סליחה, איך מגיעים לרחוב על שם אישה?
קבלו את התירוצים של הרשויות לחוסר השוויון הקיצוני: 1. גם הבעל היה חשוב. 2. כבר היה רחוב עם שם כזה. 3. אין מספיק רחובות. 4. הבקשה נבחנת. האמת היא שבחברה הישראלית, שמקדשת גיבורים צבאיים ומנהיגים גברים, זה פשוט לא על סדר היום. אז מה אתן יכולות לעשות כדי להביא שינוי?
רחוב הנרייטה סולד בירושלים מוביל אל בית החולים הדסה עין כרם בעיר. הגברת שעל שמה נקרא הרחוב הייתה ממייסדות ארגון הנשים הציוניות "הדסה" שהקימו את המרכז הרפואי. השלט בקצה הרחוב קיים, אלא שהכיתוב שמוטבע עליו בערבית בכלל מעיד שמדובר ברחוב "מוצקין". אם נשות הדסה היו יודעות לקרוא ערבית סביר להניח שהיו מזדעקות.
- עוד סיפורים - בפייסבוק שלנו
"ביוני 1948 נרשם צעד מכריע עם ההחלטה של עיריית תל אביב לקרוא רחוב על שם הנרייטה סולד", מזכיר מעוז עזריהו, פרופסור לגיאוגרפיה תרבותית. "בתחילה היה הרעיון לקרוא על שמה גן משחקים, אלא שהלחץ של נשות הדסה הביא את העירייה לשנות את עמדתה ולקרוא על שמה רחוב ארוך ומפותח. הנרייטה סולד היא בעצם האישה המונצחת הראשונה שאינה דמות תנ"כית".
בחינת נתוני שמות הרחובות בערים הגדולות בישראל מעלה כי ייצוגן של נשים לעומת גברים כמעט אפסי. נתוני רשות האוכלוסין, כפי שנמסרו ל-ynet, מראים את חוסר השוויון לא רק במקומות העבודה ובתלושי השכר - אלא גם על שלטי המתכת הקרובים למקום מגוריכם.
בירושלים רק 72 רחובות נקראים על שמן של נשים, בעוד 1,035 מהרחובות על שם גברים (הרחובות שאינם נושאים שמות אישים לא נכללו בספירה). בתל אביב-יפו 61 רחובות על שם נשים לעומת 878 על שם גברים. בחיפה 48 מול 422, בבאר שבע 44 בהשוואה ל-517.
בבירה ובשלוש הערים הגדולות במרכז, בצפון ובדרום ניתן למצוא (כמעט) ללא יוצא מן הכלל הרבה שמות של דמויות היסטוריות - כמו הלני המלכה, חולדה הנביאה, מרים החשמונאית, שלומציון המלכה ורחל אמנו. באופן לא מפתיע גם גולדה מאיר, ראשת הממשלה הרביעית של מדינת ישראל - והמנהיגה בזמן מלחמת יום כיפור והאסון שהביאה איתה - מונצחת, לצד הצנחנית חנה סנש שהוצאה להורג והיא בת 23 בלבד.
ד"ר שרון גבע, מרצה להיסטוריה ומגדר במכללת סמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל אביב, מסבירה כי "שמות רחובות הם שיקוף וביטוי של המקום של נשים בחברה כקבוצת מיעוט. מבחינה מספרית, הנתון הזה צורם במיוחד. הרי היחס בין שיעור הנשים באוכלוסייה לבין שיעורן בשמות הרחובות בארץ הוא בעצם הפוך: נשים הן יותר ממחצית האוכלוסייה".
ד"ר גבע מדגישה שנשים הן מיעוט מבחינה ערכית ולא מבחינת מספרית: "זוהי הסיבה העיקרית לייצוג הנמוך שלהן בקרב האנשים שהונצחו עד עתה בשמות רחובות בארץ. מערכת הערכים המקובלת מוקירה ומעלה על נס אחיזה בנשק ומאדירה סיפורי גבורה שביסודם צבאיות ומנציחים את מי שמתו בעת מילוי תפקידן, ולכן לא מפתיע למצוא רחובות רבים על שם חנה סנש, וכך גם כאשר מדובר בנשים שהיו דמויות ידועות בארגוני המחתרת בגטאות, כמו צביה לובטקין".
רחוב על שם אשתו של
בבחירות המקומיות לפני כחצי שנה זכו נשים ספורות בלבד לעמוד בראש ערים, מועצות ויישובים. בדור האחרון זכורות בעיקר מרים פיירברג שכבשה את ראשות עיריית נתניה ב-1998, ויעל גרמן, שהפכה באותה שנה לראש עיריית הרצליה. אבל הייתה אחת שעשתה זאת הרבה לפניהן. קראו לה חנה לוין. היא נולדה ברוסיה וכשהייתה בת 50 התגייסה לצה"ל ונשאה את פנקס השירות מספר 1 של חיל הנשים. עוד קודם לכן, כשהייתה בת 27 נישאה למיכאל לוין ומילאה שורה של תפקידי ציבור. ב-1956 עשתה היסטוריה והפכה לאישה הראשונה במדינת ישראל שנבחרה לראשות עיר - בראשון לציון.
ההישג של לוין מרשים לכל הדעות. קשה לחשוב על ראש עיר שלא הונצח בעירו אחרי מותו, אלא שבעיריית ראשון לציון חשבו אחרת. הרחוב בעיר נקרא רחוב חנה ומיכאל לוין.
"מה צריך לקרות כדי שאישה תונצח בשם רחוב במדינת ישראל?", שואלת ד"ר גבע. "עיון שטחי ברשימה מלמד שהנשים מההיסטוריה הקרובה אלינו שכן מונצחות בשמות רחובות הן נשים שהסיפור המייצג שלהן הולם את מערכת הערכים המקובלת בחברה שעוצבה ונבנתה על ידי גברים. נשים הונצחו בשמות רחובות בעקבות תפקיד פורמלי שהן מילאו, בוודאי כאשר מדובר על מקום גבוה בהיררכיה. גולדה מאיר היא כמובן הדוגמה המובהקת. לא תמיד זה מספיק: לפעמים, גם כשהן עמדו בראש המערכת ההיררכית או שפעילותן הציבורית הייתה מרכזית בזכות עצמה, אין רחוב על שמן בלבד, אלא רחוב על שמן ועל שם הבעל".
בעיריית ראשון לציון הסבירו כי "חנה לוין הייתה נשואה למיכאל לוין, שהיה ראש המועצה המקומית. מכיוון שהשם ניתן לרחוב לפני שנים רבות, אנו יכולים להניח שוועדת השמות דאז סברה כי שניהם ראויים להנצחה. מכיוון שנוהלי הוועדה לקריאת שמות קובעים מפורשות שאין לתת שם אחד או חלק ממנו לשני רחובות או יותר, הוחלט לקרוא לרחוב על שניהם".
כבר יש שם כזה
חנה לוין אינה היחידה. שרה טהון, מחלוצות הפמיניזם ביישוב העברי והאישה היחידה שכיהנה כחברה מן המניין בוועד הזמני של יהודי ארץ ישראל, הייתה דמות חשובה במאבק נשים על זכות הבחירה. לאחר שהלכה לעולמה בחרו בוועדת השמות בעיריית ירושלים שלא לכבד אותה ברחוב על שמה, אלא להוסיף אותה לרחוב שנקרא על שם בעלה, ד"ר יעקב טהון, שהיה מנהיג ציוני. לא רק זאת, סיור ברחוב טהון מראה כי בפועל שרה טהון כלל לא מוזכרת על שלטיו.
עו"ד ענת טהון אשכנזי, נינתם של בני הזוג ופעילה פמיניסטית, מספרת שהמשפחה ניהלה מאבק על מנת להנציח את שרה טהון. "פנינו לעיריית ירושלים והתשובה הרשמית הייתה שיש בעיה לקרוא רחוב על שמה כי קיים כבר רחוב על שם יעקב טהון, וזה אותו שם. לדעתי יש מספיק פתרונות לזה. אפשר היה להתייחס לעשייה וכדומה. אני חושבת שבהחלט כדאי היה לעשות את המאמץ ולקרוא רחוב בנפרד על שמה ולהעלות למודעות את העשייה שלה. בין היתר היא הקימה בתי ספר לתחרה לנערות כדי לאפשר לנערות מבתים עניים ללמוד וגם להתפרנס, זה מביא היסטוריה אחרת".
מהעירייה נמסר: "היות שמספר הרחובות בעיר מוגבל, ובמטרה למנוע כפילות בשמות הרחובות, במקרים שבהם מתקבלת החלטה להנציח שני בני זוג נוהגת העירייה להרחיב הנצחה קיימת ולהנציחם באופן משותף". עם זאת הוסיפו בעירייה כי "כל מקרה נבחן לגופו".
הנינה טהון אשכנזי: "ביחס לתשובה שניתנה לנו בהתחלה, שזה בלתי אפשרי לקרוא על שמה רחוב, אז צירוף שמה של שרה לשם הרחוב על שם יעקב זה הרע במיעוטו. ברמה העמוקה, יש הדרת נשים מהמרחב הציבורי וההיסטוריה הציבורית. ברמה הממסדית צריך לעשות יותר - לא רק שהוועדות ידונו בשמות של נשים אלא שיהיו נשים בוועדות עצמן".
בין נשים למזרחים
מעוז עזריהו, פרופסור לגיאוגרפיה תרבותית באוניברסיטת חיפה ומחבר הספר "על שם", שעוסק בהיסטוריה ופוליטיקה של שמות הרחובות בישראל, מספר כיצד הכול החל.
"הפעם הראשונה שבה אזכרו הנצחה של אישה היה ב-1929, כשהרעיון היה לקרוא רחוב על שם דבורה הנביאה. ב-1934, כשבתל אביב התארגנה ועדת שמות, נקבעו 140 שמות חדשים. בעיתון נכתב אז ש'בין השמות החדשים גם שני שמות נשים היסטוריות: שולמית ואסתר - נוסף על שמות הנשים שנקראו כבר (רות, יעל ועוד)'. זו הפעם הראשונה שהנושא של נשים כקטגוריה מופיע".
לטענת פרופ' עזריהו, נושא השמות של הרחובות משלב בתוכו מאבקי כבוד וסגירת חשבונות, הפעלת לחצים ולובי: "יש מי שמציע ויש מי שמחליט. ישראל נמצאת עכשיו בתהליך שבאמריקה החל כבר לפני 20 שנה בכל הקשור לקריאת רחובות על שם נשים, וראינו את זה גם במאבק על הדמויות שיוטבעו על השטרות. בשנים האחרונות יש שתי קבוצות שמתחרות על ההנצחה - המזרחים והנשים - והפתרון האפשרי הוא לקרוא רחוב על שם אישה מזרחית. עופרה חזה היא דוגמה מצוינת".
תמיד הנשים מוגדרות כקטגוריה נפרדת, הוא מזכיר: "נשים ואמנות, ספרות, שירה תיאטרון ומדע. כשמנציחים את ש"י עגנון או חיים נחמן ביאליק אומרים שמנציחים סופרים ומשוררים, כשמנציחים את רחל וזלדה לא מדברים על הנצחת משוררות אלא על נשים". בעתיד, הוא בטוח, "ללא ספק מספרן של הנשים המונצחות יגדל וילך בגלל חלקן הגדל בנראות התרבותית, הפוליטית והכלכלית".
היא לא השאירה צאצאים
גולדה מילוסלבסקי, שהלכה לעולמה ב-1906, נחשבת לאחת המייסדות הבולטות של נס ציונה. היא נטעה כרם, גרה בצריף וגייסה כספים - אלא שעד כה, כמעט 110 שנים לאחר מותה, עדיין אין רחוב על שמה במושבה שאותה ייסדה והפכה לעיר. רוני מנט (24), סטודנטית להיסטוריה, העלתה את הערך של גולדה מילוסלבסקי לוויקיפדיה במסגרת קורס במכללת סמינר הקיבוצים. היא אף פנתה לעיריית נס ציונה בבקשה להנציח את הגברת ברחוב על שמה - פנייה שעדיין לא קיבלה מענה.
"קראתי עליה באחד הארכיונים וכשביררתי קצת יותר גיליתי שהיא המתיישבת הראשונה חוץ ממשפחת לרר", מסבירה מנט. "היא מוזכרת בתעודות ובארכיון של נס ציונה אבל כמעט אף אחד לא יודע עליה - לדעתי זה בגלל שהיא לא הייתה חלק ממניין הגברים ובגלל שהיא אישה שלא השאירה אחריה צאצאים שידרשו את זה. גברים שהגיעו אחריה, כמו אהרון בוקסר, כן זכו לרחוב על שמם.
"כתבתי לפניות הציבור של העירייה והסברתי להם על חשיבות הדמות. הזכרתי את העובדה שלפני כשלוש שנים הקימו בנס ציונה את כיכר המייסדים ובה רשימה של מייסדי המושבה. מילוסלבסקי נמצאת ברשימה הזאת, אלא שלכל שאר המייסדים יש רחוב על שמם אז אני לא מבינה למה היא עדיין לא קיבלה. בנס ציונה קמות עכשיו שכונות חדשות ויש הזדמנות לתת רחוב על שמה".
מעיריית נס ציונה נמסר בתגובה: "הייתה פנייה כזו, כמו עשרות בקשות אחרות, והיא תיבחן בוועדת השמות העירונית".
אז מה אתן יכולות לעשות?
במרבית הערים אופן ההנצחה דומה. את ההצעות מגיש הציבור לוועדה, אך לכל עיר קריטריונים משלה: בין היתר צריכות לעבור שנתיים או שלוש מאז פטירתו של אדם ועד לקריאת רחוב על שמו. בחלק מהערים צריכה להיות לו "זיקה" ליישוב.
בירושלים, למשל, מגיעות ההצעות תחילה לוועדת אישים שדנה בהן וממליצה אם לאשר. משם ממשיכה ההצעה לוועדה בראשות שופט העליון בדימוס יעקב טירקל (כן, גם בראש הוועדה הזאת הוא עומד), ומשם לוועדת השמות בעירייה שדנה ומחליטה אם לאשר או לדחות בהתחשב בהמלצות הוועדות.
יו"ר ועדת אישים בעיריית ירושלים הוא שמשון ניר, שכבר 14 שנים מתעסק בתחום הנצחת השמות. "אין מספיק הצעות לשמות של נשים", הוא טוען. "אנחנו עובדים לפי ביקוש ומכאן זה מתחיל. בנוסף, בירושלים יש שני מגזרים גדולים שאין בהם הרבה נשים להנצחה - המגזר הערבי והדתי, שבו למשל יש אדמו"רים ואין אדמו"רות. אנחנו מנסים לעשות אפליה מתקנת לטובת נשים למרות שיש תור של לא מעט גברים".
מהם הקריטריונים?
"קודם כול צריך זיקה לעיר ופעילות שמצדיקה הנצחה. וזה לא פשוט, כי יש מחסור ברחובות. אנחנו רק משבצים בהתאם לכמות הרחובות. יש גם שיקול דעת. למשל שם של אישה חילונית לא יכול להיות בשכונה חרדית".
כמו שהזכיר ניר, הסיבה להנצחה הדלה נעוצה רבות בחברה ולא במנציחים. בראש ארגונים, תנועות ומפלגות עמדו בדרך כלל גברים, שגם מנציחים גברים. רחל עזריה היא סגנית ראש העיר ירושלים ויו"ר הוועדה למעמד האישה, והיא קראה בחודש האחרון לציבור לפעול ולהגיש שמות של נשים לוועדת השמות. "זה בלתי נסבל שיש כל כך מעט רחובות על שם נשים ואת זה אנחנו הולכות לשנות", היא אומרת. "אם אתם מכירים אישה מרשימה שנפטרה לפני יותר משלוש שנים, או דמות היסטורית שאין רחוב על שמה בעיר שלכם, תגישו את שמה לוועדת השמות. ככה נוודא שנשים יהיו נוכחות במרחב הציבורי ובתודעה הציבורית".
ואולי חלק מהבעיה טמון במה שמטריד רבים כל כך מהישראלים - משבר הנדל"ן. הענקת שמות רחובות חדשים תלויה בעיקר ביצירתם והקמתם של הרחובות עצמם, בערים חלשות ללא תנופת בנייה. שחרור עתודות הקרקע יעניק יותר סיכוי גם למאבק הזה. בשנה הבאה בירושלים, ולא רק.
לפנייה לכתב/ת 
