"חרטה": סיפור מאת שולמית לפיד

"חלומות של אחרים", מאת שולמית לפיד, מכנס סיפורים חדשים וכן ישנים שנערכו מחדש - פרי עטה. נערה צעירה המגדלת את אחיה הקטן בכוחות עצמה מוצאת דרך יצירתית לפרנס את שניהם, חייה של זמרת ג'ז נהרסים בגלל סיפור שנכתב עליה, זוג חשוך ילדים מכניס אל ביתו נער שעֲבָרוֹ הבעייתי אינו מרפה מהם, וסופר היוצא לנופש בפנסיון נדהם לפגוש שם סופר אחר החולם את חלומותיו.

שולמית לפיד פרסמה בעשורים האחרונים רומנים רבים, וביניהם "גיא אוני" (1982), "מקומון" (1987), ו"חוות העלמות" (2006). בואו לקרוא סיפור מתוך הספר:

"חלומות של אחרים". ספרה של שולמית לפיד

חרטה

איתיאל דגן לא סבל את הקולגות שלו. (וכי את מי יכול היה שלא לסבול? אנשים שאינו מכיר?) והוא היה ליברלי. כולם היו מאוסים עליו באותה מידה. הספרים שלו מילאו השבוע את חלונות הראווה של חנויות סטימצקי, אי לכך הניח שהשבוע לפחות גם הקולגות לא סובלים אותו. אתמול עבר מול החלון בדיזנגוף, מעמיד פנים שאינו רואה את הספרים בחלון הראווה, חרד שמא ייתקל במישהו ממכריו. הזוג הנחמד שעמד ליד חלון הראווה היה בגיל העמידה. נראו כמו פקיד ומורה, מסוג המעריצים שפגש בערבי הקריאה ושאלו בחיוך צנוע אם דמות הגיבורה בת השמונים ב"בלי ירח" מבוססת על מישהי שהכיר, ומה הפרויקט הבא שלו. "הפרויקט!" כמה תיעב את המילה הזאת. הם גמגמו, הסמיקו, הם יצטטו את התשובה שלו כשייפגשו בערב שבת עם החברים שלהם וינווטו את השיחה אל "החדש" של דגן.

האישה תגיד ש"בלי ירח" (הבעל עוד לא הספיק לקרוא את הספר. הבעלים אף פעם לא מספיקים לקרוא את הספר. אבל הם גאים בנשים החכמות שלהם שקוראות כל ספר חדש היוצא לאור) נהדר, חזק, קראה את הספר כל הלילה, היא תספר את העלילה, תתאר את הגיבורים ותאמר שכמובן, דגן יודע לכתוב, בזה אין ספק, אבל דווקא את הספר הקודם שלו היא אהבה יותר. קרה גם שהיה בקהל מישהו נועז, עוין בגלוי, כאותו קורא שאמר בכנות (הוא תיעב אנשים שאמרו לו דברים ב"כנות") שהוא מטיל ספק ביושרה שלו. אין לי יושרה, הוא ענה אז, מסתכל בתולעת בחיוך. את היכולת להקסים גייס תמיד דווקא למען הרכיכות הכנות.

הוא לא ידע מה נורא ואיום יותר, הערבים ההם של פגישות עם הקהל או המפגש הזה בירוחם שארגנה אגודת הסופרים.

חבריו הסופרים הגיעו עם התפאורה הקבועה שלהם. א' עם הקסקט מקורדרוי והמקטרת הכבויה בפה, ש' עם צעיף המשי בתוך הצווארון והגו הזקוף כשל רס"ר. והמשוררות, כמובן המשוררות, אלה התהדרו או ברעמות תלתלים פרועות או בכמעט-קרחת, העיניים מאופרות מדי כמעט אצל כולן. בלבו סיווג אותן: הדתייה, המטאורולוגית, החקלאית. גבריאלה קדר נראתה נשגבת הערב עם חרוזי הטורקיז הענקיים והתיק הבדואי, הגבות השחורות מיתמרות לעבר קו הרקיע.

מחזור השירים שלה ב"מאזניים" היה - אין מילה אחרת- גינקולוגי. הוא הרגיש עכשיו כפי שהרגיש כשנסע איתה לפני חודשיים לגרמניה ביחד עם אלישע פְרִידְרִיך. הוא בילה בחברת השניים במשך ארבעה ימים מבוקר עד לילה, מקלל את יומו, שהרי כדי לבלות בחברתם לא היה צריך להרחיק עד גרמניה ומי בכלל ירצה לבלות בחברתם בגרמניה או לא בגרמניה. כשנפגשו הבוקר ליד האוטובוס התחבקו איתיאל ואלישע וגבריאלה כאילו היו חברים לנשק. הם היו כמו הישראלים האלה שנוסעים להודו ומבלים שם בחברת ישראלים בלבד. אלישע לפחות קצר איזה רווח מן הצד כשהעביר לילה אחד בחברת המתורגמנית שלהם. בארוחת הבוקר שלמחרת אמר שיש לו ייסורי מצפון.

תהה אם קשר פיזי בין ישראלי לגרמנייה הוא פרוורטי. אם אפשר להפריד בין גוף לנפש. היה משהו גימנזיסטי, מביך ודוחה בדרך שבה הפך בגידה קטנה ומלוכלכת לשאלה תיאורטית, לנושא רוחני. את איתיאל לא הרגיזה הפרשייה עצמה כי אם הרהבתנות, העובדה שאלישע מצא לנכון לספר עליה, העובדה שהפך אותו ואת גבריאלה לשותפים לדבר עבירה. "אל תהיה רשע," שמע את קולה של אשתו המתה. מרים ידעה להכניס כל דבר לפרופורציה.

מה טוב ומה רע, מה חשוב ומה לא חשוב. מרים הייתה מסורה לו לחלוטין, ומשום כך הטיחה בפניו את הדברים הבלתי נעימים ביותר. הוא כפה על עצמו סלחנות אך זו התנדפה במפגש הספרותי שנערך אחרי הצהריים. הנושא שנבחר על ידי הגרמנים היה "הגירה ועקירה". אלישע היה מיוסר, כל כולו מסה מזוקקת של רגשות אשם והתחבטות מוסרית. איתיאל נזהר מלפגוש את עיניו, שמא יראה בהן אלישע את הגועל שחש כלפיו.

משום מה הצטרפה אשתו היום לנסיעה. איש מלבד אלישע לא הגיע עם בן זוג. הוא הופתע לגלות עד כמה היא צעירה. בת כמה יכלה להיות? עשרים וחמש? עשרים ושבע? כשעלתה במדרגות האוטובוס ראה שהיא נושאת תיק על גבה. הוא לא הבין את תיקי הגב האלה. הרי בכל פעם שתזדקק לכסף או למפתח או לטלפון יהיה עליה להסיר אותו. דורית, כן, זה היה שמה, את זה הוא זכר. הוא ראה חלק מהצדודית שלה. קוקו חום בהיר אסוף בקוקייה אדומה. תלתל שמכסה אוזן קטנה וורודה. לחי עגלגלה של ילדה. קיבוץ? מושב? הוא ניסה להיזכר. אלישע סיפר מה היא עושה אך גם את זה הוא לא הצליח לזכור כעת. מזכירה רפואית? חברת ביטוח?

משהו אזרחי ומעשי, רשת ביטחון של משכורת אחת קבועה. בעשור האחרון ניסה אלישע פרידריך לקבע את עצמו בתור הקדוש הספרותי הבא. כותב ספרים ארוכים יותר ויותר, סתומים יותר ויותר, המון זרם התודעה, המון דקונסטרוקציה, מעט מדי דמיון. מייגע מאוד. התוצאה הייתה מחקרים שנכתבו עוד בטרם הגיעו ספריו לחנויות. האם אני סתם מקנא, שאל איתיאל את עצמו. כן, אבל לא ממש.

אולי הרגש האמיתי שבו היה בושה. בושה על שאלישע שקוף, בושה על שהוא עצמו רואה את מה שאלישע מנסה להסתיר. פוזת הקדוש בוודאי מעייפת מאוד, חשב, אבל במקרה של אלישע יש תמורה לאגרה. יראת הכבוד שזכה לה, הזהירות והחרדה שבהן פונים אליו. שחקן מעולה או לא שחקן מעולה, הוא הצליח לקבע את עצמו בתודעת האנשים כמין צדיק חילוני, כמצפן מוסרי. הוא עצמו כבר האמין בוודאי בשליחות התרבותית והחברתית שהטיל על עצמו. וזה לא נאמר לגנותו יותר משזה נאמר לגנותה של החברה שבה הוא חי.

מזווית עינו הבחין באלמנתו של יהושע זלצמן-אלמגור המתקרבת לעברו. כן, לא היה ספק שאליו היא ניגשת. היה לה המנהג המגונה הזה לקרב את פניה מרחק סנטימטר מפניו בחיוך של אחות הפונה אל חולה שיצא מחדר ניתוח. והוא תקוע כאן עם ספל הקפה ביד, ואין מנוס. שנים שהיא עושה את הסיבוב שלה בין בתי ההוצאה, הסופרים, העורכים, וכבר הצליחה לפרסם עד כה שני ספרים שזלצמן-אלמגור גנז ועכשיו היא עובדת על השלישי. בחייו היה ז-א נמושה. הן כאדם והן כסופר.

אחרי מותו הפכה אלמנתו למיסיונרית ללא חת והצליחה להתיש גם את גדולי הספקנים. כל ספר שהצליחה להדפיס הגביר את נחרצותה, מעולם לא נעלבה כשדחו אותה, הדחייה הייתה רק עוד מהמורה שצריך לעבור. אחרי שהספרים ראו אור היה צריך להצדיק את פרסומם וז-א הוכתר כ"מודרניסט". אל שמו נתלוו שמותיהם של מי שהפכו לחבריו אחרי מותו, ביאליק, שטיינמן, שלונסקי. בלה זלצמן-אלמגור הפכה לחוליה המקשרת בין דור הנפילים לדור הבורים שבאו אחריהם, לא מבינה שהגדרתו של ז-א כ"מודרניסט" הפקיעה אותו מהקשר בין- דורי,

הפכה אותו ליוצר היונק מתחושותיו בלבד, מיצריו, מניסיון חייו הדל, ללא חיבור לאותו משהו רחב יותר ועמוק יותר הקרוי "תרבות".

לפני חודשיים תפסה אותו בערב ההשקה של גבריאלה קדר וכשהיא מדיפה לתוך פניו את הבל פיה ביקשה שידבר עם עורך "עם עובד" וישפיע עליו לזרז את הוצאת הגנוז השלישי. הוא ידע שלא תניח לו ואכן נענה לבקשתה. העורך האומלל סיפר לו על כחצי מניין מאורות מהברנז'ה שכבר פנו אליו באותו עניין. אירועים כגון זה הערב היו שדה הציד שלה. יכול היה רק להתנחם בכך שלא היה קורבנה היחיד. אולי יעצום את עיניו ויעמיד פנים שנרדם. לא. היא תמצא הזדמנות לפנות אליו במשך הערב אם יעצום את עיניו ואם יפקח אותן, מוטב שיגמור עם זה עכשיו.

"דיברתי עם אדלר," אמר לה, מחייך את החיוך החם ביותר שלו. "כן, ורציתי להודות לך. הספר יֵצא בפסח בשנה הבאה." שלוש אפס לטובת הגברת ז-א. גם לו נחוצה מין אלמנה חרוצה שכזאת. הוא הסתכל על השומה הקטנה שעל לחייה. שערה אחת מתולתלת צמחה מתוכה. עליו לזכור זאת, אמר לעצמו. כן, וגם את תחושת הגועל המהולה ברגש אשמה. לרגע אחד נורא חשב שהיא עומדת לנשק אותו. הוא עקב אחריה במבטו כשעברה מאדם לאדם, מטר וחצי של מרץ ונחישות. כנראה יש לה עוד ספרים במגירה.

"חלומות של אחרים", מאת שולמית לפיד. הוצאת כתר. 216 עמ'.