האם אפשר להפריט את הבטחון הלאומי?

אני צמא. אני עוצר בפיצוציה וקונה קולה. הקולה הוא המוצר. יש לי צרכי שתיה.  בכלכלה אומרים שלקולה יש כמה סוגי ערך; ערך שימוש וערך חליפין.

• לטורים נוספים של ד"ר אושי שהם קראוס
• כלכלת בטחון: כמה עולה אדם מת?
• עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
  

ערך השימוש הוא התגובות שהקולה יוצרת אצלי בגוף; רוויה, מתיקות קופאין. ערך השימוש הוא הערך שלה שקיים בשוק והוא מתבטא במחיר שלה. בעוד ערך השימוש תלוי בפיזיולוגיה ובפסיכולוגיה שלי בעיקר, הרי ערך החליפין תלוי בכמות האנשים בשוק שרוצים קולה, בכמות הפחיות שיש בשוק ובעלויות יצור, הובלה וכו'.

אבל יש במשק סוגים אחרים של מוצרים, אלה במיוחד מוצרים שמייצרת הממשלה ואת ערכם קשה הרבה יותר למדוד. אחד מהמוצרים הללו הוא "בטחון לאומי". בסדרה החדשה נעסוק באספקטים שונים של המוצר הזה.

מוצר?

האם בטחון לאומי הוא מוצר? אולי הוא "מוצר", במרכאות? ולמה זה חשוב בכלל? ובכן, את הבטחון הלאומי מייצרים, ולכן אפילו מבחינה דקדוקית הוא "מוצר". יש גם צרכנים שלו. אנשים שנזקקים לבטחון. אנחנו (תושבי המדינה) גם קונים אותו ומשלמים בעבורו באמצעות המסים שלנו.

אבל ההתיחסות ל"בטחון הלאומי" כאל מוצר מעלה לא מעט שאלות. השאלה הראשונה יכולה להיות "מהו בכלל המוצר?". כשאנחנו אומרים ש"המדינה מייצרת לנו בטחון", למה הכוונה? האם יש תשובה אובייקטיבית מקצועית לשאלה כזו? אם נחשוב טיפה נראה עד כמה השאלה הזו שנויה במחלוקת ועד כמה קשה להכניס אותה לתוך שיקולים שמנותקים מפוליטיקה.

האם בטחון לאומי הוא היכולת שלנו להגן על עצמנו? או שאולי הוא היכולת שלנו לפגוע באוייבים פוטנציאלים ומכאן להגן על עצמנו? אולי הבטחון לאומי הוא היכולת להתפשט במרחב הגאוגרפי כדי להגן על עצמנו בעתיד בצורה טובה יותר? אולי בטחון לאומי הוא הצורך שלנו לשלוט בעם אחר (כמו במקרה שלנו עם הפלסטינים), כדי להשיג בטחון?

די ברור שממשלת שוויץ היתה נותנת תשובה שונה מהתשובה שנתן אדוף היטלר. ניטראליות מוחלטת ואגרסיביות מופרעת הן כמובן דוגמאות קיצוניות. המציאות בפועל מורכבת הרבה יותר. אבל שימו לב לסיבוך הגדול, שכן עיסוק בשאלה הזו גורר אותנו לשלושה מימדים של תשובה. תשובה ברמת העובדות, תשובה ברמת ההשערות לגבי עובדות עתידיות ותשובה ברמת הערכים.

על עובדות ועל ערכים

בפילוסופיה של המוסר ושל השפה נהוג להבחין בין שני סוגי טענות: טענות ערכיות על העולם וטענות בסגנון של קביעה עובדתית.

באנגלית מציינים את המשפטים בסגנון עובדתי כמשפטי IS; כלומר משפטים בסגנון "יש לאוייב 100 טנקים". כשאני אומר משפט IS אני אומר מה דעתי על המצב שקיים כרגע בעולם.

משפטי OUGHT לעומת זאת, הם משפטים שמדברים לא על מה שלדעתי יש (IS) כרגע בעולם, אלא על מה שלדעתי ראוי היה שיהיה כרגע בעולם. למשל "לא ראוי שיהיו לאוייב 100 טנקים", או "רע שיש לו 100 טנקים" (ולכן זה לא ראוי, ואולי לכן צריך לפעול).

הנה עוד דוגמה: יש לי כרגע כאב ראש (משפט עובדה), אבל לא ראוי (או לא צודק, או רע) שיש לי כאב ראש עכשיו. האחרון הוא משפט OUGHT. ולעניין. הבעיה כאן כפולה. אשר אנחנו דנים או מתווכחים על נושאים כאלה אנחנו נוטים לבלבל בין שני סוגי המשפטים.

הנה, אני יכול להגיד כזה דבר: "אבו מאזן לא יסתפק בפינוי השטחים ולא יסיים באמת את הסכסוך". זה משפט IS. מי שאמר אותו טוען טענה על המציאות. אבל הטענה הזאת מתארת את דעתו. הוא יכול לטעות והוא יכול להיות צודק. והנה סיבה לוויכוח שקשור באופן ישיר להקצאת משאבים לבטחון.

אבל זה עוד לא הסוף. כי גם אם תסכים לטענה הזו, מיד מגיע צומת נוסף לויכוח. הנה: בהנחה שאבו מאזן לא יסכים לסיים את הסכסוך, האם הוא יפעל בעשרות השנים הבאות נגדנו או לא? זה כבר משפט ספקולטיבי. משפט ששואל שאלה של השערה על המציאות. כלומר, אני יכול להסכים איתך שהוא לא ירצה לסיים את הסכסוך, אבל להתנגד לדעתך ולהגיד שלמרות זאת הוא לא מסוכן. ולכן, לא צריך להקצות משאבים לגזרה הזו.

אבל עוד לא סיימנו. עכשיו מצטרפים גם משפטי ה-OUGHT, המשפטים שאומרים מה לדעתי צריך או ראוי שיתרחש בשטחים. וכאן שוב יש מקום לויכוח.

הנה, ניקח את המשפט הקודם: "אבו מאזן לא יסתפק בפינוי השטחים ולא יסיים באמת את הסכסוך". בואו נסתבך הלאה.

אני יכול להסכים עם העובדה שאבו מאזן לא יסיים את הסכסוך, אבל עדיין לטעון שראוי לפנות את השטחים, כי מבחינה מוסרית כיבוש הוא רע ולא משנה מה קורה.

הסתבכנו? בהחלט. והבעיה היא שכשאנחנו מתווכחים בינינו, אנחנו בדרך כלל מערבבים בין סוגי הטענות שלנו ושל אחרים ומסתבכים עוד יותר.

שוק חופשי

אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, ולכן, האזרחים מצביעים על פי...על פי מה? חלקם על פי הבנתם את העובדות וחלקן על פי צו המצפון. יש שמצביעים "בעד הכיבוש!, כי כך ראוי - זה פשוט שלנו!" ויש המצביעים "בכל מקרה, נגד כיבוש!, כי כיבוש אף פעם לא מוצדק!". ויש מצביעים על פי הפרשנות שלהם למצב ולסיכונים.

והנה אנחנו רואים כמה מסובך לקבוע כמה להקצות לייצור מוצר מסויים. (מוצר מאוד מיוחד). שימו לב עד כמה זה שונה מאופן הקצאת המוצרים בשוק החופשי. שם קריטריונים אוטומטיים (לפחות במודל האידיאלי) של היצע וביקוש שמתבטאים במחירים קובעים את ההקצאה המשקית לסחורות מסוימות. אז למה אי אפשר להפנות את הבטחון לשוק החופשי? על כך בטור הבא. 

ד"ר אושי שהם-קראוס , פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר ומעביר הרצאות לקבוצות ולחברות. אתם מוזמנים להאזין תכנית הרדיו השבועית שלו "קצה הקרחון על חברה וכלכלה" מדי יום רביעי לאחר חדשות 12:00 ברשת א' של קול ישראל