הסרט על כוורת: צובט בלב שלך
"שק של סנטימנטים", דוקו על להקת כוורת והאיחוד האחרון שלה, עושה את המתבקש ונותן לקהל מה שהוא רוצה - התרפקות על הנוסטלגיה של השביעייה המופלאה. אין בו חדש, אבל אולי זה מה שנעים בו
קל, כמעט קל מדי, למתוח קו ישר בין האיחוד האחרון של כוורת כפי שהוצג בסרטו הדוקומנטרי של אבידע לבני "שק של סנטימנטים", ששודר אתמול (ד') ושלשום ב-yes, לבין מצבה של החברה בישראל מודל 2014. הגעגוע הקולקטיבי לימים יפים יותר בהחלט בא לידי ביטוי באיחודה של השביעייה המופלאה, והצלחתו האדירה של סיבוב הפרידה שלהם המחישה באופן מוחלט עד כמה רעב הקהל המקומי לחמימות נוסטלגית ולקריצה מן העבר, תזכורת לתקופות תמימות יותר. קל מדי - ואם זאת, לפחות על פי הסרט, די מתבקש.
ולא שהיא צריכה לחדש לנו באמת. בדיוק כמו במקרים של מפגן יום העצמאות או שידורים חוזרים של "קרובים קרובים", הופעה של כוורת היא חוויה ישראלית על גבול הפולחנית, פולקלור שחוסר בקיאות בו מטיל בספק את הישראליות האותנטית של אלה שהעדיפו להתעלם מהאיחוד האחרון, או במקרים חריגים - אף לבקר את נחיצותו.
הרי מה בסך הכל היה לנו שם? גידי גוב בתהליך התאקלמות למצבו החדש כאלמן, יצחק קלפטר מדוכדך, אפרים שמיר משועשע, יוני רכטר ואלון אולארצ'יק בבייבי פייס הנצחי שלהם, מאיר פניגשטיין כחיקוי אחד יותר מדי של פוגי, ואחד, דני סנדרסון, שגם מסרב להשתנות או להתבגר יותר מדי, ונותר היום ממש כמו אז – אמון על הלחמת כל החלקים יחד ועל ניסיונות להסדיר שקט בחדר החזרות.
חלקו השני של הסרט מוקדש לחברי הלהקה עצמם ולשיחות שלהם מול המצלמה, איש איש ועדותו הוא. "הסיפורים המשפחתיים שלנו לא מספיק קשים", אומר גידי גוב בתחילת הסרט, ומסביר מדוע לא היה מתקבל לאחת משלל תוכניות הריאליטי שמציעים לנו הערוצים המסחריים. מאוחר יותר הוא יישאל על מות אשתו, ויענה "אתה בעיקר מתגעגע מאוד. וזה לא כיף. אתה נזכר, אבל נו, הרבה יופי יוצא מזה. הרבה זיכרונות יפים, הרבה דברים נחמדים", ומסכם ברגע אחד את השנה האחרונה בחייו, כמו גם את האיחוד האחרון של להקתו.
הסיפור של "שק של סנטימנטים" שונה במהותו מזה של רוב סרטי הלהקות, שכן הוא לא מנסה לשקם שברי עבר, הוא לא מתעסק בריבים ותככים. הוא אפילו לא מתעד קאמבק ראשוני. מה שהוא כן מציג זו חברות על זמנית, כימיה מוזיקלית טבעית, ולצדם שלל מצבי ביש פיזיים, צלקות ניתוחים, פלטינות במרפק, גוונים אפורים בשיער וחשש אחד המשותף לרוב חברי כוורת, והוא שהשלם גדול מסך כל חלקיו. לא ממש רוקנ'רול, חייבים להודות, אבל גידי גוב אומר בעצמו ש"זה לא היה אף פעם רוק".
גם הוא מתגעגע לעידן החבר'ה של חייו, וגם הוא לא בטוח שהיה רוצה להמשיך איתו לנצח, ובינתיים מעסיק את עצמו בשעשועים שונים מדי ערב, כדי לברוח קצת מהכאן והעכשיו הארור הזה. כן, הקו הישר הזה הוא כמעט קלישאה, וגם הכמיהה הזו לעבר היא מעט פאתטית. אבל כאלה אנחנו לפעמים, סנטימנטליים.
