למה אנחנו אוכלים את עצמנו לדעת בפסח?

חג הפסח מציף רגשות וחרדות זמן רב לפני שהוא מגיע. הוא עמוס רגשות, חרדות, זכרונות, חשבונות משפחתיים וגם כמויות אוכל עצומות שהם חלק מהריטואל.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

למה זה קורה והאם ניתן לשנות? הרומן של העם היהודי עם אוכל הוא ארוך ומורכב. בנפרד מהזיכרון הפרימיטיבי שצרוב ב -DNA של כל אחד משחר ההיסטוריה. כל זה בתוספת רגשות האשם העונתיים - ויש לנו מנצח.

לעבור את החג בשלום

בין המצות: איך שומרים על תזונה נבונה בפסח

איך להפוך ארוחת חג של 3,000 קלוריות ל-1,200?

אז מה היה לנו שם?

שואה, תקומה, צנע, מלחמות, ירושלים הנצורה, תעניות מזון כאלה ואחרות, בואכה ימינו אלה ממש, בהם שילוב של עודף מזון ואנשים רעבים, משתלבים להם בפאזל מוזר - מטען די עמוס שמתפרץ בשיאו בפסח.

ברובד הטכני

כמויות אוכל עצומות: אני זוכרת את פסח בבית אמי. ארוחת החג כללה 3 מנות ראשונות, שתיים עיקריות, כמובן אינספור תוספות ובסביבות השלושה קינוחים. אז איך אפשר להתאפק אל מול הנחשולים האלה?

ברובד הרגשי

מפגשים טעונים ברובם, בתוך חלל סגור, עם משקעים רוחשים בין המשתתפים, מניבים עלבונות שניתן להתרווח ולהתענג עליהם למשך חודשים קדימה. 'למה יש לך רק שני ילדים', 'רזית', 'שמנת', 'מה עם עבודה?, את רק בבית?', 'מה, הילדים במועדונית?'

נראה שהמטרה של כל אחד מבאי האירוע, היא להרגיש טוב יותר, שווה יותר, מזה שלידו. במשוואה בה רגש ואוכל מופיעים באותה המערכה, האוכל לוקח ובגדול. לאוכל יש עוד תכונה נפלאה: הוא עוזר להתנתק, כמו יתר חבריו הממכרים. והתנתקות הינה מצרך נדיר סביב השולחן העמוס.

ועוד פרט טריוויה קטן אך משמעותי. הידעתם שעם ישראל קונה 35% מתצרוכת היין השנתית בחג הפסח? איזה יגון עמוק, אנחנו מנסים להטביע בגלונים של אלכוהול?

ברובד הרוחני

אינו רלוונטי. ניסיתי לחפש: חירות, חופש, יציאה משיעבוד. בעיני רוחי לפחות, אין שום רמז לאף אחד מהתכנים המרוממים הללו, בערב הספציפי המדובר. הכל נעשה תחת ענן כבד של 'מה יגידו'.

ועוד לא דיברנו על ערכים 'חיוניים' כמו: 'תחרות', 'למי יש יותר', ו'מי עמדה יותר על הרגליים והכינה אפילו את הגפילטע שנשמר בתוך הדג עצמו ולא חיפפה רק עם קציצות הדג'. וזה לא שאני לא חוטאת בכל אלה אם אני מארחת.

להמיר רגשות אשם בכסף

 תרשו לי להציע משחק שמעט יאוורר את פוטנציאל הנפיצות. חשוב לתקשר את הכללים בטרם המפגש המרגש בערב החג.

במרכז השולחן, ליד הכוסית של אליהו, נניח, מניחים קופה. כל מי שנעלב ממישהו, מציף זאת סביב השולחן והפוגע אמור לשים בקופה סכום, על פי מידת הפגיעה. גם פגיעות שנשמעות בחשאי – תקפות! אפשר להשתמש בתרבות הסמסמים לתוכניות ריאליטי. הקהל קובע.

בסוף הערב, אמור להצטבר סכום יפה (ואם לא – נהדר!), שיינתן לזה שנפגע באורח הכי רציני, כך שהוא ילך הבית מרוצה שלפחות זכה במשהו. מי שממש יידלק על המשחק, יכול בשלב הקביעה של אל מי ילך כל הסכום, לעשות כפי שעשו בסרט Noting hill עם העוגייה האחרונה.

כל אחד מהנפגעים, ינסה לשכנע למה הסכום מגיע לו. פתוח להחלטתכם. הומור הוא הדבר היחידי שיכול לעזור.

בבתים שומרי חג / שבת /מסורת, בהם לא נהוג להתעסק עם כסף, אפשר לעשות זאת וירטואלית ולא לשכוח עם צאת החג, לפצות את הטעון פיצוי. בבתים ערכיים, המטבע יכול להיות אגוזים או כל דבר אחר. תכל'ס? כסף עובד הכי טוב.

כנפגעת סדרתית, אני חושבת שהמשחק הזה ימנע, או לפחות יפחית, או לפחות יגרום לאנשים לחשוב פעמיים, על מה שיוצא להם מהפה וזה דווקא טוב. אז שיהיה לכולנו חג שמח ורגוע.

הכותבת היא נטורופתית והרבליסטית קלינית, מנחת קבוצות תמיכה, זיכרון יעקב