לקחת שיעור בנתינה
יש כאלו שמבצע "קמחא דפסחא" מתקיים אצלם כל השנה. נוי עובדיה, תלמידה בכיתה י"ב, מתנדבת בחלוקת מזון לנזקקים ובטוחה: "התנדבות מגיל צעיר הופכת אותנו לבוגרים אכפתיים יותר"
אל בית הספר בו אני לומדת כיום, תיכון טכנולוגי נעמת בפתח תקווה, הגעתי לאחר שעברתי בין מסגרות שונות. כמוני, גם תלמידים אחרים בבית הספר הגיעו לאחר שהתקשו או לא מצאו את המקום שלהם בבתי ספר אחרים. אולי בלחץ המבחנים וההישגים, נשכח לפעמים בבתי הספר המקצוע הכי חשוב – להיות בני אדם. אבל לא במקרה שלי. באחד הימים בבית הספר, הציגה לנו נוגה המורה לספורט המרכזת את פרויקט "התנדבות בקהילה" יוזמה להתנדבות בחלוקת מזון לנזקקים ושאלה מי ירצה לקחת בזה חלק. מיד הרמתי את ידי. שמחתי לראות עולם אחר משלי, לצאת מהשגרה המוכרת.
הפעם הראשונה התנהלה כמו מבצע - התחלקנו לכמה רכבים ויצאנו יחד עם המורים לאסוף חבילות מזון מהמרכז של ארגון "לתת". את החבילות חילקנו בבתים של אנשים שהיו זקוקים להן בדרום תל אביב. האנשים כמובן ידעו שאנחנו הולכים להגיע. חלקם פתחו את הדלת וקיבלו את החבילה, לחלק המתנו כדי שישובו הביתה ואחרים ביקשו לקחת את החבילה מלמטה, אולי כי התביישו במראה הבית שלהם.
"אנשים זקוקים לידיעה שמישהו חושב עליהם, שלמישהו איכפת"
כשנפתחו הדלתות בבתים, נחשפתי לעולם ששמעתי עליו בעיקר בתקשורת – משפחות שחיות בצפיפות, מתקשות למלא את המקרר.
באחד הבתים אליהם הגענו היה נראה שהקירות עשויים מקרטון. ברגעים כאלה התגובה האוטומטית אמורה להיות רחמים. אבל ידעתי שזה לא מה שהם זקוקים לו.
אנשים זקוקים לידיעה שמישהו חושב עליהם, שלמישהו איכפת. כשהגשתי את אריזת המזון לאדם שפתח את הדלת, הוא חייך חיוך רחב. אני התמלאתי באושר יחד איתו. שמחתי שניתנה לי ההזדמנות לסייע ולעשות טוב על לבו.
האריזות שחילקנו כללו בדרך כלל מצרכים כמו אורז, שימורים, סבון רחצה, מיץ ועוד. בכל התנדבות כזו חילקנו מזון ל-4 עד 6 בתים. כל בית היה שונה מקודמו וכל אחד מהאנשים פתח בפניי עולם לא מוכר. הרעיון הראשוני היה שבכל פעם יתנדבו תלמידים אחרים. אבל אני התעקשתי לקחת חלק בכמה שיותר "מבצעים" כאלה.
ברוב בתי הספר פרויקט "התנדבות אישית" הוא חובה לכולם. אצלנו ניתנה לתלמידים אפשרות הבחירה האם להתנדב, כי חלק מהתלמידים עובדים בשעות אחר הצהריים. לדעתי זו החלטה נכונה בעיקר כי חובה להתנדב היא כבר לא התנדבות. כדי להתנדב צריך רצון לסייע מכל הלב, להעדיף מתוך בחירה אישית להתמקד עכשיו באחר ולא רק בי. אלו הערכים שצריכים להוביל ולא הצורך להשלים עוד מטלת לימודים.
בחלוקת המזון אצלנו השתתפו גם המורים. השיעור בנתינה, באכפתיות ובדוגמה אישית הוא חשוב בשגרה של בית הספר לא פחות ואולי יותר מכל מבחן או עבודה. בעזרת הערכים האלו השתפרו גם הציונים שלי. אבל זה לא העיקר. באמצעות פרויקט חלוקת המזון יכולתי להשיב במעט כפי שסייעו לי, לבנות עתיד טוב יותר עבורי - בעיקר באמונה שנטעו בי שיש לי, ובעצם לכל אחד מאתנו, את היכולת לתרום לחברה.
גיל ההתבגרות, הגיל בו אנחנו בני הנוער הכי מרוכזים בעצמנו: בדימוי החברתי, במראה, בלבוש, במה לאחר יש ולי אין, הוא התקופה הכי טובה ללמוד על אכפתיות וליישם אותה. זה הזמן בו צריך לצאת מהבועה ולהכיר עולמות אחרים. להכיר את ההורים שאין להם את האמצעים לקנות לבנם את הבגדים הכי יפים ואת הגאדג'טים הכי חדשים. במקום לצחוק על מי שאין לו, עלינו ללמוד איך להעניק. מעבר לסיפוק ש"עשית משהו היום", אנחנו פשוט הופכים לאנשים
יותר טובים.
נוי עובדיה היא תלמידה בתיכון טכנולוגי נעמת בפתח תקווה.
- "בגוף ראשון"-
מדור המאפשר למתנדבים לספר בעצמם על פעילותם והמקום בו הם מתנדבים. חומרים ותמונות שלחו ל- shlomit-sh@y-i.co.il
וציינו - למדור "בגוף ראשון".
הפרסום בהתאם לשיקולי המערכת.
- לעדויות נוספות של מתנדבים לחצו כאן.
לפנייה לכתב/ת 
