ישראל אשמה
מיניסטריון האמת מסרב לעדכן גרסה לאידיאולוגיה העבשה גם כשהמציאות טופחת על פניו. לכן טבעי שישראל תואשם גם בכישלון הסבב הבא
עוד בערוץ הדעות של ynet:
לא לניסויים במערכת הבריאות / רמי אדוט
לגליזציה עכשיו / אסף הרדוף
בין אם זו אגדה היסטורית או אירוע שהתרחש והביש גדא אכן הושלך לים, יש באנקדוטה הזו תמצות-מה לנטיית הבריות שלא להשלים עם היעדר פתרונות למצוקותיהן, להתקשות להשתחרר מאידיאולוגיות ואמונות גם כשהמציאות טופחת על פניהן, ולא פחות - לנסות ולמצוא שעיר לעזאזל ראוי כדי לתלות בו את קולר התסכול והאשמה. כך, למשל עדותו של ג'ון קרי בסנאט, שבה גולל את רוב האשמה של פיצוץ השיחות על ישראל, הייתה לא פחות מנס עבור חלקים ניכרים משורת מקהלת השמאל המקומית, שקפצו על ה"פוף" של שר החוץ האמריקני כמוצאי שלל תעמולתי רב תוך שהם רצים אצים להסביר למה גם הפעם הייתה זו ידה של ישראל במעל הפיצוץ ולא זו של אבו מאזן.
וזה לא רק שהם חשו עונג עילאי על ששוב הודבקה לישראל תווית סרבנית השלום הנצחית, אלא היה בכך לדידם גם כדי למזער ואף לבטל את הטענות שהתגברו באחרונה, כי השלום אינו בהישג יד, ושהפרטנרים לא באמת חפצים בו ובתשלום הנלווה לו. אם כך הדבר, אך מתבקש מבחינת כוחות קדמה מקומיים שהם לא יראו כל צורך לבצע עדכון גרסה מהותי באותן אידיאולוגיות ואמונות עבשות וממוחזרות שלהם.
אין זה כלל משנה שמכרז הבנייה בגילה לא היה יותר מאמתלה עלובה לפיצוץ השיחות, שכן מדובר היה בסך הכול בהליך של מכרז אוטומטי על פרויקט שכבר הוכרז עליו בעבר, אך לא יצא לפועל משום ששיווק הקרקע נכשל פעמיים ושמדובר בשכונה בירושלים בלב הקונצנזוס, ולא בלב השומרון, שאפילו מרצ לא תובעת למסור אותה לפלסטינים. בדיוק כשם שאין זה משנה שהעיכוב הקל בשחרור 26 הרוצחים, ובכללם מחבלים ישראלים, לא נבע מסירוב ישראל, אלא מהדיונים שנמשכו עם הפלסטינים על הרכב רשימת המשוחררים, למרות שהפלסטינים חזרו והצהירו כי גם השחרור לא יביא להארכת המשא ומתן. וגם אין זה משנה מבחינת נוטרי השלום שפניית הפלסטינים למוסדות האו"ם היא הפרה בוטה של הסיכום בין הצדדים.
למעשה, לא היה בתגובה של מסדר השלום הישראלי לפיצוץ השיחות האחרון יותר מווריאציה נוספת על אותו נושא שחוק ובלוי, שבה משכילים מיטב חברי הכת, באדיקות ראויה לציון, לדלות הסברים מלוא החופן למה על דוכן הנאשמים לעולם לא יהיה מקום לפלסטינים, ומדוע כל שנדרש היה למען השלום הוא הושטת יד ישראלית אמיצה, שכמובן, לשיטתם, מעולם לא הושטה.
לפי מיניסטריון האמת הזה, שיחות קמפ דיוויד וטאבה נכשלו, משום שאהוד ברק לא באמת התכוון למה שהציע, שהוא רק רצה לחשוף את פרצופו של ערפאת ושהוא בכלל לא נתן לו את הכבוד הראוי. עוד הם מסבירים שאת ההצעות הישראליות מרחיקות הלכת שקיבלו באנאפוליס ב-2007, הם לא היו יכולים לקבל, משום שאולמרט או-טו-טו היה אמור לאבד את השלטון.
לפיכך, אך טבעי שגם אחרי הכישלונות הנוספים והמובטחים בסבבי השיחות הבאים, ככל שיהיו, תופנה אותה אצבע מאשימה לאותה הכתובת הישראלית הידועה.
שכן במקום שבו המחויבות האידאולוגית לשלום אינה תלויה במציאות, והשכנוע הפנימי באפשרות השגתו היא נדבך מפתח בעיקרי האמונה של אותה הכת - אך טבעי שהפלסטינים אינם יכולים לשאת באשמה כלשהי, גם, למשל, לפיגוע אתמול ליד חברון, כפי שישראל אינה יכולה להתנער מאשמתה הקדומה. אי-רציונליות היא הרי אינה רק עניין של מספרים.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
