המקרה המוזר של הראיון עם מאנוור

בישראל אוהבים קלאסיקות. כריס דה ברג, פול אנקה, דיפ פרפל - לעתים נראה שנכנסנו למכונת זמן וקפאנו איפשהו בשטח המצומצם שבין שנות השישים לשנות התשעים. זה נכון לגבי הופעות הרוק והפופ כאחד, ובחינה עניינית תגלה שהמצב לא שונה גם בז'אנרים אחרים.

החיבה לקלסיקות בישראל מקבלת משנה תוקף כשמדובר בעולם המטאל. על אף שסצנת המטאל המקומית שוקקת חיים ונוטה להנחית על אדמת ארץ הקודש אמנים טריים ורלוונטיים יותר, קיץ ישראלי לא יהיה קיץ מבלי ביקורה המנדטורי של לפחות להקת-על אחת מהתחום, שמתהדרת בקילומטראז' של למעלה משלושים שנות פעילות, יותר מעשרה אלבומי אולפן ובסיס מעריצים נאמן אחד, שהולך איתה לא משנה כמה היא מזדקנת.

כאלה הם מעריצי המטאל, נאמנים במיוחד. וכזו בדיוק היא מאנוור (Manowar), להקה ניו יורקית שהוקמה ב-1980, מאבות המזון של לא מעט חובבי רעש בעולם, שתגיע לישראל להופעה אחת, ב-21 במאי בהאנגר 11 בתל אביב. בארץ היא קנתה את עולמה בזכות חיבה שפיתחו אליה יוצאי ברית המועצות (יש אנשים שמתעקשים לבטא את שמה במבטא רוסי כבד, גם אם מעולם לא הגו משפט תקני שלם ברוסית), ולא מעט בשל אוסף הנושאים הצבעוני בהן היא עוסקת.

כבר משנות השמונים (וללא כל שינוי ניכר באופק) עולם התוכן של מאנואר עוסק במלחמות, דם וקרבות אימתניים, כולם בשם המטאל. למעשה, חברי הלהקה מגדירים עצמם כ"מלכי המטאל" - וכך גם קראו לתקליט האייקוני שלהם, שחוגג כעת 25 שנה ואשר לכבודו הם מגיעים למחוזותינו, ללמד אותנו משהו על מלחמות ושפיכות דם - וכפי שגילה לנו הראיון הבלעדי עם הבסיסט ג'ואי דימאיו, גם משהו על אטימות קלה וחוסר מודעות עצמית.

דימאיו הוא עוף מוזר, גם בעולם מוזיקלי שמכיל לא מעט מוזיקאים שיענו על ההגדרה "טיפוסים". הוא נמנה עם מקימי הלהקה ונחשב לכותב השירים המרכזי בה, ולכן היה זה אך הגיוני לבקש לשוחח איתו קצת על תכנים מוזיקליים, על התפתחות הז'אנר והשינויים שעברו עליו בשלושת העשורים שהלהקה פעילה בהם, קצת על ההיסטוריה של ההרכב, וכמתבקש - קצת פוליטיקה.

אבל לדימאיו רצונות משלו, ועל אף פתיחת שיחה אופטימית, שכללה גם ברכות בעברית (מתברר שג'ואי ביקר כאן חבר ממש לפני חצי שנה ואהב את הנוף), נראה שהמטאליסט הוותיק העדיף לדבר על חשיבות המעריצים שלו ועל איכות ציוד ההגברה במופע הצפוי בתל אביב: "חיכינו המון שנים לנסות להגיע ולנגן בישראל, ואנחנו מאוד מתרגשים. אנחנו יודעים שיש שם קהילת מטאל אדירה ובשביל זה אנחנו באים - כדי לנגן את המוזיקה שלנו עבור קהל המעריצים שלנו", הוא מצהיר כבר בתחילת השיחה. ולא, הידיעות על ישראל במהדורות החדשות הבינלאומיות לא מפחידות את אביר המטאל. אפילו לא מדגדגות לו את השיריון. " אנחנו לא מתייחסים למה שאנשים אומרים בחדשות", הוא אומר בטון נחרץ.

ובכל זאת, זה לא שישראל נראית יותר מדי טוב מבחוץ.

"אנחנו מוזיקאים, לא פוליטיקאים. בדיוק חזרנו מאוקראינה, ניגנו שם בשבוע שעבר, כך שאנחנו הולכים לאן שהמוזיקה שלנו לוקחת אותנו. הדבר היחיד שאכפת לנו ממנו הוא לנגן מוזיקה עבור המעריצים שלנו. אנשים יודעים שאנחנו לא להקה פוליטית".

תשמעו כמה הרכבים ישראליים? יש כאן סצנת מטאל ענפה.

"הכל תלוי בכמות הזמן שיאפשר בלוח הזמנים שלנו. זה קשה להגיד משהו בשלב זה על מה נעשה ואיפה נהיה, כי הביקור אצלכם הוא עוד חודשים קדימה".

אחרי כל כך הרבה שנים בתחום, אתה מתעדכן במה שקורה במטאל?

"אני לא ממש שם לב לסצינה. אני מקדיש את כל תשומת הלב שלי למעריצים שלנו ולמאנוור. אני נהנה מכל דקה מהקריירה שלי ואני מתכנן לעשות זאת עד יום מותי".

לא מעניין אותך לספוג השפעות מרעננות?

"לא, לא מעוניין. אני מתעניין במעריצים של מאנוור ולתת להם מאה אחוז ממחיר הכרטיס ששילמו כדי לראות אותנו. זה כל העניין: להבטיח שהאנשים שבאים להופעות שלנו עוזבים שמחים. כל דבר אחר הוא בזבוז של זמני".

להתעדכן בנעשה בז'אנר שלך זה בזבוז זמן?

"אתה צריך להבין, יש לי אחריות. כשאנחנו לוקחים את הכסף של מעריץ על כרטיס להופעה, תקליט או חולצה, אנחנו חייבים להבטיח שהוא מקבל תמורה ראויה לכסף שלו. אם אני מבזבז את הזמן על לעשות משהו אחר כשכל מה שאני צריך להתרכז בו הוא המעריצים שלנו, אז אני בעצם עושה משהו לא בסדר".

אז איך להקה יכולה לעבוד על חומרים חדשים אחרי כל כך הרבה שנים? מאיפה ההשראה?

"ובכן, אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים ויש לנו את המעריצים הכי טובים בעולם".

אבל מאיפה אתה מוצא את הדרייב לעשות את זה?

"או שנולדת לעשות זאת או שלא. או שיש לך את הדרייב או שלא. אתה לא יכול לפתח את זה ואתה לא יכול לאבד את זה. או שיש לך או שלא. היה לנו את זה כבר מהיום הראשון, אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים"

ועבור המעריצים שלכם, לא חשוב לכם לחדש ולהשאר רלוונטיים? לקשר בין המלחמות בשירים שלכם לבין אלה שקיימות במציאות?

"תקשיב, זה לא ראיון כזה. זה ראיון על המופע החדש ועל האלבום החדש".

זה לא שאתה מתראיין לתקשורת הישראלית כל כך הרבה. הגיוני שנרצה לדבר גם קצת היסטוריה והשפעות.

"אני יודע, אני יודע, אבל זה ממש לא הנושא של הראיון ויש לי עוד עשרה ראיונות היום".

השראה? מעריצים, זה מה שחשוב(יח"צ)

חייבים להעריך את דימאיו על הדבקות (הלעיתים עיוורת) שלו במטרה, ועל הרצון העז לספק את קהל המעריצים שלו. ובעוד חוסר הרצון שלו להתעדכן (או להודות בכך שהוא מתעדכן) יכול לעורר במראיין גרד קל בראש ועווית לא רצונית, ניכר בו שהוא באמת אוהב את מה שהוא עושה ונהנה ממנו כבר לא מעט שנים, ללא כוונה לשנות את הנוסחה. ואם כך הדבר, מי אנחנו שנתווכח עם ההצלחה (או עם לוחם מטאל אימתני).

אז מה אתם מתכננים עבור הקהל בארץ? יש לנו סטנדרטים גבוהים.

"התכנון הוא לבוא ולהביא את ציוד הסאונד הטוב ביותר שבנמצא, כדי להבטיח שהצליל יהיה ברור, רועש, עוצמתי, ומאוד מספק. כנ"ל לגבי התאורה ואיכות ההופעה. כל הדברים הללו מאוד חשובים לנו. אנחנו רוצים לוודא שאנשים יודעים שאנחנו לא הולכים פשוט לצאת מהמטוס עם הגיטרות שלנו ולנגן. אנחנו עובדים עם המפיקים שלנו כדי לוודא שהציוד הנכון יהיה שם, על מנת שהמעריצים יקבלו את החוויה החזקה ביותר שהם יכולים לקבל. זה לקח הרבה זמן והם עדיין עובדים על זה".

אז אני מניח שתביאו גם וידאו ארט מעניין.

"כן, כמובן. אנחנו מביאים גם הרבה וזי'ואלס איתנו, כאלה שמראים את הלהקה בהקלטת האלבום המקורי. יש שם כמה ראיונות מעניינים עם אנשים שונים, וכל אלה בעיקרון חומרים שמעולם לא נראו. אני חושב שמעריצי מאנוור יהיו מאוד מרוצים מהם".

זה יפה שהדברים האלה עדיין חשובים לכם. איך יש לכם אנרגיות לזה אחרי כל כך הרבה שנים?

"ובכן, אני חושב שאמרתי - או שנולדת לעשות משהו או שלא. אם נולדת לעשות את זה, פשוט נולדת לעשות את זה. ואם אתה עושה משהו שאתה אוהב ולא מכריחים אותך לעשות זאת, אתה פשוט עושה את זה כי זה מה שנולדת לעשות. אני חושב שתמיד נהיה רלוונטיים ותמיד נרצה להבטיח שאנחנו דוחפים את עצמנו לתת את המיטב שלנו. לא שואלים דג איך הוא יודע לשחות".