיים ומוצקים, החרדים יעשו את מה שהם למדו מזמן: עסקים עם המלך החדש.

בהצלחה לשני הצדדים.