"כשכותבים פרוזה מורידים את כל המגננות"

"החלטתי לכתוב את הרומן הכי גדול, הכי שאפתני, הכי קלאסי שיכולתי לדמיין - כי הרגשתי שאין לי מה להפסיד". כך מסכמת אליזבת גילברט את הרומן החדש שלה, "חותמם של הדברים כולם", שראה אור לאחרונה בתרגומה של קטיה בנוביץ', בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.

אחרי ההצלחה הפנומנלית של "לאכול, להתפלל, לאהוב", הספר שהחזיר לנשים את החשק לקרוא, להיראות ולחיות, גילברט ממשיכה לספק את הסחורה: הפעם מדובר ברומן נוסח הכותבים של המאה ה-19, משופע בתהפוכות ודרמות, בתיאור פרטני של מערכות יחסים עסיסיות, ובדמות ראשית בשם אלמה ויטאקר, בוטנאית מחוננת המתגוררת בפילדלפיה של המאה ה-19.

ויטאקר היא אישה חזקה ונחרצת, שלצד עבודתה המרתקת, היא גם מסתבכת במערכת אהבים סבוכה ומרהיבה עם אמברוז פייק, צייר סחלבים המושך אותה לממלכת הרוח.

אליזבט גילברט. חירות לנוע בין סוגות(צילום: שיאה המברי)

"אני חושבת על הרומן הזה כחגיגה של החירות הגדולה שאני מרגישה בימים אלו כסופרת", מספרת גילברט בראיון עמה. "הספר הקשה ביותר שהיה עליי לכתוב הוא 'להתחתן', הממואר שכתבתי אחרי 'לאכול, להתפלל, לאהוב'. היו מהספר הזה ציפיות כל כך גבוהות אחרי הצלחת הקודם, עד כדי כך שהרגשתי שאין סיכוי שאוכל אי פעם לרצות שוב את הקוראים. אבל ידעתי גם שאני חייבת לשבור את הכישוף הזה ולגשת מיד לכתיבה - אחרת אאבד את התכלית.

"אחרי פרסום הספר, הרגשתי חופשייה יותר כסופרת מאי פעם, כי אף אחד לא ציפה ממני יותר לשום דבר, והיה לי את החלל הגדול הנהדר הזה, שבתוכו יכולתי לנוע בחופשיות לכל כיוון. אז החלטתי לכתוב רומן".

גן עדן אבוד

גילברט מספרת שתמיד התעניינה בבוטניקה, ושהספרים האהובים עליה ביותר מתרחשים במאה ה-19. השילוב הזה הוביל לכך ש"חותמם של הדברים כולם" הוא, לדבריה, "הדבר הכי מהנה שכתבתי אי-פעם". ההתלהבות של גילברט ניכרת בכל התייחסות שלה לספר, ולכתיבה בכלל ("אני חייה את החלום שלי, אני ברת המזל ביותר בעולם כי אני כותבת ספרים"), ואי אפשר שלא להידבק בחדוות החיים והאופטימיות שלה - שהם אולי הסיבות להצלחת ספריה ברחבי העולם. חוץ מ"לאכול, להתפלל, לאהוב" שזכה להצלחה אדירה ואף עובד לסרט בכיכובה של ג'וליה רוברטס, היא גם כתבה גם סיפורים קצרים, מאמרי עיתונות, ביוגרפיה, וכעת גם את הרומן הזה. הגיוון הזה בכתיבתה מעלה שאלה לגבי ספרות וחקר עצמי.

"תמיד אמרתי שכשכותבים ממואר כותבים בטעות בדיון, וכשכותבים בדיון - כותבים בטעות ממואר", היא מסבירה. "בכתיבת ממואר, גם כשאתה נחוש לנסות להיות הכי כן וחשוף - אתה תמיד מודע למה אתה בוחר להראות ולא להראות בנוגע לעצמך. אתה גם מאוד מודע לאופן שבו אתה יוצר פורטרט של אנשים אמיתיים שנכנסו לתוך הממואר שלך. זה מעלה שאלות כמו, האם אתה הוגן כלפיהם? האם הם יתבעו אותך? האם ראוי לשתף את הקוראים בפרט זה או אחר? בסופו של דבר, מה שאתה מניח על הדף נהיה מלוטש מאוד, שקול מאוד. ויש גם את שאלת העצמי: עד כמה טוב אנחנו מכירים את עצמנו? אבל כשכותבים בדיון, כל הכפפות מופשלות. אתה מוריד את כל המגננות". 

"חותמם של הדברים כולם". על מדענית מאוהבת טרם המהפכה התעשייתית

"ואם - כמו שאני עשיתי - אתה בוחר לכתוב ספר שמתרחש במאה אחרת, בכיכובן של דמויות שלא בהכרח דומות לך בפרטים החיצוניים, אתה אפילו חופשי יותר. ובחופש הזה מצאתי את עצמי. אני חושבת שאנשים ילמדו עליי ועל משפחתי הרבה יותר מקריאת הרומן הזה, מאשר מקריאת 'לאכול, להתפלל, לאהוב'".

האם תוכלי לאפיין את הספרות האמריקנית העכשווית שנכתבת על ידי נשים, או שמא הניסיון לאפיין אותה כבר לא רלוונטי?

"זהו רגע מופלא לסופרות האמריקניות. עבורי, זהו כבוד גדול לכתוב בתקופה שבה קיימות כותבות מבריקות כמו דונה טארט, אן פאצ'ט, קייט אטקינסון או לורי מור. מה שחשוב לי הוא לא מה הן כותבת, אלא שהן כותבות - ללא לאות, ללא מורא. באשר לרלוונטיות של כתיבה נשית: אני עדיין חושבת שכדאי לבחון שאלות של מגדר וספרות - וראוי לשאול למה עד עצם היום הזה, ספרים של נשים אינם מקבלים ביקורות כמו ספרים של כותבים גברים, זוכים בפחות פרסים, ולרוב ההתייחסות אליהם היא רצינית פחות. נדמה כי הממסד הספרותי מפגר אחרי הנוכחות הממשית של נשים בעולם הספרות, אבל לא ניתן לזה לעצור אותנו. אנו נמשיך ליצור, וכך יהיה תמיד. מתישהו, הבחורים ידביקו את הפער".

ג'וליה רוברטס מככבת בעיבוד הקולנועי לספר "לאכול, להתפלל, לאהוב"

אחד הטיעונים המרכזיים כלפי ספרייך הוא שאלו מדריכי ניו-אייג' ולא ספרות רצינית.

"זוהי הסתכלות הוגנת, אבל היא מניחה שיש משהו מביך בכתיבת ספר עזרה עצמית. אני כותבת בהרבה סוגות. כתבתי מאמרים עיתונאיים במשך שנים כדי להתקיים, וכדי לחקור דמויות משונות במדינה המשונה שלי. כתבתי סיפורים קצרים ורומנים ספרותיים על מנת לדחוף את היצירתיות שלי אל מעבר לגבולות הקיימים. כתבתי ביוגרפיה כדי שאוכל להשקיף על גבר אמריקני מרתק, ואין ספק שכתבתי את 'לאכול, להתפלל, לאהוב' ו'להתחתן' על מנת לעזור לעצמי ולאחרים. לכתיבה יש שימושים רבים, ואחד השימושים הללו הוא כלי להבנת עמוקה יותר את החיים".

הכוח הנשי והאנושי

ובכל זאת, על אף הגישה החיובית, יש משהו מהותי מאוד שמרתיע ומכעיס את גילברט. "אני שונאת את האופן שבו נשים קוראות עדיין נתפסות באמריקה כנחותות. נשים אמריקניות הן הצרכניות העיקריות של ספרים, בהפרש גדול מהגברים. ללא נשים קוראות, לא היתה תעשיית מו"לות במדינה שלי. נשים לא רק קוראות יותר ספרים מאשר גברים - הן קוראות ספרים טובים יותר מגברים, וככל הנראה הן ירכשו את מה שאנחנו קוראים לו ספרות רצינית. אבל אותן נשים אמריקניות שקוראות ספרות רצינית, עשויות לקרוא גם מה שאנו קוראים לו צ'יק ליט, וספרי עזרה עצמית וממוארים ורומנים רומנטיים, וספרות מדע-בדיוני, ומכל הבא ליד".

מדוע בחרת שהגיבורה שלך תהיה דווקא בוטנאית?

"רציתי שהיא תהיה מדענית, ובוטניקה היתה המדע היחיד במאה ה-19 שהיה פתוח אפילו בקצת לנשים - בגלל הפרחים. רציתי שהיא תהיה מדענית כי אני מוקסמת ממה שקרה בעולם המדע ברגע המדהים הזה, בין סוף עידן הנאורות ותחילת המהפכה התעשייתית. זה היה אחד הרגעים האחרונים בהיסטוריה שמישהו היה יכול ללכת לשדות עם זכוכית מגדלת וכמה פנקסים, ולבצע תרומות משמעותיות לידע האנושי. יש משהו נהדר ורומנטי בזה. תמיד התעניינתי בשאלה מה נשים גאונות וחדשניות עשו עם השכל והיצירתיות שלהן לפני שהיו להן את האפשרויות שיש לנשים כיום".

אז איך ניגשת לנושא?

"עשיתי מחקר עצום על הנשים המדעניות של המאה ה-19, וגיליתי שהיו להן שלושה דברים מרכזיים במשותף: הן נטו להיות עשירות באופן עצמאי, אביהם או בעליהם היו קשורים לקהילה המדעית, ולא היו להן ילדים או שהן היו רווקות. בהתבסס על הסקיצה הכללית הזו, התחלתי לדמיין את אלמה, ואז בניתי את העולם סביבה".

על אף הדיבור העיקש על נשיות ומקומה של האישה, מפתיע אולי לגלות שהדמות האהובה על גילברט ברומן היא דווקא הנרי ויטאקר, אביה של אלמה. "נהניתי כל כך לכתוב את חמישים העמודים הראשונים של הרומן, כשאנחנו עוקבים אחרי עלייתו של הנרי הפשוט והעני למיליונר של העולם החדש", היא מספרת. "מעולם לא כתבתי קודם לכן דמות שהיתה כל כך אמביציוזית, ושכלל לא היה אכפת לה מדילמות מוסריות מכל סוג. להנרי היה מניע אחד - לנצח, וזה מה שהטעין אותו באנרגיות טרגיות. זה גם הקל עלי לקבוע מה הוא יעשה בכל סיטואציה.

כמישהי שטרודה בשאלות מוסריות כל הזמן, זה היה מרגש ומשחרר עבורי להיכנס לנעליו של איש שפשוט לא אכפת לו, שמושך את עצמו קדימה בכל סיטואציה ללא היסוס ומחשבה נוספת. אני לעולם לא ארצה להיות הנרי, אבל אהבתי מאוד לכתוב אותו".

מה היה הספר האהוב עלייך כילדה?

"תמיד אהבתי ספרים. אני זוכרת שהעמדתי פנים שאני יודעת לקרוא - הרבה לפני שבאמת יכולתי. הספרים האהובים עלי לאורך הילדות היו מסדרת 'הקוסם מארץ עוץ'. היתה לנו מהדורה ישנה של הסיפורים הללו עם האיורים המקוריים. הם היו קסומים וסיפרו את ההרפתקאות של דמות נשית חזקה, שעוזבת את משפחתה בחווה על מנת לצאת אל העולם ולחוות חוויות מיתיות".

אז מה מעורר בך השראה לכתיבה?

"אני מושפעת במיוחד מכושר ההתאוששות של נשים. אני חושבת שזהו הפרט הכי פחות מוערך, אולי, אבל בעיני כוח העל הכי חשוב שיש לנו הוא 'האנושות הנשית'. לנשים יש יכולת מדהימה להיפגע ולהתאכזב מהחיים - אבל באותה מידה, יכולת מדהימה לא רק להתעלות מעל האכזבות הללו, אלא להפוך אותן לחוכמה, לנקודת מבט, לכוח, לחן. לחקור את המעבר הזה מאכזבה לכוח - זה הדבר המעניין ביותר בעולם לדעתי כרגע, ואני חושבת שזה, ככל הנראה, הדבר היחידי שכתבתי עליו אי פעם".