4 שנים מסביב לעולם: איך מציבים גבולות לילדים?
המשפחה הנודדת שלנו סוגרת בקרוב ארבע שנים מסביב לעולם, ובין רגעי האושר והצחוק ישנם גם לא מעט רגעים מאתגרים שקשורים בעיקר לחינוך הילדים. אז איך שומרים על גבולות ושגרה בסביבה לא יציבה? כתבה רביעית בסדרה
אין משפט שיכול לתאר מסע של כמעט ארבע שנים מסביב לעולם. אין פסקה שיכולה להסביר מדוע עזבנו את חיינו הנורמלים עבור אורח חיים שכזה. אין שום מאמר שיענה על כל השאלות שעולות לכל מי שפוגש אותנו בדרכים. ובוודאי אין ספר שיכול לכלול את כל הרגעים שמשפתנו חוותה במסע חובק עולם.
<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>
הכתבות הקודמות של המשפחה הנודדת:
עם הילדים סביב העולם: 5 שיעורים שלמדנו על הורות
3 שנים עם הילדים מסביב לעולם: הרגעים ששינו אותנו
3שנים מסביב לעולם: איך משלמים על זה?
אנחנו ברגעים אלו יושבים ברכבת של 12 שעות מגואה לממובאי בהודו העצומה ובוהים בנוף המשתנה. ואז צפות גם המחשבות וההרהורים על חיינו. אנחנו תמיד חכמים יותר כאשר אנו מסתכלים ובוחנים תקופות קודמות בחיינו, ואז יכולים להסיק מסקנות וללמוד לקחים. אנו, גבי וקובי קלף, לא מתחרטים אפילו לא לרגע על ההחלטה להחליף לילדינו אורח חיים שגרתי, יציב ונורמלי בנדודים בעולם מרהיב, מחבק ומרתק.
עם זאת, אנחנו עדיין יכולים לתת מבט חטוף לעשרות החודשים שלנו, כמשפחה, ולומר שהיינו עושים מספר דברים קצת אחרת. כאשר אנחנו מעלים זכורונות על רגעים אלו בשיחות המשפחתיות, אנחנו מעלים עם חיוכים. אבל עמוק בפנים, אנחנו, ההורים, לא שכחנו את רגעי הלחץ, רגשות האשמה, הפחד והכאב שליוו את חיוכי הנוסטלגיה.
אנחנו לא מתיימרים לספר שמסענו הוא רק רגעים של אושר והנאה. כמו כל אורח חיים כזה או אחר, חיינו מלאי צחוק,
כאשר שואלים אותנו "כיצד אתם מציבים גבולות לילדים, כשסגנון החיים שלכם חסר גבולות לחלוטין?" או "איך אתם מצליחים ליצור שגרה בריאה ומעודדים ללקיחת אחריות בסביבה שאין בה את היציבות הנדרשת לילדים?" עוברות בנו שלוש מחשבות:
1. אף פעם לא הייתה לנו באמת שליטה
ראשית, מהות ההגדרה של גבולות התנפצה לנו בפנים כשבחרנו לזרום לאן שהרוח תיקח איתנו. אנחנו גדלנו, וגידלנו את ילדינו, בידיעה שגבולות שומרים עלינו מפני סכנות. הקפדנו על חגורת בטיחות, נעלנו את דלת הכניסה ולימדנו את ילדינו לא לדבר עם זרים. אבל כשהתחלנו לטייל הבנו שהחוקים הללו לא תקפים בכאוס של חיי נוודות.
אם רצינו להגיע לעיר השכנה פלורנסיה (קוסטה ריקה) להתנדב בבית אבות, היה עלינו לתפוס טרמפים בגשם שוטף ולתת לילדים להיתלות מאחורי משאית תובלה עמוסת בננות. כשהמיני-ואן התקלקל בפעם הרביעית והשאיר אותנו תקועים באמצע עיירת מקומית בשתיים לפנות בוקר במונטררי, קולומביה, רק אודות לטוב ליבם של אנשים זרים שלקחו אותנו לביתם נמנע הפוטנציאל לסיטואציה לא נעימה ואולי מצב מפחיד עבורנו.
במהלך השנתיים שטיילנו באסיה הייתה זו הרכיבה באופנועים בתאילנד, קמבודיה וויאטנם ללא קסדות, כולל הסעה של הילדים לבית הספר בהודו כל בוקר. ובסובב האנפורנה בנפאל, היו אלו הסוסים שנשאו את אותנו ואת ילדנו לאורך שבילים צרים עם מצוקים ללא תחתית. אם היה עלינו לציית לגבולות ולחוקי הבטיחות הקובנציונאלים, לא היינו היום חיים, חווים, אוהבים וצוחקים כפי שעשינו עם האנשים המקומיים ב-15המדינות להן קראנו עד כה בית.
כאשר הבן שלנו החל להקיא בנפאל, בגובה 5,200 מטר וחששנו למחלת גבהים, כשאחת הבנות שלנו נפלה בקמבודיה אחרי שאופנוע מקומי התנגש באופניים שלנו, וכשקובי התאשפז בבית החולים באקוודור עם קדחת דנגי, היו לנו ספקות. בהחלט תהינו אם הרפטינג "מים לבנים" במלזיה, הטיפוס להר הגעש בבוקטה, פנמה, הלילה המושלג בהרי הרוקי או המסע היומי שבילינו עם מאות צפרדעים רעילות באמזונס אכן היו סיכונים ששווה היה לקחת.
החיים שלנו הם הרפתקה אינסופית וחתיכת סיפור מופלא עד כה, כל עוד שום דבר לא משתבש. הטיול והדרך עזרו לנו ללמוד שעד כה פשוט חיינו עם תחושת ביטחון מזוייפת ואשליה עיוורת של שליטה. תמיד אפשר לקחת החלטות זהירות ואחראיות על מנת לנסות ולשמור על צאצאינו בטוחים מפני סכנה, אבל, בסופו של דבר, זאת אמא טבע, היקום, אלוהים שמחליטים.
למדנו שהמאמצים הגדולים ביותר שלנו, והכוונות הכנות ביותר שלנו, היו למעשה רק דעותינו הצנועות בעולם שבו המתנהל ללא רגש והוא זה שקובע את גורלנו, ובסופו של דבר מחליט אם נחיה או נמות. אז כשאנחנו מדברים על גבולות, קודם כל אנחנו חייבים להסביר את מה שהחיים בדרכים אילצו אותנו לקבל: אנחנו לא בשליטה, ולמעשה אף פעם לא היינו, והדבר היחיד שהיה מבטיח את שלומינו הוא אם מעולם לא היינו יוצאים מפתח סף דלתנו בקרית שמונה.
2. למדנו שחופש מוחלט מוביל לכאוס
אנשים פשוט מניחים שאין לנו גבולות, חוקים או שגרה. אבל זה לא כך. על אף שאין לנו עבודה, בית ספר ומערכת קבועה לניהול הזמן, המדינה בה אנחנו נמצאים, התשוקה שלנו או האתגרים שהצבנו לפנינו הם שמכתיבים את סדר היום שלנו.
בחודשיים וחצי שחיינו בחוף פנגסמה, בפיליפינים, חיינו בעיקר סביב שגרת צלילות, כמעט יומיומית. 17 ימים עשינו את טרק האנפורנה בנפאל, שהיו לשגרה בה התעוררנו כל יום בחמש בבוקר על מנת להספיק ולצעוד מרחק הגון בטרם חום השמש יצלה אותנו.
בעת שחיינו בחווה בקוסטה-ריקה או בג'ונגלים של אקוודור השגרה נקבעה על פי פעילות ההתנדבות שלנו, ההורים, ולימוד יומי בבית הספר לילדים. בגואה שבהודו התחלנו לקחת ברצינות את בריאותינו, עם הזריחה יצאנו לשעורי יוגה בחוף ותהליך של ניקוי רעלים הגיע מראש עם זמנים קבועים שהיה עלינו לדבוק בהם.
החיים בדרכים, שמשתנים מיום ליום או מחודש לחודש, יוצרים מקצב ייחודי הנובע מהמקום בו אנחנו נמצאים, והשאיפות שברצוננו להגשים. החיים בדרכים גם מעניקים לך את החופש להתרסק ולהכשל ולאבד את כל מי שאתה. אתם מבינים, בין כל הדוגמאות שנתנו היו הרבה פרקים של "בית" שאין לו צורה, לא מבנה ולא שעון. בהינתן החופש עלינו לרקום את חיינו בעצמנו. התנסנו בלתת לילדים ללכת לישון מתי שהם רוצים, איפשרנו להם להיות מול המסך ללא גבולות, ולהיות הביטניקים שחיים כאילו כל יום שבת.
נכשלנו קשות. למדנו שחופש מוחלט מוביל לכאוס, בלבול ואומללות. הפכנו לאנשים מכורים למחשב, עצלנים, חסרי סבלנות שהפכו כל ארוע קטן לדרמה רק בשביל להרגיש בחיים. למדנו שעם חופש מוחלט חייבים לבוא גם משמעת עצמית ומיקוד. אחרת הימים הופכים דומים זה לזה והחופש שהיה לנו ליצור חיים משמעותיים הפך לענן אפור של חוסר בהירות.
לכן, אנחנו יוצרים בעצמנו את המבנה. לילדינו יש מטלות, ואנחנו עושים שיעורי בית ספר בימי שני עד שישי מ-9:00 עד 12:00 בכל יום שאיננו בחופשה קצרה בתוך חיינו כמטיילים, חופשה בה אנחנו עוסקים בהתנדבות או בלמידה מהאנשים והסביבה שבה אנחנו נמצאים, או כאשר הילדים רשומים לבית ספר באזור. מצאנו שמה שעובד לנו הכי טוב זה חופש בתוך גבולות ברורים ויתרה מכך, לילדים שלנו יש יותר מטלות ואחריות מרוב הילדים שאנחנו מכירים בגילם.
בשונה מההורה המערבי-מודרני הממוצע, אנחנו לא חושבים שעלינו לדאוג שהילדים שלנו יהיו מבודרים, מועסקים, ומואכלים. להיפך. אנחנו מאמינים שהילדים שלנו ילמדו שעורים חשובים לחיים אם הם ידעו איך להיות מסופקים מהדברים הפשוטים.
אם הם יידעו איך להתמודד עם השעמום ולמלא אותו בשמחה וידעו לעזור לאחרים. לכן, יש להם המון זמן פנוי, מעט מאוד זמן מסך ומטלות יומיומיות כגון הכנת ארוחת הערב, לטאטא את הבית, רחיצת הכלים וניקוי משטחי האוכל.
איך זה לגדל ילדים בלי שגרה ואחריות? תשאלו את הילדים שלנו אחרי שהם עושים את הכביסה ואת שעורי הבית והם יגידו לכם שאין להם מושג.
3. יציבות זה כשהכל משתנה - אבל האהבה תמיד נשארת
ולבסוף, כל הנושא של "לתת לילדים את היציבות שהם צריכים" הוא אחת הנקודות שהתבוננו עליהן מכל זווית אפשרית. מה המשמעות של יציבות בבית? שהעבודה שלך היא חלק מההגדרה העצמית שלך? שהבית והמכונית או החבר הטוב ישארו איתנו תמיד? או שהחיים העמוסים לעייפה ירגעו מחר או מחרתיים? נכון, אנחנו רואים את אותם פרצופים יום אחרי יום ומנסים נואשות להקפיא את הרגעים בהם הכל הולך חלק. אבל יציבות? מי הבטיח לנו שלא נמות מחר בדרך לעבודה?גם אנחנו קנינו את ה"יציבות" הזאת, שלו רק היינו נשארים להתקדם בקריירות ושומרים על הסלון נקי ומסודר היינו מאושרים. האם כל הילדים מוצאים יציבות בכיתה? ומה אם הילד מרגיש טיפש במשך כל שנות הלימודים? ומה אם הוא לא מסתדר עם הילדים המקובלים? האם כל הילדים מתאימים בחינניות אל תוך החיים היציבים שהוריהם רקחו עבורם? אנחנו לא יודעים מה התשובה, אבל חושבים שבטוח יש יותר מפתרון אחד שמתאים לכולם.
אולי יציבות אמיתית כוללת שעות ביום בהן משוחחים על רגשות, משתפים ומבלים עם האחים וההורים? אולי יציבות אמיתית כוללת חיבור של הילד לרגשות של עצמו, כדי שיכיר את עצמו טוב יותר ויפתח אמון טוב יותר בעצמו, כך שגם אם יאבד את העבודה, או את אהבת חייו, הוא יידע שהוא תמיד תמיד יהיה בסדר. האם לא זו היציבות הנחשקת האמיתית?
החיים בדרכים משמעותם להתאהב ולהשאיר מאחור ניצוצות מהלב והנשמה כשעוזבים את הנהר הזה או את הכפר ההוא. החיים בדרכים משמעותם היא מה שאנו מקווים להנחיל בליבם של ילדינו: "אניצ'ה" - הכל משתנה (בבודהיסטית). החיים בדרכים משמעותם ההבנה שהיציבות העמוקה ביותר, והאמת החזקה ביותר ביקום היא שהכל משתנה. הכל. הכל.
אנחנו מאמינים שרוב הסבל שאנו חווים מגיע מהוויכוח שלנו עם האמת הזו. מהדרישה שדברים, אנשים, הגוף שלנו, היחסים שלנו, יחזרו להיות מה שהיו בעבר. אנחנו מאמינים שאם נוכל ללמד את הילדים שלנו לקבל את השינויים ולשחרר את מה שכבר איננו, אזי הענקנו להם את הכלי הנחוץ ביותר לשגשוג בחיים.
תוסיפו לזה את הניסיון הישיר והלמידה מחיים כמשפחה נודדת - ללמוד לשמור על ראש פתוח, להסתגל לשינויים, להתחבר רגשית לעצמך במלוא מובן המילה, לחוות עוני, לעזור לאחרים, לחיות חיים מלאי תשוקה וכאמור, שהכל משתנה אבל האהבה תמיד נשארת - ונראה לנו שנתנו להם השכלה די מקיפה. אולי זאת לא השכלה שניתן למדוד במבחני קבלה למוסדות מוכרים, אבל השכלה שעשויה להפוך את המשך חייהם למסע צבעוני, מוערך ומבורך.
האם סגנון החיים הנוודי שלנו מושלם? לא, הוא לא. לפעמים הוא ממש מבאס, בדיוק כמו החיים של כל אחד אחר. אבל אלה החיים ואנחנו מחבקים אותם בלב מלא תודה.
את פסח 2011 בילינו אצל אמא של גבי ביוסטון, טקסס. פסח 2012 עם חברים בלימה, פרו. פסח 2013 התארחנו בקהילה היהודית בסינגפור. השנה בילינו אותו בטורקיה.
אנחנו נחשוב עליכם כשנקרא את התגובות. אנחנו קוראים ומעריכים כל מילה שאתם כותבים לנו.
חג שמח,
גבי, קובי, דניה, אורזי וסולאי קלף, המשפחה הנודדת
סייעה בתרגום הכתבה: דפנה לוי
לפנייה לכתב/ת 
