"12 השבטים של האטי": אומללות שמחה בחלקה

ספר הביכורים של איאנה מאתיס הוא מסוג היצירות שמתגנבות אל הקורא, בתיאורים שלווים ושקטים, לכאורה, של תינוקות צוחקים או של אחר צהריים על מרפסת בבית צמוד קרקע. אט אט מתכסה השלווה בצללים של התרחשות, של זיכרונות קשים, של מציאות מורכבת, ושל אסונות וטלטלות איומות שעוברות על הדמויות שמופיעות בו.

"12 השבטים של האטי" מורכב למעשה מסיפורים קצרים שכולם סובבים במידה כזו או אחרת סביב האטי שפרד, מהסיפור הראשון שמתרחש ב-1925, ועד האחרון ב-1980. האטי עוברת עם אמה ושתי אחיותיה מג'ורג'יה מוכת הגזענות לפילדלפיה הליברלית כשהיא נערה צעירה, שהופכת מהר מאוד לאם ל-11 ילדים. הראשונים שבהם נולדים כשהיא בת 17 בלבד.

כוחה של האטי במהלך הספר טמון בחלקים הרבים שבהם היא דווקא נעדרת ממנו. היא אינה הגיבורה של כלל הסיפורים, אלא החוט המקשר ביניהם. היא הכוח שמניע את הדמויות שפועלות בהם, שמטיילות בין ביתה החדש - לבין הדרום אותו עזבה.

"12 השבטים של האטי". כל פרק הוא איש

לכל איש יש שם

כל סיפור מתרחש בשנה אחרת, ונושא שם של אדם אחר - כשכמעט כולם הם ילדיה של האטי. בחלק מהסיפורים האטי מופיעה, ואיתה מתוארות מחשבותיה ותחושותיה. אבל ברבים מהם היא מתוארת מנקודות המבט של ילדיה, כשהם עדיין חולקים איתה את אותה קורת גג - גם שנים אחרי שכבר עזבו את הבית ולא התראו עמה זמן רב.

מתוך הסיפורים, הקורא מוזמן להרכיב תמונה משפחתית או דבר מה שדומה יותר לסרט משפחתי, בעל גיבורים שונים ונקודות מבט שונות. כל ילד וילדה של האטי מקבלים את זמן העלילה הקטנה שלהם. לפעמים שני אחים חולקים סיפור וכך מספקים הצצה קצרה, שמרגישה לפרקים קצרה מדי, לחייהם. הרגעים החטופים שמוקדשים לכל ילדיה מסייעים בהעברת התחושה של סוג האמהות שהאטי מכוננת.

היא ואוגוסט, בעלה, הם אנשים עניים. הבית אותו הם שוכרים הוא תמיד קטן מדי, צפוף מדי וקשה מאוד להאכיל את כלל הילדים ולהעניק להם את מלוא תשומת לב. האטי נתפסת בעיני ילדיה כאמא שיש לה עיניים בגב - אישה קשה שמנהלת את הבית ביד רמה, שיודעת תמיד איפה כל אחד מהם ומה הם עושים. אבל כשהם גדלים, הסיפורים שלהם מתארים את האופן שבו הם הולכים לאיבוד בזה אחר זה. 

בגלל שיש קפיצות בזמן בין סיפור לסיפור, לפעמים של שנה, ולפעמים של למעלה משני עשורים - הקוראים מתבקשים להשלים את הפערים בין השורות בעזרת מילים שנרמזות ודמויות תומכות. פעמים רבות פוגשים את האחים והאחיות בהווה שמתקיים דווקא אחרי התרחשות דרמטית, או זמן מה לפני שהיא מתרחשת. הם הופכים לגיבורים של הסיפור הקצר שלהם כמעט תמיד בדיעבד. אנחנו, כקוראים, אף פעם לא נמצאים שם איתם כמשהו קורה להם בהווה הסיפורי, ומקבלים את הדיווח על מה קרה כזיכרון כמעט אגבי, בתוך ההתרחשות העכשווית.

אם אח אחד עתיד להיות מוזיקאי מצליח, למשל, רגעי ההצלחה שלו לא מתוארים בספר. הוא מופיע בסיפור כשהוא צעיר מבולבל ומיוסר, שחוזר להופיע ולנגן בעיירה דרומית קשה, עיירה מסוג זו שאמו ברחה ממנה כדי לאפשר לעצמה עתיד טוב יותר. הוא תלוש, אבוד באזור הכפרי והפראי, יותר מזה שהורגל לו בפילדלפיה. אזור שבו חוקי הגזע כמו לא בוטלו מעולם. על ההצלחה שלו נשמע אחר כך בסיפורים אחרים, כבדרך אגב.

כמיהה לאהבה

הקשרים שבין האטי לבין ילדיה רקומים ממוטיבים של כמיהה לאהבה, משיגעון, מתלישות, מתשוקה ומעיסוק בדת. הסיפורים רצופים בהתייחסויות רבות לכנסייה כמקום של נחמה - אך גם כמקום שמסמל ימים אחרים בדרום חסר הרחמים. ילדיה של האטי מרכיבים תמונת מצב של דור שאמור היה להצליח. דור שניצל, לכאורה, מגורל קשה יותר. דור שמישיר מבט אל האדם הלבן ומשתווה לו במעמד, בזכויות, בכסף. אבל זהו דור פוסט-טראומטי, שנושא שלל צלקות. דור שלא שייך לשום מקום.

ברשימת התודות של הספר מאתיס מודה, בין היתר, לטוני מוריסון שמשמשת לה כמקור השראה. ניתן למצוא בכתיבה שלה גם משהו שמזכיר מעט את הסגנון של ריימונד קארבר בסיפוריו הקצרים: קיום של דמויות בתוך מציאות חיים קשה שהיא הגורל הבלתי נמנע שלהן, לצד תיאורים עדינים מאוד של כאב.

למשל, כשאליס, אחת מבנותיה של האטי, חולה ומשתעלת שיעול קשה

שאינו מרפה, היא מתייחסת אליו כאל פרפרים בחזה, פרפרים עם להבי סכינים בכנפיהם שצריכים לצאת מפיה כל אימת שהתקף שיעול כזה מטלטל אותה.

החיים לא חסים על אף אחד מילדיה של האטי, וגם לא עליה עצמה. כולם מתוארים כשהם במשבר, פיזי, נפשי או שניהם גם יחד. כמעט בכל סיפור יש נקודת שבירה - רגע קורע לב שבו הקוראים נחשפים באופן מלא לכאב העז שממלא את אותו ילד או ילדה. יש בכתיבה של מאתיס מומחיות ויכולת נהדרת להבהיר לקורא בהדרגה האם הדמות שלפניו מהימנה, או במקרים מסוימים, מעורערת לחלוטין - וכך גם תפיסת המציאות שלה. בעדינות היא כותבת את כל הדמויות כמעוררות אמפתיה, גם ברגעיהן העלובים ביותר.

ובכל זאת, יש בעצבות הבלתי נגמרת שבספר משהו מעט סוחט. ספר איוב מוזכר בו באופן מפורש, ולמרות שמדובר בחוויית קריאה מהנה שמכילה גם הרבה נקודות אור, וגם תיאור תקופתי מרתק - הבהירות של השפה מועבת לא פעם על ידי העובדה שכל הדמויות בספר הן אומללות. למי שלא נרתע מסיפור אחר סיפור שמלאים בכאב, צפויה גם מידה לא מבוטלת של הנאה.

"12 השבטים של האטי", מאת איאנה מאתיס. מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת "עם עובד", 320 עמ'.