הפלסטינים שיכורי כוח, אסור להמשיך במו"מ
השיחות בסחרור ונראה כי אבו מאזן מתאהב בהקצנה. לפני שיפנה להאג, כדאי שיזכור שגם לו מרוחה חמאה על הראש. בינתיים, צריך לקחת פסק זמן
עדיין מוקדם להספיד את האפשרות שהמשא ומתן בין ישראל לפלסטינים יוארך, אבל למעשה אין זה חשוב. בתנאים הנוכחיים, שנוצרו ב-48 השעות האחרונות, אין טעם להמשיך במו"מ מפני שהוא יביא לפיצוץ נוסף בעוד זמן קצר ובכל מקרה יהיה חסר תוחלת. נראה שבעמדות הפלסטיניות חלה הקצנה כזו ביממה האחרונה שתהפוך כל מו"מ לכישלון ידוע מראש.
מו"מ בכותרות - כתבות נוספות
הפלסטינים: שנתניהו יתחייב שמזרח י-ם בירתנו
"פגישת לבני-עריקאת דמתה לשדה קרב"
קרי מאוכזב, איום פלסטיני: נצטרף להאג
ארה"ב: ישראל והפלסטינים אחראים למשבר
קרי ביטל הגעתו: "אין הסכם על אף אסיר"
יש שלוש סיבות להקצנה הפלסטינית: האחת, זעם מוצדק על הפרת התחייבות מצד ישראל לבצע פעימה רביעית של שחרור אסירים פלסטינים. ישראל לא התחייבה לשחרר מחבלים מקרב ערביי ישראל, אבל היא כן התחייבה לשחרר פלסטינים במסגרת ארבע פעימות שחרור שהיו תנאי לפתיחת המו"מ ביולי בשנה שעברה. גם פרסום מכרזים בעיתוי כה רגיש לבנייה בהר גילה היו פרובוקציה מיותרת.
הסיבה השנייה היא פוליטיקה פנים-פלסטינית. הפופולריות של אבו מאזן והפתח הייתה בשקיעה לאחרונה, לא רק מול חמאס אלא גם מול מוחמד דחלאן ותומכיו שניסו לערער על מנהיגותו של אבו מאזן. המשבר עם ישראל אפשר לאבו מאזן ולפתח להפגין נחישות אידיאולוגית, למתוח שרירים ולזכות בפופולריות כמעט בין לילה. אפילו חמאס נאלץ לשבח את אבו מאזן.
אבל הסיבה השלישית להקצנה של אבו מאזן וחבריו להנהגה היא החשובה ביותר: תחושת הכוח, או יותר נכון: שכרון כוח. ברמאללה ראו כמה נלחצו נתניהו והאמריקנים אחרי שאבו מאזן חתם על הפנייה להצטרף ל-15 אמנות וארגונים בינלאומיים. הם הסיקו את המסקנה, וכעבור 25 שעות הגישו רשימת דרישות קיצונית הרבה יותר. מותר להעריך שהעובדה שישראל שלחה את השרה ציפי לבני לשיחות עם סאיב עריקאת תרמה לא במעט להקצנה הערב.
שיכרון הכוח של הפלסטינים נובע מהערכתם כי ממשלת ישראל והאמריקנים חוששים מפנייה סיטונית של הפלסטינים לאו"ם שיכיר חד צדדית במדינה פלסטינית בגבולות 67'. הם שכנעו את עצמם כי מצאו את מנוף הפלא שיכניע את ישראל כפי שהקהילייה הבינלאומית הכניעה את המשטר הלבן בדרום אפריקה ומחקה אותו מהמפה.
המרשם הפלסטיני הוא מערכה מדינית להכרה בינלאומית במדינה פלסטינית משולב בהתקוממות עממית בשטחים שמשמעותה "אינתיפאדה לייט". כלומר, שימוש סלקטיבי בנשק חם, הרבה הפגנות, זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, אך לא טרור ממשי שמזיק לעניין הפלסטיני.
אלה, כאמור, מקורות שיכרון הכוח, אבל צריך לומר בצער שישראל היא שהרימה לפלסטינים להנחתה. כלומר, אפשרה להם להתכחש להתחייבותם בטענה שזו רק מכת גמול על מה שישראל עשתה. השר אורי אריאל יכול לרשום לזכותו יחד עם נתניהו את הסיטואציה הנוכחית.
אין טעם לבכות על חלב שכבר נשפך. כל הצדדים, בעיקר הפלסטינים, נמצאים כעת בסחרור שכל עוד לא יצאו ממנו אין טעם בכלל לחדש את המו"מ. כל עוד אבו מאזן והנהגת הפתח שיכורי כוח וסבורים שמצאו את "כדור הכסף" שייתן להם את מבוקשם בלי ויתור בשום עניין לישראל, וכל עוד הם נישאים על גבי גלי אופוריה פלסטינית הגואה כעת, אין שום סיכוי להשיג משהו במו"מ.
צריך גם להביע נכונות להקפאה של הבנייה. כל זאת על מנת לקנות את שיתוף פעולה האמריקני והאירופי בזירה הבינלאומית. הפלסטינים צריכים להבין למעלה מכל ספק שהקהילייה הבינלאומית לא תיתן להם את מבוקשם, גם אם אובמה יצטרך להטיל וטו במועצת הביטחון. את הוויתורים הישראלים אפשר לראות גם כקנס על הפרובוקציות המיותרות שעשתה ירושלים בעניין שחרור האסירים ומכרזי הבנייה.
הדבר השני הוא ליטול מהפלסטינים את התיאבון לפנות לבין הדין הבינלאומי בהאג. נראה שנושא זה קורץ לאבו מאזן אפילו עוד יותר מאשר לקבל הכרה במדינה פלסטינית בגבולות 67'. הוא יודע שחבריו בהנהגת הפתח וגם הרחוב הפלסטיני ייהנו לראות קציני צבא ופוליטיקאים ישראלים נעצרים בזה אחר זה בנמלי תעופה ברחבי העולם. אין כמו גרימת סבל והשפלה לישראל כדי לרומם את הרוח ברחוב הפלסטיני ולהגביר את התמיכה בהנהגה.
יש רבים כאלה והפלסטינים ייאלצו לקחת את זה בחשבון. העניין הזה של בין הדין בהאג הוא דחוף וכל עוד הפלסטינים מאמינים שהם יוכלו להושיב את ישראל ואת הנהגתה הפוליטית והצבאית על ספסל הנאשמים, הם לא יהיו מוכנים לשום פשרה. רק כניעה ישראלית תספק אותם.
לכן, סביר לדרוש עכשיו גם מהאמריקנים פסק זמן שבו יצטננו הרוחות וכל הצדדים ישקלו מה הם אמורים להפסיד ומה ירוויחו אם יימשך הסחרור הנוכחי. אחר כך צריך יהיה להעריך אם יש טעם בחידוש המשא ומתן או שכל אחד מהצדדים יפעל כהבנתו. במצב הנוכחי אין טעם ואסור לחדש את ההידברות, אפילו אם הפלסטינים יוותרו על דרישותיהם המקסימליסטיות שהעלו כתנאי לפתיחת המו"מ ואפילו אם האמריקנים ישחררו את פולארד.
עד שארצות-הברית וישראל לא יבהירו לאבו מאזן ולהנהגת הפתח ששיכרון הכוח שלהם הוא מדומה, ואינו מתבסס על עובדות של ממש, אי אפשר יהיה לחדש את המשא ומתן וגם אם אפשר יהיה, הוא לא יוביל לשום מקום.
לפנייה לכתב/ת 
