למשטרה יש חומר טוב

מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו התבטא לאחרונה, ואמר: "איך בודקים משטרה בעולם? הדבר הראשון הוא הסיכוי שלך כאזרח להיות קורבן עבירה והדבר השני, כמה מהר הצלחת לשים יד על העבריין". פרשת "סלבריטאי-הגראס" גורמת לנו להרהר שוב ביישומה של דוקטרינה מנחה זו.

אני זוכר שייצגתי פעם צעיר אמריקני בהליך מעצר לצורך חקירה. הצעיר שמימיו לא נתקל ברשויות האכיפה, נותר המום כששופט המעצרים התל-אביבי קיבל את בקשת מעצרו בידי המשטרה. קריאת המצוקה שנפלטה מגרונו ביטאה תפישת עולם של אורח לרגע "האם זהו בית המשפט של העם או בית המשפט של המשטרה?!", הזדעק. הזעקה הזו עדיין מהדהדת באוזניי. משטרה שמזמנת לחקירה אדם בוגר ונורמטיבי, ובמקרה הזה גם עושה לו אאוטינג - ולו משום ששמו נלחש בחדר חקירות כידוען שלקח לריאות - מפארת את סטטיסטיקת האכיפה, אבל לא ממש מגשימה את התכלית שלשמה נועדה משטרה. הפללת אזרח מועיל ומתפרנס, שאינו פוגע באיש זולת עצמו, דורשת הרהור שקול נוסף.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אני דפוק משמע אני קיים / זיו תדהר

תשמעו מה קרה לי בצרפת / עידו דניאל

חומרים לטורי הרכילות במקום מלחמה בפשע. המפכ"ל יוחנן דנינו (צילום: מוטי קמחי)

הליברלים יגרסו כי אדם בוגר שלוקח שאכטה מאחורי דלת נעולה איננו מעניינו של איש. אדם שכזה, שאינו פורץ למכוניות למימון הג'וינט שלו, איננו באמת הבעיה הקיומית שלנו. אז מדוע דואגת משטרת ישראל לפמפם בקול שלכדה "דג-שמן" ספק סמים מפוקפק, שכן כאלה, נלכדים ברשת מדי יום ומובאים להארכות מעצר בלתי-הרואיות. כאן יש ללא ספק עניין אחר: הזדמנות בלתי מוחמצת להעמיד משמרות צלמים (גילוי נאות - כמה מהם חברינו הטובים), שנגזר עליהם להפיק חומרי גלם למדורי הפלילים ובעיקר הרכילות, שכן רכילות היא עיקר העניין. לא אכיפת חוק למען ישרור סדר בכאוס הטורד את הבורגני העמל, אלא סדר ברשימת הידיעות במגש הדואר היוצא של דובר המשטרה.

גם אם תפקידה של המשטרה הוא לחקור משתמשי סמים קלים, קשים, צבעוניים או מרצדים - אין באמתחתה מנדט לבצע אאוטינג לקול מצהלות ההמון. העיתונות, בלית-ברירה, אינה יכולה שלא לפרסם, גם אם זה אינו מידע חשוב ומכונן, אך זהו מידע "ציבורי" והתחרות קשה. דובר המשטרה מכיר את שרשרת המזון הזו ואת חוקיה.

שיטור הוא תפקיד כפוי טובה, ועל כישלון משטרתי נגזר להיות יתום מאם, ובן להורה יחיד במדים כחולים. ואולם מה שעשוי להיראות כצעד יח"צני בעת מצוקה תדמיתית - "חשיפה" של כרישי- פשע בנעלי-בית, שליפתו של השכן האפל מהדירה ממול, דברור של רשימת סלבריטאים בדרך לתחנת המשטרה - כל אלה מותירים טעם רע. האם לכך פיללנו שעה ששאלת הלגליזציה של סמים קלים היא עדיין, רק עדיין, ותמשיך להיות "רק עדיין", במהלך רפורמה מתמשך? שתי הרעות החולות של הגישה השמרנית באשר לשימוש בסמים קלים בקרב בגירים, הן ההפללה של אדם נורמטיבי והאאוטינג שנעשה לחשוד אם הוא גם ידוען.

בשבוע שעבר הטפתי ללקוחה שלי, ליברלית מדי, כי קטינים, בניגוד לבגירים, לא צריכים להתקרב לסמים - ולו בשל העובדה שהם מוצאים עצמם בחדרי חקירות משטרתיים במקום ללמוד לבגרות בלשון. הם עלולים למצוא עצמם נשאלים על אודות חבריהם האחרים שלקחו לריאות, וייאלצו לשקר, להסתיר, להחביא, ועוד לא דיברנו על להתחכך באותם ברנשים מפוקפקים שמוכרים להם מנת סם. בקיצור, כל הסיבות שבעולם שיביכו את ההורים שלהם שילוו אותם לתחנה וירגישו שעולמם חרב עליהם.

אבל, בעניינם של בגירים נורמטיביים, אנשים שנשלחים להיהרג עבור המדינה כשצריך, ראוי שנותיר בידיהם להחליט, ללא אצבעו הפטרונית של המחוקק, השוטר או הדובר - אם הם רוצים לשתות אלכוהול, לקפוץ באנג'י, או אפילו לעשן ג'וינט במסיבה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il