מכסחי הכס 402: קדימה ברעל!
עוד לא ראיתם את הפרק החדש של "משחקי הכס"? אחורה פנה, ספוילרים היסטריים לפניכם (ואנחנו במקומכם גם לא היינו פותחים פייסבוק בזמן הקרוב). ראיתם את הפרק? הצטרפו אלינו לחגיגה ובואו נדבר על זה!
תקראו לי נקמן, תקראו לי צמא דם, תקראו לי כשיתחילו למכור שוב חמץ - אבל הפרק השני בעונה הרביעית של "משחקי הכס" באמת ובתמים עשה לי את החג שמח. ואני ממש לא טיפוס של חתונות או חגים, במיוחד לא כאלה שמערבים לאניסטרים, ולא מערבים לחם. אבל אתמול היה רגע אחד כזה, שאי אפשר היה להתכחש לכמה קסום ובשום ונפלא הוא. אמרנו כבר שהעונה הזו נפתחת בהילוך גבוה יותר מקודמותיה, והנה כבר בפרק השני מגיע שיא של ממש (בעונה הקודמת נאלצנו להמתין כמעט חצי עונה עד מאורעות "דראקאריס!").
"משחקי הכס" חזרה - כתבות נוספות ב-ynet:
- סיכום הפרק הקודם: ברוכים השבים לווסטרוז, הנחיתה תכאב
- החיים שאחרי המוות: לאן הלכו השחקנים שעזבו בטרם עת?
- הכוכבים מדברים: "ג'ון סנואו יכול להיות אחלה מלך"
כה חיכינו ליום - והגיע: ואתא השוחט, ושחט לג'ופרא, דערף לנדא, דחשף לסרסא, דשכבה לג'יימא, דדחף לבראניא... בתרי זוזיי בתריי זוזיי, גרר"מ, גרר"מ, גרר"מ! אבל רגע. זה אולי קשה, אבל אי אפשר ישר לדבר רק על החתונה הסגולה. בואו נתחיל מההתחלה (וכן, טוקבקיסט מס' 27, גם השבוע נסקור את אירועי הפרק, אפילו שראית. זו הפואנטה בטור סיכום שבועי. ואם זה לא מתאים לך אז... כל הקניידעלעך).
הפרק השני לעונה ממשיך כצפוי בפרישת סיפוריהן של הדמויות שעוד לא הספקנו לראות בשבוע שעבר, והראשונות מאלו הן The artist formerly known as ת'יאון והפסיכופת הממזר, תרתי משמע, לבית בולטון, רמזי שלג, שמצליח להפוך לחולני אפילו יותר מבעבר. הוא משסה כלבים במרדף מחריד אחרי צעירה מבועתת, כשאחריו נגרר "ריק" הסמרטוטי, אי שם ביערות מחוץ לצור מגור (אוקיי, דרדפורט).
רמזי הוכיח את עצמו כסאדיסט מוחלט בעבר והוא בהחלט מחזק את התדמית, אבל אנחנו לומדים במהרה שהסירוס של ת'יאון וההתעללות בו נעשו בניגוד לדעתו של רוז בולטון, אביו של הממזר. הוא מאוד לא מרוצה, מזכיר לרמזי שאינו בולטון באמת, אבל משתכנע בנאמנותו החולנית של "ריק" ושולח את הממזר שלו לנסות ולתפוס נקודת מפתח אסטרטגית במיוחד שתכנן להשיג בעד ת'יאון.
בולטון הפך בסוף העונה הקודמת לאחד הנבלים המובהקים כשהעביר את להבו דרך הלב של רוב סטארק, אבל הוכיח גם שהוא לא ברברי צמא דם אלא אסטרטג מחושב וממולח, כששלח את ג'יימי קטוע היד (מה הקטע של אנשי בולטון וקיצור איברים, באמת?) בחזרה למעלה מלך כדי לנסות ולצמצם סיטואציה נוראית לסתם גרועה. מעניין לראות כיצד השחקן האפרורי והשקט הזה משתלב במשחקי השלטון של ווסטרוז ומעניין יותר מתי הוא יפנה, שוב, נגד היד שמאכילה אותו (קטועה או לא).
במעלה מלך, טיריון יושב לשיחה עם ג'יימי. השניים מעולם לא נראו "שווים" כל כך. גם בזכות הנכות החדשה של ג'יימי כמובן, המקבילה למגבלותיו של טיריון, אבל בעיקר בזכות השינוי ביחס המשפחתי לג'יימי, לו נחשפנו בשבוע שעבר. הוא בוטח רק בטיריון מספיק כדי לגלות לו שאיבד לגמרי את השליטה בחרב, וזוכה למדריך ריקודים בדמות שכיר החרב ברון.
ג'יימי עובר תהליך מרתק בסדרה הזו. הוא אחד הסממנים הבולטים למשחק שג'ורג' מרטין כל כך נהנה ממנו, על הגבולות הדקים שבין "גיבור" ו"נבל". המציאות שטפחה על פניו כבר אילצה את ג'יימי להיפרד מהזחיחות שאפיינה אותו בעונות הראשונות. באופן מפתיע, יש לו עדיין מה להפסיד. מתגובות סרסיי לבריאן בהמשך הפרק ברור שלמרות הנכות ולמרות התנהגותה, היא עדיין אוהבת את אחיה ולא במובן המקובל חברתית. מה יקרה לג'יימי שאיבד כבר יד ואת תמיכת אביו, אם וכאשר יאבד סופית את מעמדו כגבר-גבר-עם-חרב, ואת אהבת אחותו?
טיריון לומד מהלורד ואריז (ברוך שובך, ציפור נחמדת) ששיי נמצאת בסכנה אחרי שדבר קיומה הגיע לאוזניים הלא נכונות בפרק שעבר, בסצנה לא מאוד נעימה (בעיקר אם אתם שיי) שנראה שטיריון סובל ממנה לא פחות מאשר האקסית הטרייה שלו. ניתן רק לקוות ששיי אכן עלתה על הסיפון לכיוון הכללי של פנטוס ושינתה את שורת סטטוס היחסים שלה מ-It's Complicated לנגמר, כי קו העלילה הזה באמת מיצה את עצמו מזמן, עם כל האהבה של ההפקה לשחקנית הפורנו-לשעבר סביל קקילי.
בינתיים, בדרגונסטון, סטאניס באראת'יאון, האדם שיש לו הכי הרבה תביעות לגיטימיות לכס המלכות ובו"ז האדם שהכי פחות מעניין אותנו לראות מגיע לעמדה הזו, ממשיך לאפשר למליסנדרה לנהל אותו, ממורמר על הפסדו בקרב הבלאקווטר המפורסם, ומקריב "בוגדים" לאל האור לשמחת אשתו הפנאטית והכוהנת האדומה הכריזמטית שלו. כולם בדרגונסטון פנאטים חוץ מסר דאבוס האומלל. בתקציר האירועים הקודמים לפרק זכינו לראות את תינוק העשן הקריפי שילדה מליסנדרה לסטאניס, מה שאומר שאוטוטו נבין מה רצו מאיתנו עם הרפרנס הזה ל"אבודים". נכון?
בצפון הרחוק, משתרכים בראן, הודור, מירה וג'וגן בפקקים של אחרי ליל הסדר, ויש שלג. הרבה ממנו. אפשר בהחלט להבין למה בראן, אותו הפך ג'יימי לנכה ממש בתחילת כל הבלאגן הזה (קארמה קארמה קארמה) מעדיף לבלות יותר ויותר זמן בגופו של הזאב שלו. ה"חלום" החי שהוא עובר מתחבר מיידית למרדף בו התחלנו את הפרק, וג'וגן מזהיר אותו שאם יבלה זמן רב מדי בגוף החיה - ישכח את עצמו ואותם, ולא יוכל לחזור. בראן רואה חיזיון ובו, בין היתר, החורף שיגיע עד כס המלוכה, ורגע קט של כנפי דרקון המרחפות מעל הדגם המוקטן של מפת העולם מהכותרות, שממש עושה חשק שדאינריז (שלא נראתה כל הפרק) תגיע כבר הביתה.
ועכשיו לאירוע שלשמו התכנסנו כאן: החתונה הסגולה. הו, החתונה הסגולה. "היו לנו מלכים אכזריים והיו לנו מלכים מטומטמים, אבל אני לא חושב שהיה לנו אי פעם מלך אכזר מטומטם", אמר פעם טיריון לגבי בן אחותו, אבל בחתונה שלו ג'ופרי מצליח להביא את הטמטום והאכזריות לשיאים חדשים. זו התמקדות מכוונת, מן הסתם, שנועדה רק להעצים את התענוג של הצופים מסוף החתונה הזו, שרצופה רגעים מענגים ובהם הדיאלוג של טייווין ואולנה טיירל (איזה צמד מנצח), וכל שנייה שבה רואים את הנסיך אוברין על המסך בערך - הקטע בו הוא מתוודע ללוראס טיירל הוא מהמשעשעים בתולדות הסדרה, ובשיחה עם טייווין נראה שהוא אחד האנשים היחידים בווסטרוז שאינם מפחדים ממופאסה (או שמא סקאר?).
טיריון עובר השפלה אחר השפלה, אבל זו סאנסה שלא יכולה לנתק מבט מהחרב החדשה של ג'ופרי - מחצית החרב "קרח" שהייתה שייכת לאביה, שזכרו עובר כאן עריפת ראש מחודשת. בשלב מתקדם של טקס ההשפלה של טיריון, שכלל גם מופע גמדים מבזה, מתחיל ג'ופרי להשתנק באופן מלכותי, מחליף את צבעו לסגול (איזו מסירות ל-theme של החתונה)
ומחרחר את נשימותיו האחרונות לחרדת המוזמנים, צהלת הקהל בבית ואימת אימו המזועזעת והמזעזעת. זו חתונה בווסטרוז ומישהו ניגן את "גשמי קסטמיר", מה את מופתעת, מה?
המוות שזכה לו נד סטארק בעונה הראשונה היה אכזרי, אבל הוא נגמר במהירות. זה היה רגע שכאב מאוד לצופים, תלש רבים מהם מהאשלייה שנד סטארק הוא גיבור הסדרה ושהחוקים של סדרות אחרות לגבי גיבורים תקפים גם כאן. המוות של ג'ופרי בחתונה הסגולה הוא ההיפך המוחלט - איטי, מוצדק, ונועד לגמרי להנאת הצופים, שחלקם הגדול נזקק לסיגריה-של-אחרי כשהסתיים התענוג הזה. נקמה היא מנה שמוטב להגיש קרה, ומסתבר מורעלת. חג שמח מאדר פאקר.
ברור לנו שבתור מי שהופקד על כוסו של ג'ופרי, זה יהיה מטומטם מצידו של טיריון להרעיל אותו, וטיריון אינו מטומטם, למרות שסרסיי רוצה את ראשו ומיד. לכן נשאלת השאלה המתבקשת: יין דורני מורעל באדיבות אוברין, שנהנה למראית עין מהחתונה למרות איום מוסווה בשיחה עם טייווין? פיתרון מושלם של מארג'רי או סבתא טיירל לבעיות נישואים עתידיות (והן הרי היו אדישות לגמרי למפלצתיותו של החתן המיועד, אולי כי ידעו שלא יצטרכו לבלות איתו זמן רב מדי)? או מהלך זריז של סאנסה, שהרימה את הגביע מתחת לשולחן, ומסתובבת במעלה מלך עם רעל שנועד למקרה שתצטרך להתאבד? ומה בעצם הקטע עם סר דונטוס, מי שהביא לסאנסה מתנה בשבוע שעבר בתירוץ לחזרה לעלילה, ויעץ לה להזיז את התחת ברגע האמת? הוא ראה אותה עושה את זה, או חושש שיחשדו בה? למי אכפת, בעצם. תשובות נקבל, בזמנן.
לעת עתה, תמיד נזכור את מילותיך האחרונות, מלכנו: "העוגה הזו יבשה". לא נשכח אותך לעולם. חג ג'ופרימת שמח לכולם!
