יוצאת מעבדות לחירות: מסע של פעם בחיים

הנה שוב פסח. חג של יציאה מעבדות לחירות. אני נוסעת מהעבודה הביתה. אדום. חושבת על כל הדברים שלא הספקתי בעבודה, על הקניות שעוד צריך לעשות, להיות עם הילדים, לארגן את הבית. איך אספיק הכל? כתום, נזכרת במסע מאגמה צ'אלנג' שלי. נושמת. אני יכולה לעשות הכל. ירוק.

יש לי יום הולדת בפורים. שזו שמחה כפולה - בתנאי שיוצאים לחגוג. לפני שנה, ביום ההולדת שלי מצאתי את עצמי יושבת במשרד, עובדת על תיק גדול וחשוב ומחכה לוידאו קונפרנס עם לוס אנג'לס. הילדים כל הזמן התקשרו, גם דני בעלי התקשר ובאיזשהו שלב הפסקתי לענות. הרי ביקשתי ממנו שייקח אותם למסיבות והכנתי אותו מראש לזה שהשנה לא חוגגים. אז מה הם רוצים? מה שלא ידעתי, זה שאני מפספסת את מסיבת ההפתעה שהם הכינו לי ליום הולדת 45.

• רוצה לצאת לחוויה של פעם בחיים? הירשמי למאגמה צ'אלנג'
  

באותו ערב השארתי בבית ילדים מאוכזבים, את כל החברים שלי שהוזמנו למסיבה את דני שעבר בין כולם והתנצל וכל זה כשאני במשרד לבד. אם הייתי פולניה הייתי אומרת שגם בחושך. גיסתי רצתה להרוג אותי. במקום זה, היא החליטה לשלוח אותי למיונים של מאגמה צא'לנג'. להפסיד יום עבודה? השתגעת? כן, בואי. בלי שאלות. אני לא זוכרת מתי הפסדתי יום עבודה.

יוצאות אל השטח(צילום: איה בן עזרי)

הגעתי למיונים. קצת סקפטית וקצת מציצה כל הזמן בנייד. מנצלת כל הפסקה כדי לענות על מיילים. אבל פתאום מצאתי את עצמי שקועה בשיחה עם מישהי שלא הכרתי, ירושלמית, מרצה בחוג ליחסים בינלאומיים, הצטרפה אלינו שפית ממושב באזור טבעון, ועוד מישהי שנראתה לי מוכרת ומתברר שלמדנו יחד בתיכון. היום היא מרפאה בעיסוק. בסוף היום החלטנו להיות יחד בג'יפ. מה, רגע? אני נוסעת?

שלושה חדשים אחר כך מצאתי את עצמי אורזת תיק ענק, משאירה הוראות מפורטות לכולם במשרד ובבית (אם הייתי יודעת שלא ישתמשו בזה בטח הייתי מבטלת את הכל, אבל בדיעבד הכל נראה שטויות) ובחיי שאני נוסעת.

הנה שוב פסח. כשאני חושבת על המסע שעברתי המילה הראשונה שעולה לי בראש היא "חירות": לנסוע בשיירה של ג'יפים, ליהנות מנופים מדהימים, לנשום אוויר חדש ובפעם הראשונה בחיים זאת לא נסיעת עסקים שבה אני גונבת שעה של קפה ומרגישה שאני משקרת, ולא נסיעה משפחתית שבה אני דואגת להכל כל הזמן. עכשיו זאת רק אני והחברות שלי: החבורה הכי מופלאה שיש. נשים שממלאות את עולמי בחכמת חיים, תובנות והומור אדיר.

לגלות עולמות חדשים(צילום: יהודית הופמן)

כי אם יש חירות שלקחנו לעצמנו זאת החירות להרגיש: היו לנו במסע רגעים של צחוק בהם כמעט עשיתי פיפי במכנסיים, רגעים של בכי, וגם שתיקות נפלאות. פשוט שקט. דיברנו במבטים, בצחוק, בתנועות ידיים ובחיבוקים. לקחתי לעצמי את החירות לעשות אומגה ורפטינג

ולהרגיש את האדרנלין בדם, להתמודד עם נהיגת שטח , לשמוע מוזיקה בקולי קולות ובעיקר להתרכז, בפעם הראשונה בחיי רק במה שקורה לי כאן ועכשיו. בלי שיחות טלפון תוך כדי ובלי אלף ואחת משימות במקביל.

הייתה לי במסע הזה חירות מלהיות אחראית על כל העולם, חירות מלנקות, מלנהל, מלהיות מנוהלת, מלהסיע לחוגים, מלחנך, מלהתנצל, מלהיות הבוס, מלהיות בשליטה, מלקבל כל הזמן החלטות. בעיקר, למדתי כמה חסרה לי תחושת החירות הזאת בחיי היום יום שלי.

ושאלתי את עצמי: אם אני יכולה לעשות הכל, איך זה שאני מרגישה לפעמים כמו עבד?

ואחרי המסע? מה אתן רוצות לשמוע? איך הכל השתנה? איך השתחררתי מהכבלים של החיים שלי? טוב, אז החיים של כולנו קצת יותר מורכבים מזה. מה שבטוח הוא שיצרתי לעצמי את "מעגל החירות" שלי : מעגל שבו נמצאות הנשים המדהימות שהיו איתי במסע. שכל פגישה אותן מחזירה אותי לעצמי, מזכירה לי מה חשוב ונותנת לי לא רק כוח אלא גם תזכורת לצורך שלי בחירות. הן מזכירות לי בכל פעם מחדש מי אני רוצה להיות באמת והן מצחיקות אותי כמו שאף אחד אחר לא מצליח. סוג נוסף של משפחה: "מעגל החירות" שלי.

שוב מגיע פסח. עברה שנה מאז המסע ואני מבינה שמשהו ממאגמה חלחל לתוך תפישת העולם שלי. אני אמא קצת אחרת, בת זוג קצת אחרת, קצת אחרת בעבודה, קצת אחרת עם עצמי. קצת פחות עבדות והרבה יותר חירות.

רוצה לצאת לחוויה של פעם בחיים? הירשמי למאגמה צ'אלנג'