לוותר = להשתחרר. כך תפסיקו לריב עם כולם
אתם נלחמים בכל ויכוח רק כדי להוכיח שצדקתם? מבזבזים אנרגיה רק כדי לא לוותר למישהו אחר? אתם משועבדים לניצחון, ובעצם נמצאים בכלא פנימי. איך משתחררים? כתבה שנייה בסדרה שנותנת לכם כלים לחיות טוב יותר
כל אחד מאיתנו מכיר לפחות טיפוס אחד כזה במשפחה, בעבודה, בחבר'ה: זה תמיד שצודק, שחייב תמיד לנצח בכל ויכוח. זה שלא מסוגל לשמוע שום דעה אחרת ומתעקש, ועומד על דעתו, ונלחם עליה בחירוף נפש רק כדי להגיד בסוף: "אתה רואה? אמרתי לך".
נכון שהוא בלתי נסבל? נכון שהוא מעצבן ומוציא מהדעת? נכון שאתם מעדיפים לא להיכנס לדיון איתו, אפילו לא לשיחה קצרה, כי ידכם תהיה תמיד על התחתונה? לא משנה אם הצדק לצדכם, אם העובדות ברורות - אין לכם סיכוי נגדו. מדובר בקרב אבוד מראש.
הכתבה הקודמת בסדרה:
האיש הזה הוא אני
אבל בעצם, אתם מכירים את האדם הזה טוב יותר מכל אחד אחר. אחרי הכל, אם תהיו כנים עם עצמכם, תגלו להפתעתכם שהאדם הזה הוא אתם. כן כן, האיש מכוכב צדק.
הרי בכל אחד מאיתנו יש לפעמים את ה"צודק" הזה, את המעצבן הזה שלא מניח ולא מרפה עד שיזכה. וכיוון שצריך שניים לטנגו ושניים (לפחות) לכל ויכוח, אתם מוצאים את עצמכם לפעמים מול צודק אחר בעימות שבו אתם חייבים, אבל ממש חייבים, להיות צודקים גם. אז מה ההבדל ביניכם? זהו, שאין.
בכולנו טמון זה שחייב להיות צודק - מול אשתו, או הילדים, או ההורים, או הבוס - ואנחנו מבזבזים אנרגיה עצומה בלהוכיח להם שאנחנו יודעים, וצודקים, ומנצחים. וואו, זה ממש מתיש, לא?
פעם מוקי שר "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק", ואולי הוא התכוון לכך שכאשר מישהו צודק מישהו אחר מפסיד. בעצם, שני הצדדים מפסידים, כי שניהם סובלים. מאבק על צדק מלווה לעולם בסבל, וספק אם הסבל הזה מועיל למישהו. בינינו, גם אתם יודעים, הוא לא מועיל כלל.
אני מבקש מכם, לשחרר את הסבל. לנקות אותו. להיות פחות צודק ויותר חכם, כמו שנהוג לומר. הרווח, תאמינו לי, יהיה כולו שלכם. ההפסד לכאורה יהיה הניצחון שלכם, והמר יהפוך למתוק.
איך מפסיקים להתעקש?
כשיש ויכוח, כל צד מביע את עמדתו, מתעקש ולא מסוגל להודות שאולי הוא טועה, שאולי יש אפשרות אחרת, שהדיון כולו אולי מיותר. כשכל צד מאמין שהוא צודק ומתבצר בעמדתו, אין תנועה. במקום שבו אין פשרה, אנחנו עומדים במקום ולא זזים. וכשאנו צודקים, אנו אוחזים בצדק ומנופפים בו, אנחנו משרתיו והוא מנהל אותנו. היד שלנו אינה רפויה ופנויה אלא מכווצת, כדי שאותו דבר לא יישמט מאיתנו, לא יברח וייעלם.
אז אם אנחנו אוחזים בו, בצדק, אנחנו עצמנו כלואים. ואם נשחרר את ה"צודק" או את ה"צודקת", אולי לא נהיה "צודקים" אבל בוודאי נהיה משוחררים.
נסו פעם לומר לאדם שמולכם: "יודע מה? אתה צודק". שימו לב איך הגוף שלכם נעשה רפוי יותר, משוחרר יותר, קל יותר, גמיש יותר. אפילו עולה בכם שמחה.
הרגע שבו אנחנו מוותרים הוא רגע של שחרור אמיתי, שבו אנחנו מבינים עד כמה היינו נוקשים קודם לכן. והגוף אף פעם לא משקר.
אם בכל זאת, למרות הכל, אנחנו מנצחים בוויכוח, חשבו כמה מאמץ פיזי הושקע באותו ניצחון. כמה אנרגיה השקענו, או בזבזנו, באירוע הזה. אם אנחנו מוותרים עוד קודם על עצם הוויכוח - חשבו כמה אנרגיה אנחנו חוסכים בכך. את האנרגיה הזאת נוכל לתעל לבנייה, ליצירה, לחיוביות ובמיוחד לשמחה. אז בואו נהיה שמחים.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
