"מלחמה בחופש המחשבה": האתאיסט המצרי
אלבר סאבר עמד במוקד פרשה שהסעירה את מצרים וגרמה ל"הגלייתו" לשווייץ. "אני מייחל לחזור, אבל לבתי לא מגיע לחיות כך", אמר ל-ynet
נידוי חברתי ורדיפה פוליטית, הסתה אלימה וקורבן ללינץ', כך נראו בשנים האחרונות חייו של אלבר סאבר, אתאיסט מצרי ששילם מחיר כבד על היותו "שונה". בצל עונש המאסר שנגזר במדינתו על הומוסקסואלים והגדרת הכופרים באיסלאם כטרוריסטים בסעודיה, תיאר סאבר בשיחה עם ynet את חייו בשולי החברה, עד שנאלץ לעקור למדינה אחרת. "זו צורה חדשה של מלחמה בחופש המחשבה והביטוי. מי שכופר בדת נחשב כמי שמאיים על החברה ועל הביטחון הלאומי".
עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו
סאבר בן ה-29, פעיל פוליטי ממשפחה קופטית, למד בשנת 2002 פילוסופיה באוניברסיטת קהיר. "בגלל הדעות והוויכוחים שלי עם המרצים ידעתי קשיים רבים, וסטודנטים שהשתייכו לזרם האיסלמי ארבו לי וניסו לחסל אותי שלוש פעמים בפקולטה. הממונה על הביטחון שם ביקש ממני ללמוד במקום אחר והודה שהוא לא יכול להגן עליי".
מתי הבנת שאתה כופר בדת ומדוע נטשת אותה?
"בשנת הלימודים הראשונה שלי התחלתי להכיר את החברה המצרית ולפרש את החיים. נחשפתי להמון דעות ורעיונות ושאלתי את עצמי למה אני נמצא בדת הנוצרית והאם זה רק בגלל שירשתי אותה ממשפחתי. כאן הסקתי שאם המשפחה שלי הייתה עם דת אחרת, אז הדת שלי הייתה שונה. התחלתי במסע שבו חקרתי את הדתות באופן נייטרלי ואובייקטיבי, למדתי על התרבויות הקדומות, שוחחתי עם אנשי דת אדוקים ובשלב מסוים, תוך כדי הסברים על עמדותיי, הבנתי שאני אתאיסט.
"החלטתי להחליף את התואר וגם את האוניברסיטה. למדתי מדעי מחשב והתחלתי בפעילות פוליטית נגד המשטר באמצעות הרשתות החברתיות. נטלתי חלק בפגישות של תנועות נוער פוליטיות והייתי מעורב בתקריות רבות עם מנגנוני הביטחון. מאז 2011 הפעילות הפוליטית שלי נגד המשטר ומדיניות הדיכוי שלו הלכה וגברה, והגיעה לשיא במהפיכת 25 בינואר. אנשי מנגנוני הביטחון רדפו אחריי באינטנסיביות רבה יותר, ובסופו של דבר עליתי לתודעה בגלל הפרשה המפורסמת".
"הפרשה המפורסמת" התרחשה ב-13 בספטמבר 2012, כשכמה גברים הגיעו לביתו של סאבר, קראו למותו והאשימו אותו בכפירה, באתאיזם ובקידום הסרט "תמימות המוסלמים" - שעמד במוקד אינספור הפגנות ומחאות בעולם הערבי בשל הצגתו הפוגענית של מוחמד. אמו של סאבר הזעיקה את המשטרה, אך זו הגיעה למקום רק למחרת, עצרה את הבן, החרימה את מחשבו האישי והאשימה אותו בהפצת חומרים אתאיסטיים וכאלה הלועגים לאיסלאם, לנצרות, לאל ולנביא.
"אמי ביקשה מהמשטרה להגן עלינו מהאנשים שניסו לפרוץ לבית שלנו ולתקוף אותנו, אבל השוטרים רק צפו באירוע", שיחזר סאר. "כשהמשטרה התערבה, נעצרתי בטענה שאי אפשר להגן על המשפחה שלנו מכל האנשים האלה. בתחנה גורמים ביטחוניים הכתיבו בטלפון את התלונה וקצין נוצרי הסית את האסירים האחרים לרצוח אותי. הותקפתי ונחתכתי בצוואר. הייתי יכול לגמור את החיים".
ערעור ועזיבה
סאבר הועבר לכלא, אך המצב רק החמיר. "שמו אותי בצינוק. לא הרשו לי ללכת לרופא או לספרייה ויצאתי רק לדיונים בבית המשפט או לביקורים השבועיים של משפחתי. היחס היה גרוע גם כלפי המשפחה שלי וגם כלפיי חבריי המבקרים. הדברים השתפרו מעט רק אחרי שהתקשורת וארגוני זכויות האדם עסקו בפרשה".לאחר שלושה חודשים נדון סאבר לשלוש שנות מאסר, אך ערעורו הוביל להפיכת ההחלטה, לשחרורו וליציאתו ממצרים לשווייץ. "ההחלטה לעזוב לא הייתה שלי אלא החלטה משותפת של השלטונות, של משפחתי ושל כל המעורבים בפרשה. השלטון היה במבוכה והגירוש שלי נועד להיפטר מהלחץ הבינלאומי שהופעל לטובתי. אני התנגדתי להחלטה, אבל עזבתי בגלל הסבל שנגרם למשפחתי".
לדברי סאבר, "האתאיזם הפך לתופעה גלויה מאוד במדינות המזרח התיכון ובעולם כולו, אך רבים פוחדים להגדיר עצמם ככאלה בגלל קיצוניות החברה והממשלות. אני מכיר הרבה מאוד אתאיסטים במצרים ובמזרח התיכון. הם באים משלל תרבויות, אזרחויות ושכבות חברתיות. יש גם מבוגרים שלא יכולים להכריז בגלוי על כך בגלל שהחברה לא מקבלת אותם".
האם חל שינוי בנושא בעולם הערבי ובמצרים?
"מצרים השתנתה, אבל לרעה ובמידה ניכרת. החוקה החדשה לא מגנה על האמונה וחופש הביטוי. רבים מועמדים לדין באשמת פגיעה בדת, לא רק אתאיסטים אלא גם שיעים. יש מונופול של אנשי הדת והפולחן הדתי על חייהם האישיים של האזרחים. הנישואים האזרחיים אסורים. בתעודת הלידה ובמסמכים הרשמיים של אתאיסטים עדיין כתובה דת שאינה האמונה האמיתית שלהם ואין להם אפשרות לשנות זאת".
לדבריו, המהפיכה והדחת מורסי הובילו להידרדרות. "המצב כעת גרוע ממה שהיה במשטרים קודמים. כל מי שחולק על הממשלה או המדינה מאוים בעינויים, מעצרים ומאסר".
מרחק רב ממולדתו, פתח סאבר בחיים חדשים עם אשתו, אתאיסטית שהכיר במצרים לפני מעצרו, ועם בתם הטרייה היפאטיה, שנקראה על שם הפילוסופית היוונייה שפעלה באלכסנדריה במאה ה-4 לספירה ונרצחה, על פי המסורת, בשל אמונותיה הדתיות. "נשפטתי בגלל האמונות שלי ואני לא מתחרט על כך. אמשיך להביע אותן בכל הכלים שיש ברשותי", הבהיר, "אך אני עדיין קשור למצרים. אני יודע עד כמה המצב רע שם וזה מה שגרם לי לנסות לשנות אותה. אני מייחל לחזור, אבל האם לבת שלי מגיע לחיות בחברה ובמדינה במצב הזה? אני חושב שזה יהיה פשע נגד בת אנוש שרק נולדה".