ובפינת הצרכנות: מטוס קרב
אנחנו לא כל כך אוהבים מבחנים השוואתיים, אבל רס"ן אורן* השווה בין ה-F-16I ל-F-16A, ונמעל בתפקידנו אם לא נדווח לכם מה עדיף לרכוש
לוקחים כיוון למפגש, המצערת במצב כוח-מלא. אני מזהה את זוג המטוסים המדמים את מטוסי האויב במכ"ם בטווח 20 מייל, טסים ישר אלינו. בן הזוג שלי מדווח שגם לו יש נעילה על המטרות. אני מסתכל ימינה ורואה אותו טס במרחק מייל ממני, מעט אחריי. במרחק 10 מייל מהמטרות אני מדווח בקשר "פלפל", כלומר להעביר את המנועים למבער מלא. מכה קטנה בגב מתאוצת המבער והמטוס כבר ב-1.1 מאך. ב-5 מייל אני מחפש בעיניים את המטרות לפי נתוני סמנים וחיצים שמוקרנים על משקף הקסדה. "קשר עין, אני משלים על המערבי", אני אומר בקשר ומתחיל למשוך אל המטוסים הנמצאים 20 אלף רגל מעלינו.
הכתבה התפרסמה במגזין ספיד מבית בלייזר
אני מושך את הסטיק בכל הכוח. המטוס מתעגל כלפי מעלה. מד כוח הג'י מראה 8.5. הדם בורח אל הרגליים, חליפת הג'י נלחצת אל הגוף, אני מתנשף ומתאמץ. המטוס כבר מזמן באנך, גם הוא מתחנן לקצת אוויר, ואז אני מושך עוד יותר. המטוס הפוך על הגב ומגיע לטווח 1,000 מטר ממטוסי האויב. אני מתרכז כדי לסדר את כוונת התותח, אבל בדיוק אז המטוסים מתחילים להתגונן ולשבור באגרסיביות כלפי הקרקע בכיוונים מנוגדים. "אתה לוקח פנייה ימנית!", אני צועק לבן הזוג, מוריד אף אחרי המטוס בפנייה שמאלית, רואה שמהתמרון החד שלי צנחה מהירות המטוס ל־600 קמ"ש וחושב לעצמי, "יו, איזה מטוס עגלה".
המטוס עגלה הזה הוא F-16I "סופה", ויש לו חתיכת היסטוריה. בסוף שנות ה-60 חיפשו בחיל האוויר האמריקאי חלופה ל-F-15, שנחשב למטוס יירוט מעולה אבל גדול מדי, לא התאים לקרבות אוויר צמודים ("דוג-פייט") והיה גם יקר ביותר. האמריקאים רצו לייצר מטוס שיהיה כל מה שה-F-15 הוא לא: קטן, בעל כושר תמרון מעולה ומחיר נמוך (60-70 מיליון דולר, בקטנה). למעשה, הדגם החלופי הזה הוא מטוס הקרב הראשון שתוכנן עם מחיר יעד ועם מחשבה על שיווק בינלאומי.
אז מה, הצליח להם? ברור שכן. למטוס החדש קראו F-16A "נץ", ומרגע שהוא הוצג בסלון האווירי בפריז ב-1975 היה ברור שהאמריקאים הביאו יציאה לא נורמלית. הוא היה עתידני בכל תחום, עם שיטת הטסה מהפכנית וגאונית, עיצוב מהפנט וביצועים שהם חלומו הרטוב של כל טייס. משהו כמו אייפוד שהגיע בתקופת הדיסקמנים. כך התחיל הסיפור של אחד המטוסים הטובים בהיסטוריה, ובוודאי המפורסם שבהם.
כשטייסים מדברים על הנץ הם מפליגים לתיאורים רומנטיים, לדימויים לגוף האישה ולשאר הגזמות. לא שאני הרגשתי אחרת בפעם הראשונה שעמדתי לידו; המטוס נראה כמו מנוע עם מעטפת אווירודינמית מושלמת, ועליו מתבלטת בועת תא טייס כך שנראה כאילו הטייס יושב על טיל. באין פינות מתכת חדות, אנטנות או מכשירים הבולטים מהגוף, העיניים עוברות עליו מקצה לקצה בלי דבר שיעצור אותן מהחרטום אל הכנפיים שהן למעשה התפשטות של גב המטוס, ומהן אל הזנב המתנשא ואל צינור הפליטה של המנוע.
מתחת לאף המטוס נמצא כונס האוויר של המנוע, ובזכותו מושווה ה-F-16 לכריש; צורתו המחייכת ולועו האפל שימשו השראה גם לעיצובי גריל של מכוניות. אם לסכם את כל שירת ההלל הזאת, F-16 הוא המטוס שאתה רוצה לנסוע איתו לאט בטיילת ולהיזהר שלא יגנבו לך אותו ברמזור.
חלפו השנים, ודרישות הרוכשים והשינויים בשדה הקרב והטכנולוגיה שינו את הנץ ללא הכר עד שנהיה ל-F-16I סוּפה, הדגם החדיש ביותר של ה-F-16. בהתחלה החליפו את מחשב המטוס כדי שיהיה חזק יותר, אבל עם מערכת מחשוב טובה יותר הגיעו עוד מכשירים מתוחכמים כל-כך שכדי לתפעל אותם נדרש איש צוות נוסף. זה זכה לשם ההיסטורי "נווט", והסופה זכתה להיות דו-מושבית. אחר כך החליטו שיש להגדיל את טווח הטיסה, והוסיפו מכלי דלק מגושמים משני צידי גב המטוס. הפצצות החדישות והדלק הנוסף הכבידו את המטוס, ועל כן כני הנסע הוגדלו וחוזקו. תוסיפו עוד עשרות אנטנות שונות ומשונות לקשר, לוחמה אלקטרונית ומערכות התראה, ומי בכלל זוכר את ראשיתו החטובה והמושלמת.
שלא תטעו: הסופה הוא עדיין מטוס יפה ומרשים ויש בו האלמנטים הסקסיים של הנץ, אבל אי אפשר שלא לדמיין את הדבר האמיתי מתחת לשכבות הטכנולוגיה והקדמה, ולהתגעגע. אם לדמות את מה שקרה לו לתרחיש בעולם המכוניות, זה כאילו מישהו לקח קורבט והגדיל לה את תא המטען, הוסיף מושבים אחוריים עם מקום לילדים, הגביה אותה לנסיעה עירונית וקינח במתקן נשיאה לאופניים על הגג. באסה.
לפני שכל זה קרה, עיצובו המהפכני של הנץ ושיטת ההטסה החדישה שלו עשו אותו למטוס בעל התמרונים הטובים ביותר שנראו אי פעם. ומכיוון שה-F35 (הדור החמישי של מטוסי ה-F) יהיה כנראה המטוס המאויש האחרון, אפשר לקבוע שהנץ הוא המטוס הטוב ביותר שהיה ויהיה לקרבות אוויר; הוא קטן וזריז ובעל שיעור הפנייה הגבוה ביותר מבין מטוסי הקרב, גורם מכריע ביותר בקרב אוויר. לאחר הטלת החימוש הופך הנץ למטוס יירוט וקרבות אוויר, מה שעושה אותו רבגוני וקטלני. מבחינת ביצועים בקרב, אם נניח שה-F-15 הוא שוורצנגר שבועט בדלת כדי להיכנס, מקמט איזה בחור ובדרך החוצה מרוקן שני מאגים, ה־F-16 הוא יותר ניאו מ"המטריקס": גמיש, אלגנטי, בעל יתרון טכנולוגי מובהק וקצת גיי.
כדי להתגבר על תוספת המשקל של הסופה ציידו אותו במנוע רב-עוצמה, החזק מבין מטוסי ה-F-16. אם הקטע שלכם הוא מהירות וכוח, סופה הוא-הוא המטוס בשבילכם: מטוס חלק, כלומר לא נושא פצצות או מכלי דלק חיצוניים, ממריא כעשר שניות מפתיחת המנוע, ולעיתים יש להחזיק אותו על המסלול כדי שלא יתנתק קודם לכן. בגובה נמוך, כשהאוויר צפוף ומנוע הסילון נמצא בשיא יעילותו, עוצמת המנוע היא מפלצתית.
קרב אוויר בגובה נמוך בסופה הוא חוויה אינטנסיבית ואקסטרימית ממש: פתיחת מבער אחורי מורגשת בגובה הזה כמו קיק ברכב עם מנוע חזק, כזה שמאיץ אותך אל מעבר למהירות הקול לפני שמיצמצת. צריכת הדלק במבער מלא מגיעה ל-55,000 ליברות בשעה, כמות שאפשר לתדלק בה 800 מכוניות. התמרונים אגרסיביים וקשים עקב הג'י הגבוה, וכדי לא להתעלף או לאבד את הראייה בגלל בריחת הדם מהראש אל הרגליים (בלקאאוט, מכירים?), אתה מתנשף ולוחץ כל שריר בגוף.
פעמים רבות מצאתי את עצמי סוגר את המבער פה ושם, אחרת המטוס פשוט בורח ומגיע למהירות שבה כל נגיעה בסטיק מייצרת ג'י בלתי נסבל ולמעשה מאבד שליטה. עכשיו בואו נראה אתכם מנהלים ככה תקשורת טקטית והגיונית עם בני המבנה שטסים איתכם, שומרים קשר עין עם מטוסי האויב המתמרנים היטב גם הם, ובסוף מכוונים את התותח כמו שצריך ומפילים (אגב, הידעתם? לאחר קרבות בגובה נמוך מוצאים נקודות אדומות רבות לאורך הידיים, שהן נימי דם שהתפוצצו מהג'י הבלתי פוסק).
בגובה רב או כשהמטוס נושא חימוש ודלק, הסיפור אחר. גם המנוע האדיר של הסופה לא יכול להתמודד עם משקל המטוס ועם הגרר העצום שמייצרות המערכות שלו. בקרב אוויר בגובה רב צריך להטיס את הסופה בעדינות ולחשוב היטב על ניהול האנרגיה של המטוס, אחרת תמצאו את עצמכם במהירויות נמוכות. וכבר אמרתי קודם: הסופה הוא לא יותר מעגלה במהירות נמוכה.
הסופה הוא גם אחד המטוסים המתקדמים בעולם מבחינה טכנולוגית, ורשימת המכשירים והעזרים שעומדים בו לרשותכם היא אינסופית. פאנל המכשירים הוא ארבעה מסכים צבעוניים שאפשר לבחור מה יוצג עליהם מבין עשרות סוגי מסכים - מכ"ם, מפה טקטית, דף ניהול תצורת המטוס, מפת התראות ואיומים, מסכי חימוש ועוד ועוד.
כמות הנתונים והמידע שהמטוס מסוגל להציג בכל רגע היא עצומה, והמגבלה היחידה היא המוח האנושי שלא מסוגל לספוג ולעבד אותם. השליטה במחשב המטוס ובמידע שהוא מעביר לטייס בכל רגע היא אמנות מורכבת של הפרדה בין עיקר לטפל, שליטה מושלמת במערכות, ופעמים רבות החלטה מודעת להתרכז במסך אחד בלבד ולהתעלם מכל השאר.
עוד פיצ'ר נחשק הוא קסדת תצוגה עילית (בקשו תק"ע מהאפסנאי), שעוזרת להתמודד עם המכשור הרב וגם נראית סופר-קולית. הקסדה מחוברת לכל מערכות המטוס ומקרינה לעין הטייס נתונים רבים, לכן אין צורך לחפש אותם בתוך התא. הקסדה גם הופכת את יכולת התמרון של הסופה לנון-אישיו: טילי המטוס יודעים לעקוב אחרי תנועות הראש והעין של הטייס, וכדי לשגר טיל על מטוס אויב אין צורך לפנות ולתמרן אליו אלא פשוט להסתכל עליו ולשגר את הטיל הרצוי. חוץ מזה יש מין חץ קבוע שמראה לך היכן בן הזוג שלך או מטוסים אחרים הטסים איתך באותו תא שטח.
הנדסת האנוש בהחלט הייתה נר לרגלי המהנדסים של ה-F-16, ולכן לא ברור איך לעזאזל הם הצליחו לתכנן תא טייס כל-כך צפוף ולא נוח. כדי לתאר את הישיבה על מושב F-16 דמיינו את עצמכם יושבים על מושב של מטוס במחלקת תיירים, והטו את גופכם 30 מעלות לאחור. לזווית הקיצונית הזאת יש הסברים רבים, מיתרון בעמידוּת בג'י ועד חוסר תיאום בין צוות התכנון של הכיסא לצוות שהגה את הקוקפיט, אבל לא חשוב עכשיו כי זה מה שיש. כדי להמשיך בסימולציה פשקו מעט את הרגליים כדי שפאנל המכשירים יוכל להיכנס ביניהן, ודמיינו שאתם מוקפים בבועת זכוכית. מה זאת אומרת איך משתינים? לתוך שקית מיוחדת בתוך המרחב הצנוע של הקוקפיט.
ה-F-16 תוכנן כך שהטייס יוכל לתפעל את רוב מערכות המטוס בלי להוריד את הידיים מהסטיק וממצערת המנוע, ולכן הם מלאים בכפתורים ובלחצנים שבזכותם כל פעולה שהטייס רוצה לעשות במערכות המטוס נמצאת בקצות אצבעותיו. אז אפשר להתלונן על גודלו הזעיר של תא הטייס, אבל מי בכלל צריך ספייס כשהכל כל כך זמין במינימום תזוזה.
הסופה הוא המטוס המתקדם ביותר שיש מבחינה טכנולוגית, והמערכות המשובחות שבו נותנות לטייס מעטפת שלמה של עזרים טכנולוגיים שעובדים בהרמוניה. למעשה מחשב המטוס כל כך מתוחכם שלפעמים הבעיה היא עודף מידע וריבוי אפשרויות תפעול.
ומה עם המשפחה? בסופה כאמור יש מושב נוסף לנווט שיושב מאחור. הוא "איש מערכות הנשק" של המטוס, ובסוגים רבים של משימות תקיפה מטלת החימוש והפגיעה במטרה היא עבודת צוות שהטייס והנווט חשובים בה באותה מידה. ולמרות חיוניותו של הנווט, גם במקרה זה אי אפשר שלא להתגעגע לדגם המקורי החד-מושבי שבו היה הטייס פרש בודד, רק הוא והמכונה בין שמיים וארץ.
אבל עזבו רומנטיקה, ובואו נסכם: הסופה לא יפה וחלק כמו קודמו הנץ, התמרונים כבר לא מה שהיו, וגם סיפורים על בדידותו של הטייס בקוקפיט וקרבות אוויר נועזים כנראה שלא יהיו עוד. אבל אסור להתבלבל: בראייה כוללת הסופה הוא המטוס שאתם רוצים לטוס עליו במלחמה. אם תשאלו אותי למשל, כשהייתי במשימות רחוקות מצאתי את עצמי מברך על תוספת הדלק; במשימות מורכבות ומסובכות שמחתי שמערכות המטוס עוטפות אותי כמו כפפה ועוזרות לי להיות בשליטה על המרחב האווירי; ובזמן מלחמה, כשהייתי בטיסת התקיפה החמישית באותו יום, עייף ולא מרוכז, הייתי מאושר שהנווט שלי ממש מאחוריי.
בשורה התחתונה, אם אתם ממש חייבים לבחור רק במטוס אחד, לכו על ה-F-16I. לא יפה כמו הנץ, לא חלק ומרשים וגורם לך לשיר, אבל אין כמוהו בשמיים
בהמת עבודה.
לפנייה לכתב/ת 
