קרקרים גדולים של חג
רק בסנט פטרסבורג המעטירה, ימים בודדים לפני ליל הסדר, הפכו אריאנה ובן זוגהּ למשפחה. סיפור על פסח במוסקבה, ירקות מבושלים היטב, תפריט חג שמכתיבה מסורת אבות בת אלפי שנים והכי חשוב - עם סוף טוב
כל החורף ההוא, בשעות הכי קשות, ליוו אותי אבות אבותיי. כשהייתי נרדמת על הכסא, ליד שולחן הכתיבה, הביטו אלי במאור פנים תמונותיהם שעל הקיר וכאילו אמרו: תראי שיהיה בסדר.
עוד מתכונים בערוץ האוכל:
- רביבה מציגה: קינוחים קלילים לפסח
- כבד קצוץ פריזאי: פטה עוף מעיר האורות
- צלי וצימעס של אמא מרים: שולחן החג השלם
באבע דינה עם השיניון המהודק ומחרוזת הפנינים, סבא-רבא מרדכי במדים של האימפריה האוסטרו-הונגרית, עדיין לא יודע שעוד מעט תפרוץ מלחמה גדולה וסבתא עמליה בשמלת-מלחים, מיטב אופנת 1914 לנערות. כאילו לחשו: סבלנות, עוד מעט. תסעי לרוסיה בפעם האחרונה ואת ליל הסדר הזה נעשה כולנו יחד.
אנחנו מהקיר, יחד עם אבא שלך שבמרומים, ואת ואמא והילדים פה בקיבוץ. ורוברט, רק שהוא יהיה בסקייפ, כי הוא תקוע בפלורידה, ויש בעיות עם בית הדפוס הסיני שהבטיח ולא קיים ואולי בכלל יטוס לשנגחאי כשתטבלו אצבעות בכוסות, אבל בלב יהיה איתכם. סבלנות.
והיה קשה, באמת. בפעם הראשונה בחיי, התושיה והשורדנות שהנחילו לי בני משפחות שפיגל ואלברכט וסטרוסטה ומלמד לא הספיקו. כי כשנוסעים לרוסיה לאמץ שני ילדים, הכל יכול להשתבש וכמעט הכל אכן הסתבך מאד בחודשים שקדמו לאביב, וכבר הציפורניים היו כסוסות והעצבים חשופים, ולא היה גבול להתרגשות ולחרדה ולבירוקרטיה האלימה ולהמתנה המתישה.
כדי לא להשתגע לגמרי, למדתי רוסית. שמונה שעות ביום של קלטות ושיחות ותרגילים בדקדוק, כדי להבין את החלומות והרצונות של השניים שעוד מעט, בחסות צו מבית המשפט בסנט פטרסבורג המעטירה, יהיו שלי. ועבודה, המון עבודה. ובית שצריך לצבוע ולהכין לבואם, אבל - כמו שהזהירה אמא שלי שעמדה סוף סוף להיות סבתא, אסור לקנות כלום מחמת עין הרע, עד שלא אראה אותם מחוץ לבית היתומים. בדיוק כמו בלידה, רק לא מהרחם. מהלב.
אבות יכתיבו תפריט
לוח השנה הבהיר שאם הכל יתממש, טפו טפו נחזור הביתה ערב לפני הסדר. כל שנה בזמן הזה אני נתקפת קדחת, אבל ב-2005 צריך היה להקדים ולהכשיר ולהגעיל ובעיקר להשליך מן הבית את החיים הקודמים לטובת שני הגמדים השובבים שעוד מעט יבואו - וכן, צריך היה להכין הכל מראש ולהקפיא, לגמרי בניגוד לעקרונותיי, כי אפילו סופר-אמא, כמו שהתעתדתי להיות, לא יכולה לבלות את היום הראשון בארץ עם ילדיה כשהיא תקועה במטבח.אבות אבותיי הכתיבו את התפריט. הם הופיעו בחלומות והרגיעו סיוטים במילים טובות ביידיש, הם נתנו אותות וסימנים כי כל כך הייתי זקוקה להם, ורציתי להודות להם, ביני לביני, בלי לספר לאיש שאני משחזרת את ליל הסדר האחרון לפני שסבא-רבא מרדכי יצא להילחם בשביל הקיסר שלו וחזר רק אחרי ארבע שנים. הסדר האחרון שלהם ביחד עם כל המשפחה, הסדר הראשון שלי, ותודה לאל על הכל ועל הסקייפ.
היה לא פשוט לשחזר בדיוק נמרץ את מה שעלה על שולחנם בעיר צ'רנוביץ: לו הייתי באמת נאמנה להיסטוריה, הייתי צריכה למרוט בעצמי את נוצות האווז שאקנה בשוק, לאבק תפוחי אדמה שנשמרו באפר במרתף, להעמיד בו שורת צנצנות עם יבול חורף כבוש וריבות, לתפור בחוט את ההעלזעלע - צוואר אווז ממולא - ולהרוג בעצמי את הקרפיונים של הגפילטע. לכו תעשו את כל זה בקיבוץ בגליל.
אילתרתי, איפוא, כשהזכרונות והסיפורים של אמא מלווים אותי. "את יודעת שבאבע דינה היתה סורגת גרביים לחתולים, וגורבת להם כשהיו יוצאים מהבית לחצר ומשגיחה שלא יכניסו חמץ?", השכילה אותי בהלכות הבית ההוא שחרב, וביני לביני חשבתי שאני דור אחרון לשושלת ארוכה של נשים דעתניות ואקסצנטריות להפליא, אבל מכאן ואילך הכל יהיה קצת יותר נורמלי ומשעמם, אחרי הרפתקה אחרונה.
רשמתי מפיה הוראות לחרוסת, חילצתי את כל הסלטים הרעננים שזכרה – "אצלנו לא האמינו בירקות חיים. סבא שלך בחיים לא אכל עגבנייה לא מבושלת וזיתים ירוקים ראינו רק כשהגענו לישראל. תעשי כרוב אדום ביין וצימוקים". עשיתי. והקפאתי תחת מחאה. וחיכיתי לטלפון שיבשר לי שזהו, יש תאריך להליך הזה בו שופט שאינו מכיר אותי או את ילדיי יכריז שהנה, ממשלת רוסיה מצאה שאנחנו מתאימים להיות משפחה.
פעם אחרונה, אמרתי לעצמי בדרך הארוכה, כמעט 400 קילומטר, מסנט פטרסבורג לשום-מקום בו התגוררו. בישראל היה אביב חמסיני מאובק וברוסיה מטר וחצי שלג נערם בצידי הדרך. יערות עצי לבנה קרחים עד קצה האופק, אצבעות קפואות. פעם אחרונה. רק שבוע נותר ונצא מפה, והביתה, אמרתי לעצמי ביושבי לבד בחדר במלון הכי מכוער שהייתי בו מימי. ופתאום, בערך בשלוש בבוקר בעוד לילה לבן, הבנתי שעם כל השורדנות והתושיה שהורישו לי אבות אבותיי, אני לא יכולה לעבור את המשוכה האחרונה הזאת לבד.
אפילו לא בדקתי מה השעה במזרח ארצות הברית כשהתקשרתי לרוברט והערתי אותו משינה. "צריכה אותך פה", אמרתי, "אי אפשר ככה. גדול עלי". ושתקתי, והוא שתק קצת ושאל, מתי להגיע. ביום חמישי, אמרתי לו. כלומר, יש לך ארבעה ימים להתארגן, אם תצליח להוציא ויזה בזמן, ומה יהיה על העסקה עם הסינים, ואתה רוצה שאסדר לך טיסות, ואחכה לך בשדה, ותקנה מעיל חם, פה זה לא פלורידה". והוא, כדרכו, קטע את הפטפוט. לא לדאוג, אמר. יום חמישי. פרטים בהמשך. לכי לישון.
בראשית דרכנו המשותפת הודיע לי שלעולם לא יציל אותי מעצמי כי זה לא תפקידו, אבל תמיד יהיה שם כשבאמת יהיה בו צורך. נשמתי עמוק. הורדתי שני שלוקים ענקיים של וודקה, הדבר היחיד שהיה בשפע מסחרר בעיירה הנידחת ההיא, וישנתי שנת ישרים.
הכל יסתדר, חשבתי למחרת. נשוב הביתה ונשב ליד השולחן ואני אלמד את הילדים להגיד "פסח, מצה, מרור" ונצא ידי חובה. ובשנים הבאות נספר ביציאת מצרים הפרטית שלהם מבית יתומים מזעזע לחיקה של משפחה אוהבת. ויהיה טוב. ברור שיהיה, כי רק המחשבה על כתפיו האימתניות של רוברט, שנראה בדיוק כמו סנטה קלאוס, דייה כדי לנסוך בטחון בילדי כל העולם ובאישה אחת, אכולת חרדות.
והנה עוד דאגה: אמא שלי מודיעה בטלפון, שיהיה עומס חום כבד בסדר, ופתאום מתברר שמרוב לחץ לא קניתי להם נעליים ואני אפילו לא יודעת את המספרים.
לילה אחרון בלי ילדים
אין לי מושג איך חלפו ארבעה ימי המתנה ולמה לא הפסקתי לבכות כל הדרך משדה התעופה לעיר, כשהחזיק לי את היד, ולמחרת במשך כל הדרך לבית המשפט עד שהתעשתתי ואמרתי לשופטת (ברוסית!) כי שורשי משפחתי מן המקום הזה ואני מבטיחה לשמר עבור ילדיי את תרבות ארץ הולדתם, ככה בלי להניד עפעף, בעודי חושבת שבעצם אני לא משקרת, ושירי הערש הראשונים ששמעתי היו בשפה הזאת, והאוכל – כולל שולחן החג עם החריין הצובט בלשון והאווז המיתולוגי ההוא ותועפות השמאלץ והשמיר בתור מרור ואפילו הקרפיונים, הכל בעצם התחיל כאן, ברוסיה.
גם הנטייה לבכות קצת כששמחים, אותה שכללתי ביום ההוא כשהתחבקתי עם פקידי בית המשפט והעובדות הסוציאליות חמורות הסבר ואפילו עם השופטת שנישקה אותי. היה לה שפם דוקר.
"לילה אחרון בלי ילדים", אמר הבחור ושוב ציווה עלי לישון ולא עמד בי כוחי להתווכח איתו, כי למחרת, עוד לפני שעלה השחר על גשרים מצועצעים וכנסיות מרהיבות בעיר היפה כל כך, שעטנו שוב דרך יערות הלבנה בבהילות ובמהירות המירבית שאיפשר הכביש המקרטע, ובבית היתומים נתנו לנו בדיוק עשרים דקות להתארגן ולהיפרד, והם - שכבר ידעו שנוסעים למקום מסתורי שקוראים לו "הבית", היו עסוקים בלשחק איתנו מחבואים, לברוח כמיטב יכולתם, לשוב ולעשות "קוקו" ולהיעלם איפשהו בין הכוכים למסדרונות.
אפילו את הבגדים שלגופם צריך היה להשאיר בבית הילדים, וברגע האחרון נזכרתי שאין נעליים ושלשלתי כמה עשרות דולרים לכיסה של המנהלת תמורת נעלי הבובה הנושנות שלה ומגפי הפרווה החבוטים שלו, שניהם שמורים עד היום יפה בארון הזכרונות וזהו, נסענו. לא הביתה, כמובן, אלא הישר לתוך מכונת הבירוקרטיה הרוסית, גדולה ועצומה ממידותינו, גם כשכבר היינו פלוס שניים.
משלג לחול
שניים נלהבים ונרגשים ושמחים ומתרוצצים וממציאים תעלולים לרוב ולא רוצים לאכול כלום ולא ישנים בכלל. רדפנו אחריהם במלון ובשדה התעופה. אפילו במטוס מסנט פטרבורג למוסקבה התרוצצו וסירבו לשבת בשקט, או לשחק איתנו ועם הדיילות שהרעיפו עליהם חיבה: כל כך מתוקים ומתישים והלומי חירות היו, ולא ידעו מה עושים בחירות, או שיש לה גבולות.שלג כבד ירד על מוסקבה, שלג אחרון לפני ההפשרה שכבר לא נחזה בה. מינוס עשר, והטלפון מבשר רעות. דברים מתעכבים. בשגרירות ישראל היו נחמדים נורא והבטיחו להנפיק לנו ויזות לילדים ברגע שנגיע, אבל חסר איזשהו מסמך. ואולי עוד אחד. וצריך ככה וככה, ולא, אי אפשר היה לטוס ארצה לפני הסדר. בשום אופן.
אבות אבותיי חינכו אותי לקוות לטוב ולהתכונן לכל אפשרות אחרת ולקבל את שניהם בהודיה. למזוודה שבה היו שקיות במבה שהילדים התאהבו בה מייד, תחבתי גם חבילת מצות קטנה ויין. ליל סדר במוסקבה הוא הדבר האחרון בעולם שרציתי בו, אבל היי - יכול היה להיות יותר גרוע. בעצם, היה יותר גרוע.
יומיים לפני כן עדיין לא הייתה לי משפחה כמו שרציתי כל חיי הבוגרים. אז בצעתי מצה, ובירכנו, והילדים חיבבו את הקרקרים הגדולים האלה, ושרתי קצת לתדהמתם המוחלטת, ובזווית העין ראיתי שרוברט דומע. לא מתאים לו בכלל. "תשמעי", אמר לבסוף, "לא חוזר לפלורידה. תסדרי טיסות, אני בא אתכם". והסינים? "נטפל בזה", משך בכתפיו לאות שהדיון הסתיים.
וככה יצאנו משם, ממצרים הקפואה שלנו: שני ילדים מתוך מליון שחיים בבתי יתומים, שני מבוגרים עייפים ואופטימיים שמתרוצצים אחריהם כל הדרך (עד היום), שני עוזרים בלתי צפויים מהשגרירות שעזרו לנו לרדוף אחריהם בשדה תעופה הומה ומלא זרים שכולם נחפזים לכאן ולשם, ורק מעטים מהם – כמונו – עושים את דרכם אל חירות ואל אביב.
כשהגענו, עוד לפני שירדנו מן המכונית חלצתי להם את הנעליים האיומות הללו, ורגליים רכות דרכו על האדמה לראשונה והתרגלו. ככה צריך, חשבתי. בדיוק כמו אבות אבותיי לפני אלפי שנים, וכמו אבותיי שבתמונות. מנהג מוזר היה במשפחתנו, שמסבים לשולחן הסדר במחלצות החג, אבל יחפים.
אף אחד לא ידע להסביר מדוע, ואני חושבת שזה קצת בגלל "של נעליך" וקצת מפני שנעלי האביב החדשות תמיד היו לוחצות, במיוחד לילדים הנרגשים בחולצות המעומלנות ולילדות בחליפות מלחים ולנשים שעומדות במטבח שעות על גבי שעות. והרבה בגלל שאת החירות, אחרי דרך ארוכה כל כך, צריך להרגיש עם הרגליים ועל פני האדמה.
לכבודם של כל מי שליוו אותי בדרך, הנה שולחן החג המשוער כפי שהיה לפני בדיוק לפני מאה שנה, כפי שהוצאתי מהמקפיא אחרי שהגענו וערכנו כמובן עוד ליל סדר, שיהיה, ושנדע להודות על מה שיש ולא לתכנן יותר מדי את מה שלא יהיה. חג חירות שמח.
כמו לפני מאה שנה: שולחן החג המשפחתי
על השולחן עולה כל מה שאפשר לאכול ברגע שעורך הסדר מרשה: גפילטע פיש, קונפי כבד אווז עם שמאלץ, סלט מלפפונים עם שום ושמיר (וקצת סוכר), קוביות סלק אדום מבושלות ומתובלות בטיפ'לה שמן, המון שום, קצת חומץ (וקצת סוכר), פנכה של פרוסות צנונית חתוכות דק דק במנדולינה עם מלח, טיפונת שמן וכפית מיץ לימון (ובלי סוכר), גזר מגורר עם מיץ לימון והמון סוכר, סלט חסה, גרסה כלשהי של סלט מיונז שבלעדיו לא פותחים שולחן ברוסיה, מלפפונים כבושים מעשה בית, כרוב כבוש, עגבניות ירוקות מוחמצות שסבא איזידור לא נוגע בהן.בדקורציה - קערת פסח כהלכתה, כוסות קריסטל בוהמי ליין ומפה כבדה מכותנת דמשק. המפה שרדה שתי מלחמות עולם והיא מקופלת יפה בארון שלי ומחכה למופע החד שנתי שלה על השולחן. כל זה במסורת הזקוסקי, המנות הראשונות הקטנות של הרוסים.
אחר כך יבוא מרק עוף מלא זכרונות מאבא שלי ומפסח אחר, בסוף מלחמת העולם השנייה.
לעיקריות תמיד יהיה עוף ממולא אחד לזכר ימים פחות טובים, לשון כבושה בשביל אמא שלי וכדי שהילדים יגידו איכס ושאני אגיד שלא אומרים איכס על אוכל ולפעמים צלי שחום ולפעמים אווז מיתולוגי והעלזעלע. ותפוחי אדמה צלויים לאט לאט על מחבת, עם שמיר ושום, כמנהג הרוסים. ואפונה שפירקתם לה את התרמילים ואידיתם כמה דקות במעט מאד מים, מתוקה וחמודה ואביבית להפליא.
ובסוף קומפוט. שום עוגות, כי למי יש כוח, ושום קינוחים מפונפנים. קומפוט בצלוחיות של פעם ובטעם של מסורת נשכחת, שגם הוא מופיע בדיוק פעם בשנה.
הלזעלע
שנכין לפחות העלזעלע? ואיך נכין, אם לא קנינו אווז ולעוף אין עור צוואר? נתחכמה לו, כמו אבותינו במצרים, ולא נגלה אפילו לקצב. כשנבקש ממנו פרגיות למנגל של מוצאי החג, נזהיר שלא ישליך את העור ושייתן לנו. אם ישאל למה, נגיד שזה לחתול. כמה שיותר עור, יותר טוב.
אין כמויות במתכון הזה, כמובן, אבל כך עושים: בקערה, מתחילים עם כוס אחת של קמח מצה, מלח, המון פלפל שחור גרוס טרי, חלמון ביצה. אליה מוסיפים בצל גדול חתוך קטן קטן שטיגנו לאט לאט ברבע כוס שמאלץ. כן, עם השמאלץ. מערבבים. צריך להתקבל מין טיט שכזה, עיסה מוצקה אבל נוחה לעיצוב.
מרגע זה, משנים דיסקט ל"עלי גפן" כשהעור של העוף בתפקיד העלים. משטחים פיסת עור גדולה ככל האפשר על קרש חיתוך, ועליה עוד אחת בחפיפה כלשהי עד שמקבלים מין מלבן. לאורך המלבן מסדרים מילוי ומהדקים, ועוטפים את המילוי כמיטב יכולתנו בעור. חשוב שיהיה מהודק אבל לא יותר מדי, כדי שלא יתפוצץ לנו בתנור. כורכים ומלפפים חוט תפירה לבן סביב ההעלזעלעך, אחד לכל סועד, ומסדרים בתבנית על נייר אפייה. במברשת, מושחים מעט מן השמאלץ שנשאר במחבת הבצלים על העור, ומכניסים לתנור שחיממנו מראש ל – 180 מעלות. אופפים עד שמשחים, ענין של 30-35 דקות. מצננים מעט, מסירים בזהירות את החוטים ומעבירים לצלחות הגשה. אפשר לחמם במיקרו.
תפוחי אדמה רוסיים
ואם כבר, אז למה לא תפוחי אדמה רוסיים? אם התמזל מזלכם ויש לכם שמאלץ אווזים, ניצחתם, אבל גם העוף טוב. במחבת כבדה וגדולה, ממיסים 6 כפות שמאלץ עד שיבעבע, ומחליקים בזהירות קוביות תפוחי אדמה (אלה עם הקליפה האדומה) שיישבו יפה בשכבה אחת. מטגנים על להבה גבוהה עד שהשמאלץ חוזר לבעבע ואז מנמיכים להבה, ממליחים ונותנים להם להשתזף במחבת עד שהמטבח לא יודע את נפשו מרוב ניחוח. צד אחד שחום? הופכים בזהירות וחוזרים על הפעולה. כשהצד השני השחים, משליכים למחבת צרור קטן של שמיר, רק המחטים, קצוץ דק דק ושתיים-שלוש-ארבע שיני שום פרוסות או קצוצות, תלוי במידת הקרבה שלכם לרוסיה. מערבבים ומטגנים על להבה גבוהה דקה אחת בדיוק. נשמר יפה, פריך ומשכנע בתנור או על גבי פלטה של שבת עד שתזדקקו להם. פסח כשר ושמח.
