משחקי מלחמה / על הקלאסיקו בגמר הגביע
נשיא שנרצח, איומים של חיילים בחדר ההלבשה, גשם של אבנים, מטח בקבוקים, כיסאות מעופפים, קרבות על שחקנים וראש אחד של חזיר. ברצלונה וריאל מדריד מתעבות אחת את השנייה מאז מלחמת האזרחים וכל קלאסיקו הפך כבר מזמן להרבה יותר ממשחק כדורגל. סיפורה של יריבות רוויית שנאה
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
הדובר: גארי לינקר, חלוץ ברצלונה ונבחרת אנגליה לשעבר, שחווה בחייו כמה וכמה משחקי קלאסיקו. במשחק הביתי הראשון שלו מול ריאל מדריד ב-1987, הוא כבש שלושער ב-2:3 על הבלאנקוס - כולל צמד בחמש הדקות הראשונות, וגם מצא את הרשת בעוד שני ניצחונות על ריאל בקאמפ-נואו. "אם היית מבקיע בברנבאו, יכולת לשמוע סיכה נופלת", סיפר מי שהפציץ רביעייה ב-2:4 של אנגליה על ספרד באותו אצטדיון.
לינקר, מגדולי שחקני נבחרת שלושת האריות בכל הזמנים, הוא רק אחד מיני רבים שלבשו את מדי בארסה או ריאל בשלב כלשהו בקריירה שלהם ויכולים לסמן וי בקורות החיים צמוד למילה: "קלאסיקו". ומדובר ברשימה בלתי נגמרת,
ססאר רודריגס, לדיסלאו קובאלה, יוהאן קרויף, דייגו מראדונה, מיכאל לאודרופ, חריסטו סטויצ'קוב, רומאריו, ריבאלדו, קרלס פויול, צ'אבי, אנדרס אינייסטה, רונאלדיניו, ליאו מסי, תיירי הנרי, זלאטן איברהימוביץ', פאקו חנטו, אלפרדו די-סטפאנו, פרנץ פושקאש, אמיליו בוטרגניו, הוגו סאנצ'ס, איבן סמוראנו, פרננדו היירו, ראול, רוברטו קרלוס, לואיס פיגו, רונאלדו (שניהם), זינדין זידאן, קאקה ועוד רבים וטובים משתייכים לאחת היריבויות (הספורטיביות) הגדולות ביותר מאז ומעולם.
למעשה, בעוד פחות מחודש, ב-13 במאי ליתר דיוק – רגע לפני שאתלטיקו מדריד תגיע לקאמפ-נואו למה שעשוי להיות משחק על האליפות, יציינו בספרד 112 שנים לקלאסיקו הראשון בהיסטוריה. הקטאלנים ניצחו אז 1:3 במסגרת טורניר שאורגן לכבוד ההכתרה של המלך אלפונסו ה-13 והיווה את הבסיס לגביע המלך. הם עלו לגמר והפסידו 2:1 לוויסקאיה הבאסקית במשחק שאותו שפט דווקא קרלוס פאדרוס, ממייסדי המועדון המדרידאי ולימים גם נשיאו.
באתר האוהדים Kick כבר ביקרתם?
- מסי ב-30 מליון: פיפ"א תגביל מחירי כוכבים?
- אלימות בחסות ההתאחדות?
- 10 הדיברות: הדרך למכבי חיפה החדשה
- ליברפול ואתלטיקו: כבר אלופות
- אז מי יעצור את לברון ג'יימס?
כשהם הוקמו רשמית ב-1902, שלוש שנים אחרי שנוסדה ברצלונה, המועדון נקרא אז סוסיאדד מדריד CF והיריבות בין הצדדים לא הייתה מעבר לשתי קבוצות שפוגשות אחת את השנייה על המגרש. זה החל להשתנות ב-1920, אז שונה שמם של הבלאנקוס לריאל מדריד – מלשון רויאל (מלכותי), על שמו של אלפונסו – הם הפכו לקבוצה של הממשל וזכו לתמיכה מהגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו, הרודן ששלט באירופה למשך הזמן הארוך ביותר במאה ה-20.
630 ק"מ משם, בארסה הלכה במסלול שונה לחלוטין, שינתה את השפה הרשמית של המועדון מספרדית לקטאלנית וחרטה על דגלה את הזהות של העם הקטאלני. העימות היה רק שאלה של זמן ובסופו של דבר היא גם "שילמה" על זה. ב-1925, שנתיים אחרי שעלה לשלטון בספרד, מיגל פרימו דה-ריברה החליט לסגור את אצטדיון לס קורטס, ביתה של בארסה, לחצי שנה ולהדיח את מייסד המועדון, ז'ואן גאמפר, מתפקיד הנשיא, זאת בעקבות בוז של האוהדים להמנון הספרדי כמחאה.
רצח, הפגזות ודיקטטורה
אלא שכל זה היה "משחק ילדים" לעומת הכאוס של מלחמת האזרחים והאפקט שלה על היריבות בין בארסה למדריד, שהגיעה לנקודת רתיחה באוגוסט 1936. נשיא ברצלונה באותה תקופה, ז'וזפ סוניול, עשה אז את דרכו למדריד אחרי עצירת ביניים בוולנסיה, שם שאל רכב משלטונות הצבא, שעליו היה דגל קטאלוניה.
הוא התקרב לגבעות סיירה דה-גוודראמה, שהיו איזור מסוכן במהלך הקרבות מכיוון שאי אפשר היה לדעת מי שולט בכל איזור שלהן. אחרי אחת העיירות, סוניול ראה מוצב צבאי, אך לא נרתע מכך מכיוון שהוא היה בטוח שחיילי הכוחות הלאומנים – אלה של פרנקו – עדיין לא השתלטו על האיזור. בהתקרבו למוצב התברר שטעות מרה בידיו – כזו שעלתה לו בחייו. הנשיא הבארסאי נתפס ביחד עם נהגו והשניים נרצחו ביריות.
דווקא באחת התקופות הקשות בתולדותיה, בארסה נותרה ללא נשיא והסיפור לא עמד להשתפר בקרוב. במרץ 1938, ברצלונה הופגזה על-ידי כוחותיו של פרנקו, אחת הפצצות שנפלו על העיר, פגעה במשרדים של הקבוצה וגרמה לנזק כל-כך כבד, עד שהבניין עמד לקרוס. חלק מהגביעים שבארסה זכתה בהם עד אותו זמן, שרדו רק בזכות תושייתו של ז'וזפ קובלס, אחד מעובדי המועדון, שסיכן את חייו כדי להציל אותם.
פחות משנה לאחר מכן, ברצלונה נכבשה באופן סופי על-ידי כוחותיו של פרנקו, שעשו את דרכם לעבר לס קורטס ועמדו להחריב גם אותו, אך חסו לבסוף על האצטדיון. זה לא אומר שנמנע מבארסה להתמודד עם סנקציות חדשות: חל איסור על שימוש בשפות האיזוריות (ובפרט בקטאלנית), על המועדון נאסר להשתמש בשמות לא-ספרדים ודגל קטאלוניה הוצא מהחוק, מה שהכריח את בארסה להוציאו גם מסמל המועדון.
בין הכוחות הלאומנים שלחמו עבור פרנקו בפלישה לקטאלוניה – והפעם הקשר למדריד היה ברור מתמיד - היה גם סנטיאגו ברנבאו. לפני המלחמה, הוא שיחק במשך 15 שנים בשורות הבלאנקוס, היה הקפטן, חבר הנהלה, מאמן ועוזר. כשפרצו הקרבות, כלאומן מובהק, הוא הצטרף ללחימה וקיבל על כך גם עיטור. אחרי הלחימה שהשביתה את הכדורגל, לא נותר כמעט זכר מריאל מדריד וברנבאו היה עסוק במשך מספר חודשים רק בשיקום המועדון. הוא יצר קשר עם שחקנים, אנשי הנהלה וחברי מועדון עד שהצליח במשימה ולימים גם מונה לנשיא המועדון – תפקיד בו החזיק עד יום מותו.
היריבות בין בארסה למדריד שהפכה כבר לשנאה של ממש באה לידי ביטוי בקלאסיקו המפורסם של 1943, אחרי סיומה של מלחמת האזרחים ובזמן הדיקטטורה של פרנקו. הקבוצות נפגשו בחצי-גמר גביע הגנרליסימו, שנקרא על שמו של הרודן, ובמפגש הראשון בלס קורטס, הקטאלונים ניצחו 0:3. אותו משחק התאפיין בעבירות קשות של שחקני מדריד, כולל בעיטה לבטנו של ז'וזפ אסקולה, כובש אחד השערים, שהורד מהמגרש על אלונקה. תגובה ראויה של השופט לא הייתה והוא הסתפק בשריקה לכדור חופשי.
מדריד נהנתה באותם ימים מהעדפה ברורה מצד השופטים, בהשפעת הגנרליסימו כמובן, ולאף אחד מהם לא הייתה כוונה להשאיר את הגומלין ליד המקרה. במשחק השני, באצטדיון צ'מרטין במדריד, כל רוכש כרטיס קיבל משרוקית כדי להעצים את העויינות כלפי שחקני בארסה, אבל זה עוד כלום לעומת ההפתעה שהכין להם הרודן. טרם שריקת הפתיחה, האחראי על ביטחון הפנים הגיע לחדר ההלבשה של האורחים ושלח לעברם רמז עבה במיוחד: "אל תשכחו שחלקכם משחקים כדורגל הודות לנדיבות השלטון, שמחל על חוסר הפטריוטיות שלכם".
השחקנים המפוחדים לא הספיקו לעכל את הסיטואציה, וכבר ציפה להם ביקור נוסף, הפעם של השופט, שהבהיר להם כי מוטב שיהיו ממושמעים. ההתרגשות לפני המשחק התחלפה בחשש קיומי והמשחק איבד כל ערך ספורטיבי עוד לפני שהם דרכו על הדשא. ביציאה למגרש, הם התקבלו בשריקות מחרישות אוזניים, וצרחות בנוסח "מוות לכלבים הקטאלנים, הרגו אותם!", נשמעו בקרבת הספסל.
אוהדי מדריד לא הסתפקו בזה והשליכו כל-כך הרבה דברים על השוער של בארסה, עד כדי כך שהוא נאלץ לעמוד כמה מטרים מקו השער. זה איפשר לשחקני ריאל לטווח את השער מכל מקום במגרש והם ניצחו בקלות. הבלאנקוס כבשו כבר בדקה החמישית, הבקיעו 5 שערים תוך 9 דקות וירדו למחצית ביתרון 0:8. אחרי עוד 3 שערים ואחד מצמק של בארסה, דקה מהסיום, זה נגמר ב-1:11 – התוצאה הגבוהה ביותר במשחקי הקלאסיקו עד היום.
המלחמה על קובאלה ודי-סטפאנו
המאבקים בין היריבות המושבעות גלשו לאורך השנים גם מחוץ למגרש ולא אחת הן נאבקו על אותם שחקנים. בשנות ה-50 היו שני קרבות כאלה על אגדות עבר, הראשון שבהם היה על לדיסלאו קובאלה, חלוץ מחורר רשתות שנולד בבודפשט וברח מהונגריה הקומוניסטית בגיל 22. הוא הגיע לאיזור האמריקאי של אוסטריה הכבושה, משם לאיטליה ושיחק בקבוצה מקומית.
בינתיים, ההתאחדות ההונגרית התלוננה שקובאלה יצא מהמדינה בלי אישור, הפר חוזה ולא שירת בצבא, ופיפ"א הענישה אותו בכך שלא יוכל לעבור לקבוצה אחרת בשנה הקרובה. מכיוון שהוא לא יכול היה לשחק באופן רשמי, החלוץ הקים נבחרת של פליטים ממזרח אירופה והיא הגיעה לספרד כדי לקיים משחקי ידידות מול הנבחרת המקומית, נגד קבוצת כוכבים ממדריד ונגד אספניול.
נציגים של ריאל התרשמו מקובאלה וכבר הציעו לו חוזה, אבל אז נכנס לתמונה ז'וזפ סמיטייר, הסקאוט הראשי של בארסה, כוכב עבר של הקטאלונים ושחקן עבר של הבלאנקוס. החלוץ חשב אז שהוא מגיע כדי לחתום במדריד, אבל מכיוון שהוא נהג לשתות – והרבה – אל-סמי, כפי שכונה סמיטייר, ניצל את זה והעלה אותו על רכבת לברצלונה. קובאלה חתם בבארסה, החל לשחק עם תום העונש של פיפ"א ונחשב לגדול שחקני המועדון בכל הזמנים. טוב, לפחות עד לפני כמה שנים.
ובזמן שקובאלה חורר רשתות בבארסה, הסיפור חזר על עצמו, רק עם שחקן אחר: אלפרדו די-סטפאנו. הפעם הקרב של סמיטייר היה ישירות מול ברנבאו אחרי ששניהם חזו בארגנטינאי מככב במדי מיז'יונריוס הקולומביאנית. הקטאלונים נכנסו ראשונים למו"מ, אבל מכיוון שהליגה הקולומביאנית לא הייתה שייכת לפיפ"א, היה עליהם להגיע לסיכום גם עם ריבר פלייט, לה היה שייך די-סטפאנו באופן פורמאלי.
לריאל לא הייתה שום כוונה לאבד עוד שחקן מבטיח ליריבה המושבעת ולכן היא השתמשה בפרנקו. הרודן הורה להתאחדות הספרדית שכל העברה של שחקן זר מותנית באישור הבלאנקוס (!), וזו ניסתה להגיע לפשרה: הוא ישחק בשתי הקבוצות – שנה פה, שנה שם. בארסה לא ממש התלהבה מהפיתרון היצירתי, די-סטפאנו עבר למדריד וגם עזר לה לזכות באליפות ראשונה מזה 20 שנה, ב-1953.
מטח בקבוקים וכיסאות
בארסה לא הצליחה להישאר בטופ אחרי פרישתו של קובאלה, ושנות ה-60 ו-70 היו של מדריד עם 14 אליפויות ב-20 שנה, אבל אף אחד לא יכול לקחת לקטאלונים את גמר גביע הגנרליסימו של 1968. תחילה זה דווקא לא ממש נראה טוב עבור הבלאוגראנה, שפגשו את מדריד בקרב על התואר. ואיפה? בברנבאו, לעיני פרנקו.
אם זה לא היה מספיק מסובך, אז שחקני בארסה הגיעו למשחק אחרי טראומה: שלושה חודשים לפני כן וצמוד לקלאסיקו אחר, במסגרת הליגה, המגן האורוגוואי של הקטאלונים, חוליו ססאר בניטס, מת בפתאומיות מהרעלת מזון. אך למרות כל זה, פתיחת המשחק הייתה חלומית מבחינתה של בארסה. כבר בדקה השישית היא עלתה ליתרון משער עצמי של פרננדו סונסונגי, שהותיר אצטדיון שלם בהלם.
כשהשעון החל לשחק תפקיד מרכזי, אוהדי מדריד לא ממש היו מוכנים לקבל הפסד ליריבה המרה, שהייתה אנדרדוג מובהק. אחרי שהבלאנקוס לא הצליחו להשוות, נראה מחזה לא ממש שגרתי על הדשא של הברנבאו: הקהל המקומי כילה את זעמו על שחקני בארסה ופשוט העיף עליהם בקבוקי זכוכית.
צפו: גמר הגביע ב-1968
אלא שבסיום המשחק, הזכור כ"גמר הבקבוקים", חיכה לבארסה הפרס. מה שנראה בהתחלה כלא ממש סימפטי – הנוכחות של פרנקו ביציע – הפך פתאום לחלום שהתגשם. אחרי כל-כך הרבה שנים של דיכוי ורדיפה אחר ברצלונה, הגנרליסימו נאלץ להעניק את הגביע לקבוצה שמזוהה יותר מכל עם העם הקטאלני, ועוד תואר שנקרא על שמו.
חוסה אנטוניו סלדואה, חלוץ וקפטן בארסה, זכה לקבל את הגביע מידי הרודן באחת התמונות המפורסמות ביותר בתולדות משחקי הקלאסיקו, והתואר הוקדש לזכרו של בניטס. רעייתו של אחד מאנשיו של פרנקו פנתה אחרי המשחק לנשיא בארסה, נארסיס דה קאררס, ואמרה לו: "אני מברכת אותך, הרי ברצלונה היא בעצם חלק מספרד, לא?". "גברת, את בטח צוחקת", הייתה התגובה.
גמר הגביע האחרון בין בארסה לריאל בעודו של פרנקו בחיים נערך בעונת 1973/74 ובו הבלאנקוס זכו אחרי ניצחון של 0:4. באותה תקופה כבר ההתאחדות הספרדית התירה לקבוצות לצרף שחקנים זרים (עד אותו זמן הם פשוט קיבלו אזרחות מקומית), אך הם לא הורשו לשחק בגביע וכך הקטאלונים חסרו את הכוכב שלהם, יוהאן קרויף. כשבארסה רכשה אותו מאייאקס בתחילת העונה, הוא לא פספס הזדמנות לתקוף את מדריד. "לעולם לא הייתי משחק בקבוצה שמזוהה עם פרנקו", הסביר ההולנדי את הבחירה בקבוצתו החדשה ועקץ, על הדרך, את יריבתה השנואה.
השנים חלפו, אבל המתיחות בין מדריד לבארסה נותרה בעינה. באחד ממשחקי הקלאסיקו בשנות ה-70, האוהדים הקטאלנים זעמו על השיפוט עד כדי כך שהם עקרו 25,000 כיסאות ממקומיהם ופשוט העיפו אותם למגרש. "בכל פעם שהגענו לברצלונה, היו מנפצים את חלונות האוטובוס שלנו עם אבנים, זה היה מפחיד", נזכר סטיב מקמנמן, קשר מדריד בסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000, "כשהיינו נוסעים מהמלון לקאמפ-נואו, היינו מתכופפים והנהג היה מצמיד את דוושת הגז לריצפה".
שתהיה לראש
חשש מאבן שתעוף לך על הפרצוף בזמן נסיעה זו לא ממש חוויה נעימה, אבל זה אפילו לא קרוב להתעללות שחווה לואיס פיגו בקלאסיקו המפורסם של 2002. 45 שערים ב-249 הופעות יש ברזומה של הפורטוגזי בחמש שנותיו במדי הבלאוגראנה, איתם זכה בשני אליפויות, בשני גביעים, בסופרקופה הספרדי, בסופרקאפ האירופי ובגביע המחזיקות.
הוא לא היה הראשון שעבר בין המועדונים, אבל העובדה שהיה אחד השחקנים האהודים ביותר בבארסה. הפכה אותו לאוייב הציבור בקטאלוניה ולבוגד הכי גדול שדרך אי פעם בקאמפ-נואו עם חולצת בלאוגראנה, ברגע שעבר למדריד. הכל החל כשפלורנטינו פרס, אז מועמד לנשיאות במדריד, קידם את הקמפיין שלו עם חוזה, לטענתו, שיש לו עם פיגו, שבכלל הכחיש את כל הסיפור. אלא שפרס ניצח בבחירות ומספר ימים לאחר מכן, פיגו כבר היה מדרידיסטה.
אוהדי בארסה רתחו מזעם על העריקה של מספר 7 ולא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהם יחכו לו בסיבוב. והם חיכו. בקלאסיקו הראשון שלו כשחקן ריאל בקאמפ-נואו, המתינה לפיגו קבלת פנים מחשמלת ששמורה רק לבוגדים: האצטדיון היה מפוצץ ב-105,000 אנשים שעשו לו את המוות, ועל המגרש חיכה לו עוד אחד. פויול, שקיבל משימה לעצור הפורטוגזי, ניטרל אותו לחלוטין ובארסה ניצחה 0:2 במה שהיה הפריוויו לדבר האמיתי.
בעונתו השנייה של פיגו במדריד, הוא לא שיחק בקלאסיקו שנערך בקאמפ-נואו במסגרת הליגה, אז אוהדי בארסה חיכו ובנובמבר 2002 זה קרה. הבלאנקוס הגיעו לבירת קטאלוניה, הפורטוגזי ידע שמצפה לו גיהנום ובספרד התעסקו בדבר אחד: האם הוא יבעט את הקרנות של ריאל או לא?
"קח אותן, לואיס", הייתה הכותרת ב"מארקה", ובמחצית השנייה זה הגיע. מדריד קיבלה קרן ופיגו עשה את דרכו לפינת המגרש כדי להרים את הכדור, קרוב קרוב לאוהדי בארסה. הוא התקבל במטח של כדורי גולף, מצתים, בקבוקי פלסטיק וגם אחד מזכוכית - של וויסקי. הוא עשה את הכל לאט והתגרה בקהל, שרק התחמם עוד יותר והשליך עליו מכל הבא ליד. 2 דקות לקח לפיגו להרים את הקרן ההיא, שהלכה לכיוון השער, השוער רוברטו בונאנו הדף וסידר למדריד עוד קרן, הפעם בצד השני.
הפורטוגזי נאלץ לעשות את דרכו לרוחב המגרש כדי להרים את הקרן הנוספת, רק שהפעם היה מדובר במשימה הרבה יותר מסובכת. עוד לפני שהוא התקרב לאיזור דגל הקרן, עפו לעברו שלל חפצים. פויול ניסה להרגיע, אבל השופט לואיס מדינה קנטאלחו עצר את המשחק למשך 12 דקות והשוטרים הגנו על שחקני ריאל, שהתמקמו באיזור הספסל. בתוך כל המהומה הזו – כשנוצר יער של בקבוקים, מצתים ואשפה ליד דגל הקרן – גם ראש של חזיר התעופף לעבר פיגו. "דרבי הבושה", תיארו ב"מארקה" את מפגן השנאה הגדול ביותר שנראה בקאמפ-נואו כלפי שחקן יריב מאז ומעולם.
צפו בראש החזיר שהושלך על פיגו
בשנים הבאות, העסק קצת נרגע - רונאלדיניו אפילו קיבל מחיאות כפיים בברנבאו מאוהדי ריאל – אבל זה היה רק זמני, ופורטוגזי אחר היה זה שהצית מחדש את האש: ז'וזה מוריניו. הנמסיס של בארסה, שבקטאלוניה אוהבים לקרוא לו "מתורגמן" לזכר תקופתו במועדון, מונה למאמן מדריד ב-2010 ולא לקח יותר מדי זמן עד שמשחקי הקלאסיקו הפכו לקרבות של ממש.
תחת מוריניו, מדריד אימצה סגנון אגרסיבי בצורה קיצונית על סף הברוטאלי, שחקניה הסתכסכו עם חבריהם לנבחרת מבארסה על בסיס קבוע והוא עצמו הספיק לשלוח אצבע לעין של טיטו וילאנובה. זה – וגם סגנון המשחק ההגנתי - הוביל לביקורות נגד הפורטוגזי אפילו מבית, כולל מנשיא הכבוד של מדריד, די-סטפאנו. בסופו של דבר מוריניו עזב, לשמחת שני הצדדים, וזה לא מקרי שבמשחקי הקלאסיקו של העונה, מתעסקים קצת יותר בכדורגל ופחות בבושידו.
כמעט 40 שנה חלפו מאז נפילת השלטון הדיקטטורי של פרנקו בספרד, אבל השנאה, המתיחות והיריבות בין מדריד לברצלונה כבר לא ייעלמו לעולם. הערב בגמר הגביע (ד', 22:30) זה יהיה המפגש ה-227 ביניהן במסגרת רשמית וגם הפעם כשהקבוצות יעלו על הדשא, יצופו הזיכרונות מהעבר. "יש כאלה הטוענים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות, אני יכול להבטיח שזה הרבה יותר מכך", אמר פעם ביל שאנקלי. ואין דרך טובה יותר לתאר את הקלאסיקו.
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
- חשבתם שראיתם את ההחמצה הגדולה ביותר? צפו ותחשבו שנית
- צפו: השחקן שהצליח להשפיל את ניימאר
- נערת השער של ספורטס אילוסטרייטד בניסיון הטבעה. צפו
- תפיסה מדהימה של נערת הכדורים. צפו
לפנייה לכתב/ת 
