זקני צפת: לא התבגרו הדברים מעולם
באלבום "לא היו הדברים מעולם" חוזרים חברי להקת זקני צפת למי שהיו באלבום הראשון שלה: פראיים וחסרי עכבות שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. זה מחופף, אבל זה סוד הקסם שלהם
לא פעם עולה השאלה, האם אנחנו רוצים שהאמנים שגדלנו עליהם יישארו בדיוק כמו אז - או שמא ישתנו בדיוק כמונו. לא ממש ברור מה אנחנו רוצים מהאמנים המסכנים שהתבגרנו לצלילי המוזיקה שלהם כשהשנים חולפות והם, ממש כמונו, חוצים רוביקון גילאי מסוים. כשהם משתנים, אנחנו מעקמים את הפרצוף וזועקים: גוועלד, התברגנות. וכשהם נשארים אותו הדבר, אנחנו גם מעקמים את הפרצוף ומייחסים להם בעיות התפתחותיות כאלו ואחרות.
זקני צפת לא השתנו. במובן מסוים, הם קפאו בזמן. 2014 עבורם נשמעת בדיוק כמו תחילת הניינטיז, עת הגראנג' היה חללית-אם סיאטלית שכבשה את הגלקסיה, והרוקסן עמד על תלו, עם כל ההייפ, הפוזה ומחירי המשקאות המופקעים. זה אותו מאור כהן שלרגע כאילו לא התייצב במרכז המיינסטרים, והוא שוב מלהג, כובש בכריזמה הקולית המיוחדת שלו, מגלגל את הלשון אנה ואנה, עם טקסטים שכמו נכתבו אחרי עישון של חומר מקולקל, או נפלו מהמחברת של כיתה ג' יחד עם הגוגואים ("מהחומוס קיבלתי קלקול קיבה/ ומס הכנסה ממש משוגעים/ אבל החיים יפים").
זו אותה גיטרה של אורן לוטנברג, עם הריפים הפשוטים, שאין מה לעשות, פשוט עושים את העבודה. וזו בעיקר אותה גישה אינפנטילית, כובשת, כזו שמיוצגת בצורה הטובה ביותר בשיר הנושא "לא היו דברים מעולם" - איזה כיף שהחברים מנגנים שוב ביחד, שיגעון של מסיבה.
וזו כמובן הרוח המרכזית העוברת באלבום. מעין מאגניבות של מאובנים, עם שירים כמו "כדורגל", "שיט ראפ", "המבורגר" או "בלבלי". יש תחושה שעל כל אחד מהם זקני צפת עבדו חמש דקות ואחר כך נכנסו לאולפן, ואיזה מבוגר אחראי הכניס אותם לתוך הפרספקטיבה הסאונדית הנכונה, כי אם יש משהו בולט אלו דווקא העיבודים. הם לפרקים לא נשמעים כמו אלבום מהניינטיז; הם אמנם פראיים ולא מהוקצעים, וזה במובן מסוים סוד קסמם, אבל משהו שם נשמע טוב יותר. גם כשזה פרוע, זה פרוע כמו שצריך מבחינה סאונדית. לא מרגישים שכל מיני צלילים עפים לצדדים, במן קונפטי של זיופים אינהרנטיים. כמו פעם.
יחד עם זאת, האלבום כן מספק גם רגעים אחרים. ניתן לקרוא להם "מעודנים" יותר, אבל אולי המילה המדויקת תהיה "רלוונטיים ויצירתיים יותר". דווקא הקטעים הפחות גראנג'ים, הפחות מעיפי מוח בהגדרתם, לוקחים רגשית למקומות קצת אחרים, ומראים צד אחר בכישרון של זקני צפת. לא הייתי מכנה אותו בהכרח "רציני" או חלילה "בורגני", כי מנשבת בהם, לפחות מבחינה טקסוטאלית, אותה הרוח.
זה ניכר במיוחד בקטע הניאו-פסיכדלי "סמי בחלל", שם הם גם לא מנסים להצחיק, והטקסט הלכאורה ילדי איכשהו מקבל כפל משמעות מתוך האווירה הקסומה, הטריפית והאפלולית שבשיר. גם שירים כמו "איזים", "זקנים" ו"פילים" לוקחים את המאזין למקום מעט אחר, מרופד, אלגנטי, על גבול הפלייליסטי ירחם השם.
אחד הכשרונות של זקני צפת מאז ומעולם היה היכולת לספק בשירים מסוימים איכות הימנונית. אמנם השיר "המבורגר" הוא כמו אפיגון של "ריקי" הנפלא מפעם, אבל לא ברור אם האלבום החדש אכן מספק חלופה הימנונית ל"ציפי" למשל, או אפילו ל"שישי שבת" הפוסט מודרניסטי והשתוטניקי מהגלגול השני של הלהקה - מעין דאחקה שתרבות המיינסטרים שיתפה איתה פעולה באופן כמעט מעורר גיחוך.
זקני צפת היו חלק עיקרי מהפסקול שהתחיל תקופה, של סצנת הרוקסן שכה אוהבת לעשות מיתלוגיזציה של עצמה - אבל אז, כשהיא היתה בשיאה, היא באמת נתנה הרגשה, גם אם מדומה ברובה, שצומחת פה תרבות מסודרת של רוקנ'רול. הם עשו מוזיקה שדיברה ישירות ובזמן אמת עם מה שקורה בחלקים אחרים מהגלובוס, הם היו פראיים וחסרי עכבות, אבל מעולם לא לקחו את עצמם ברצינות, לא ניסו לומר משהו משמעותי, הם היו תמיד מעין ילדים תל אביביים שבאים ליהנות ולגרום גם לקהל ליהנות, וקשה היה שלא לקנא בהם, קשה היה שלא להתאהב בהם.
אבל, כאמור, מאז זרמו הרבה מים בירקון, גם אם למעשה אלו רק מים עומדים. ואחרי הכל זקני צפת כן מנסים לנסח תשובה מסוימת בפתיח; הם נשארו אותו הדבר, הנערים האלו מהמקלט שמפריעים למנוחת השכנים. אותו ניצוץ מכונן את הקיום שלהם. זה לא משנה בני כמה הם באמת - מוזיקלית הם עדיין בני 17, וזה לא בהכרח פתטי, זה דווקא מחמם את הלב. ומצד שני, אולי במובן מסוים דווקא סודק אותו, כי הם נשארו זקני צפת, אבל שאר הסצנה, ואולי שאר העולם, התברגן כבר ממזמן.
