גמר מאסטר שף: השלום מתחיל בצלחת
גמר מאסטר שף העמיד לדו-קרב את האישה שלא מתכחשת לשורשיה, אל מול הגבר שאוהב לבשל כמו צייד. הזכייה המוצדקת של נוף ניתנה לה בשל מקוריות, תעוזה וחוסר התחנפות. מחוץ למסך מתברר שכולנו אובססיבים לאוכל, ושחוקי הז'אנר חשובים יותר ממועמדים
יש! לראשונה מזה ארבע העונות שלה, מצדיקה מאסטר שף את עצם היותה תוכנית בטלוויזיה הישראלית. כי נוף עתאמנה-אסמעיל שזכתה הערב (שבת) בגמר התוכנית ששודר בקשת, ערוץ 2, אינה שפית ובטח שלא מאסטר-שפית. הרי אין באמת דבר כזה מחוץ למסך הקטן. אבל לפחות היא הציגה לשופטים ולנו לאורך העונה, את מה שחיפשתי עד כה בתוכנית ולא מצאתי: מקוריות ותעוזה על רקע מוצק של מסורת קולינרית גדולה, מקומית ובלתי מתפשרת.
בשנים האחרונות יש במסעדות שפים לא מעטים שמתחנפים אל המסורת הזו, מפלרטטים איתה ויוצרים ממנה קלישאות לרוב. מי אמר חציל שרוף, קבבוני טלה על מצע טחינה או שקשוקה ולא קיבל? מי לחש, "כנאפה" ולא טעם אטריות שרופות דוקרות בחיך עם מילוי מופרע? מי התאווה לפטאייר ולא קיבל את הגרסה המטוגנת, המבולגנת והמעודכנת של "אל באבור"?
בין לבין צמחו פה כל מיני הגדרות משונות כמו "מטבח גלילי" - שהרי אין דבר שכזה מחוץ לראש של ארז קומרובסקי, כי בעצם יש מטבח לבנוני וסורי שגלשו מהר גלעד, ויש מטבח בדואי, ויש מה שאוכלים הפלסטינים במשולש ומזרחה לו, ונוף מכירה את כולם. הם משורש נשמתה. היא גדלה על קולינריה עונתית, בריאה ומנומקת, חפה מאבקת מרק וממניירות של גדולה. היא לא מתחנפת לטעמים זרים - והופ, את כל אלה היא יודעת להעיף אל על, לפרק ולהרכיב מחדש כמו אמנית פוסט-מודרניסטית נהדרת.
14 שנה אני חיה בגליל ומבשלת בעיקר את הקלאסיקה של המטבח הזה (הלבנוני), ומכל מלמדי בכפרים השכלתי - אבל עפר אני לרגליה של נוף, שכל אחד ממתכוניה נוסה בהצלחה בבית. למה? כי זה באמת מקומי ואותנטי, ועונתי ומלהיב, ומגוון וצבעוני - ושום דבר לא מתנגד או נלחם בשום דבר, ואין בבישולים שלה שום קלישאה או מופרעות. מכאן שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לנוף, מנצחת גדולה ומוצדקת, הוא מנוחה יצירתית. זמן לברוא תפריט של מסעדה עילית המבוססת על האוכל הזה בדיוק - ולשווק את הבשורה לעולם.
ועידו? נחמד. צייד. לא מזמן אכלתי את מנת הגמר המפומפמת שלו במסעדה רומנית קטנה במעלות. "טרנסילבניה" מתעלה על כל מה שעידו הצליח להגות ממוחו לכבוד הגמר, ובגדול: נתח בשר מצוין, פורטרהאוס או לא, ועליו כל הפטריות האפשריות בישראל. היה ממש נחמד.
ריאליטי זקוק לדרמה. כשהיא לא מתקיימת במציאות המעוותת של אולפן הצילומים, ההפקה תייצר אותה בכוח. ככה בהישרדות, באח הגדול, בהכל. הפערים בין נוף לעידו היו משמעותיים בהרבה מאלה שנוקדו ונשפטו כאן. מסרט הרבה יותר מעניינת מעידו, שוחה כדגיגה בתוך כמה וכמה מסורות קולינריות, ומבשלת "אוכל של מכשפות".
אבל מישהו החליט שהדרמה תהיה "אישה נגד גבר או להיפך", כפי שאמר רושפלד, ואני לא יכולה להשתחרר מהרושם שמסרט הוזזה הצדה בעדינות, כבר בשלב בו הוחלט לבקר את משפחתה באתיופיה ולעשות לה כבוד אחרון. חבל שכך, אבל זו בדיוק המכה של הריאליטי: אם התוכן אינו מתכתב עם חוקי הז'אנר, חוקי הז'אנר מנצחים, והפורמט חשוב מכל מועמד.
כך שגם לאורך העונה הזאת הוא נשמר היטב, הפורמט, יימח שמו. בגלל האמונה בתוכן, הגיעו לאודישנים אלפי אנשים שלא עברו שום מבחן קבלה ותיפקדו כסטטיסטים של פרומו נידח. בגלל האמונה שכל מי שיכול לבשל היטב יתקבל, הזיעו עשרות חסרי-סיכוי שטרם הפנימו שלא על זה מתחרים כאן, אלא על "מי יכול להקסים את ההפקה ולהיראות טוב כשהוא או היא מספרים סיפור חיים מרתק, ובוכים אל תוך הבצל".
בגלל התובענות, נשארו רק כאלה שמלהטטים יפה בסכין קצבים, כזה של החברה שהתוכנית מקדמת בפרסומת סמויה-למחצה. בגלל היומרה למצוא מישהו שמבשל כמו במסעדה, למרות שמעולם לא בישל במסעדה, נדחו הטבחים האתניים ונדחקו החוצה כבר בהתחלה. ועם כל זה, מגיע לנוף לנצח.
תנו לשופטים לנצח
אחרי ארבע עונות, שני דברים בטוחים יש כאן לצורך המשכיות הרייטינג: מועמדים הולכים ובאים, אבל המרוויחים הגדולים הם כמובן השופטים. בחצי-הגמר, או איך שלא קראו לפרק המתוזמר הלפני אחרון, הם הובלו אחר כבוד למסעדות של שלושת השפים (כי מיכל אנסקי איננה שפית). עצם ההובלה, שעבור המתמודדים היא סוג של אות הצטיינות, כעומדים במטבחים של יוצרים מיתולוגים, היא ערובה להמון לקוחות שינהרו אל המסעדות הללו עכשיו ובחודשים הקרובים.
מאסטר שף היא לא רק הזדמנות מופלאה לבולטות טלוויזיונית עילאית, אלא גם, ובואו נאמר זאת בבירור, לטונה של כסף. זה לא רע בפני עצמו, אבל כשצופים בתוכנית בבית ומאמינים שהקרב הוא העיקר, כדאי לבדוק את האמונה הזאת מדי פעם.
וכדאי עוד יותר לבדוק את הנרטיב הסמוי המונח בבסיס התוכנית, ומסביר גם חלק מהצלחתה הפנומנלית אצלנו: מתברר, על פי נתוני הצפייה, שיותר משאנחנו אוהבים לשיר עם מיני כוכבים ופקטורים, אנחנו אוהבים להציץ לאחרים ולבשל. למה? כי בדיוק כמו באח הגדול, גם כאן הנרטיב הסמוי הוא ש"כל אחד יכול". אמנם נדרשת איזו מיומנות בסיסית, אבל היא נדמית כל כך נגישה, כי מי מאיתנו לא הכין בשנים האחרונות שקשוקה אחו-שלוקית או מינגל בהצלחה לחברים שאמרו, 'בואנה, מאסטר שף זה אתה'? ובכיתה ד' של בתי התנהל מעין שיעור העשרה כזה של בישול פעם בשבוע. איך קראו לו? נכון. מאסטר שף.
ואם זה לא משכנע, אז הקירבה לתהילה תעשה את העבודה: אלפים טעמו את
מנות הקינוח, מנה אחת ממיני רבות שכולן סוג של "הכינותי מראש והתאמנתי הרבה כדי שיראה ספונטני", בסופרמרקטים ברחבי הארץ. איך אמרה בלונדה בלתי מזוהה אחת שנלכדה במצלמה? "וואלה אני שופטת במאסטר שף! חחחחח". מחר, אם רק יתנו לה, תקנה את מצות מאסטר שף הכשרות לפסח. קמח על שם התוכנית כבר יש.
את יתרת ההצלחה יש לייחס לאובססיה. בישראל חיים יותר מדי אנשים מתחת לקו העוני, ומאות אלפים סובלים מחוסר ביטחון תזונתי כדרך קבע. אבל יותר מזה, יש במדינה שלנו אנשים עם רעב רגשי עצום. מבית ראש הממשלה, בו אוכלים ארבעה אנשים ואורחים מזדמנים ב-20 אלף שקלים לחודש, עד לבר מצווה של האחיין שלנו או הפיקניק עם החבר'ה או ארוחת הסדר הבאה עלינו לטובה - אנחנו מגזימים. בקניות, בטרחה, בכמויות, בראווה - ועכשיו גם בפרזנטציה ובצילחות.
את האובססיה הזאת מאסטר שף לא מרפא. הוא רק מעיר, מתעל ומפעיל אותה במניפולציה מופתית על המסך. עד כה, מבחינת הזוכים, לא היתה שום הצדקה לכל הרעש. נוף עשויה - כך אני מקווה - להוכיח שהנה, יצא מכל זה משהו טוב: כי האובססיה הרי משותפת ליהודים וערבים, והרעב הרגשי הזה אינו יודע גבולות. אז אולי לא רק הצבא צועד על קיבתו, ואולי השלום באמת מתחיל בתוכנו, אבל כשנאכל ביחד, מצלחת יפה אחת.
