דרך המלך: מדבר יהודה של דוד המלך

9 שעות של טיול אביבי בהר ישי ונחל דוד עליון למיטיבי לכת מציע מסע בזמן לתקופה המקראית. מר קדמוני נוטל את ידינו והולך לטיול הווה מדברי בעקבות תרבות מפוארת שאינה קיימת עוד

דעאל שלופורסם: 20.04.14 , 09:36

היום התחיל לפנות בוקר. בחוץ עדיין חושך וכבר נוסעים דרומה אל צפון ים המלח, אל מצוק ההעתקים של מדבר יהודה, אל המעיינות הנדירים ואל הנופים הבראשיתיים. בדרכנו להתחקות אחר עקבותיהם של האנשים שחיו כאן פעם, מזמן.

עוד טיולים בערוץ התיירות:

אירזו את הדרקונים: חופשה בעקבות משחקי הכס

קולומביה על שני גלגלים: חוצים את דרום אמריקה באופנוע

הבריחה הגדולה: משאירים את ניו יורק מאחור

בדרך של דוד(צילום: דעאל שלו)

"עין גדי" אמר השלט. אותתנו ועוד לפני שחנינו נזכרתי בשיעור אומנות מהתיכון. על איטלקי אחד, מיכאלאנג'לו שמו, שלפני קצת יותר מחמש מאות שנים פיסל מגוש ענק של אבן קררה לבנה את המודל המושלם לגבר הצעיר. לפסל הוא קרא דוד. המלך בשבילכם. את דוד הוא נתן מתנה לעיר הולדתו פירנצה מאז הוא מוצג שם לראווה. דמותו הצעירה, החסונה וקורנת האנרגיה של דוד ממלאת מאז את דמיונותיהם המשיחיים של הרבנים, כמו גם את לחשושיהן של התיירות המציצות במבושיו.

על פני צורי היעלים(צילום: דעאל שלו)

יצאנו גם אנו בעקבותיו של דוד. או אם לדייק: אל הנקרות והצורים והמערות בהן ישב מעט. דוד גדל בהרי חברון אבל מצא מפלט דווקא בהרי מדבר יהודה. בדיוק כמונו: גם אנחנו היינו מעדיפים את השקט והשלווה של נופי ים המלח ולא את ההמולה והמתח של חברון. נקודת המפלט האמיתית של דוד במדבר היא עין גדי - על ברכותיה, צוקיה ויעליה.

"וַיַּעַל דָּוִד מִשָּׁם וַיֵּשֶׁב בִּמְצָדוֹת עֵין-גֶּדִי. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים; וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי. וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל-יִשְׂרָאֵל; וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת-דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל-פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים".

כמו שאול, חנינו גם אנו בכניסה לשמורה ולנחל הנושא את שמו של דוד. שלא כמוהו, שילמנו. השארנו את הרכב מאחור והתחלנו לטפס מעלה דרך בית ספר השדה, בסימון שחור, אל דרך תלולה, ארוכה וקשה עד למרומי הר ישי. ישי - אביו של דוד. 450 מטר בקווי גובה, שעה וחצי של עליה ואתם למעלה, מתנשפים אבל מרוצים. צופים אל נוף קדומים ונהנים מהרוח העולה מן הבקעה. מקום טוב לאכול, רק חסר צל.

הר ישי(צילום: דעאל שלו)

מה לוקחים לטיול? אם אתם כבר יוצאים למדבר, השאלה הנכונה היא מה לקחו דוד ושאול בדרכם ובמסעותיהם במדבר. התשובה, אם נאלץ לנחש, אינה פיתות, שוקולד למריחה, חטיפים או מיץ, אלא מזון מקומי המתאים ליובש, קל משקל ועתיר אנרגיה. חופן תמרים מעין גדי, למשל, יחזיק נצח בתנאי המדבר.

כך גם צלפים משומרים שעל הכנתם התפרסמה עין גדי וכתזכורת נפגוש בדרך הרבה מאוד שיחי צלף, הפורחים כעת. אולי גם בשר מיובש, אגוזים וחמת מים. כל אלה נמצאים במקום, ישביעו את הגוף ויעניקו את האנרגיה הנדרשת להולכים. את הבשר המיובש קל להכין בבית גם היום: פורסים נתח אחורי לרצועות דקיקות, מתבלים מעט, תולים כמו כביסה על רשת התנור ומכניסים לחמש עד שמונה שעות בחום נמוך מ - 50 מעלות, עד שהבשר פריך וקשה.

החלון שקצה הנחל. דוד העליון(צילום: דעאל שלו)

מפסגת הר ישי נתגלגל מטה ונמשיך במסלול הירוק עד לכניסה לנחל דוד עליון: אחת מפנינות הטבע שחננה אותנו הארץ. הימים כעת הם הימים האחרונים של החורף או אולי דווקא הימים הראשונים של הקיץ - וכך מתערבבות העונות אלה באלה לעונה לא צפויה, בה מרובים ימי החמה אך הגבים עדיין מלאים מים קרירים.

מפל החלון הוא נקודה מקסימה שכזו, בה הרוח עולה מהואדי והבריכה מלאה מים. זו גם הנקודה האחרונה בה מתירה רשות שמורות הטבע לאכול בנחל ואכן זה מקום נפלא לארוחת צהרים מול הנוף, הים והבריזה.

נקודה אחרונה לאכול(צילום: דעאל שלו)

משם נעלה דרומה במתלול קצר ונמשיך אל המצוק ומעיין עין גדי. בדרכנו נעבור במקדש כלקוליתי, בן כ6000 שנים, מזבח עגול במרכזו. ללמדנו שעוד לפני ימי דוד ושאול תרבויות אחרות קבעו בעין גדי את מושבן: מקור מים חיים בלב המדבר הוא נדיר ומושך אליו שפע בעלי חיים - הולכים על ארבע והולכים על שתיים כאחד.

התקופה הכלקוליתית, שראשיתה כ - 4000 שנה לפנה"ס, מאופיינת כראשית תקופת המתכות. ואכן, במטמון שנמצא במערה לא רחוק מעין גדי (ב"מערת המטמון" כמובן, בנחל משמר), נמצאו מאות כלי פולחן מנחושת, שהיו, כפי הנראה, בשימוש במקדש הכלקוליתי.

המתבונן ב"שרביט היעלים" שנמצא שם, למשל, אינו יכול שלא להתפעם מהיצירתיות ומההדר של השרביט הקדמון ההוא. אני כמעט ומצליח לראות מכשף זקן וכפוף מנופף בו מעל המזבח העגול שבמרכז המקדש, מקווה לגשם. הישובים בתקופה ההיא היו קטנים ומפוזרים לאורכה ולרחבה של הארץ, והחקלאות עשתה עדיין את צעדיה הראשונים: מטע הרימונים הראשון אי פעם ניטע, העיזים הראשונות בויתו. ששת אלפי שנים חלפו ביעף, אך גם ממעט שרידי התרבות שנחפרו, אנו לומדים עד כמה היו קרובים ודומים לנו היום.

המקדש הכלכוליתי(צילום: דעאל שלו)

סמוך למקדש יש פיצול בשביל, שיורד אל מערת דודים. "וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת-רַגְלָיו; וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה, יֹשְׁבִים".

זוהי המערה שלפי המסורת וגם קצת לפי פשט הכתובים, הסתתר בה דוד בבורחו מפני שאול. אין מערות אחרות בעין גדי בתוכן יכול להסתתר אדם ושפתחן נושק לבריכת מים, כמו כאן. אבל כמו להכעיס, להבדיל ממאות מערות אחרות הנמצאות באיזור, דווקא בזו לא נמצאו כל שרידים ארכיאולוגים משמעותיים: לא מטמונים או מגילות, לא גולגלות ולא גורלות חרס, רק עטלפים וגללי יעלים.

ובכל זאת, הבריכה שבפתח המערה אומרת לנו שאולי ממש בה סך שאול את רגליו, בעוד דוד עוצר את נשימתו בחושך מאחור. לרגע קל, ורק אולי, אנו שוב פוסעים בנתיבם של קדמונינו. וגם אם לא הרי שהבריכות בחלק זה של הנחל רחבות ועמוקות ואינן מלאות מטיילים כמו בחלקים התחתונים של נחל דוד והן מקום נפלא לרחצה מענגת של אחר הצהרים.

הבריכות בכניסה למערת דודים(צילום: דעאל שלו)

משם צועדים חזרה אל פיצול השבילים ונרד לאפיק נחל דוד ואל היציאה מהשמורה. טיול ארוך של כתשע שעות בא לסיומו, אבל בפרספקטיבה של ההיסטוריה היתה זו רק תחנה קטנטנה נוספת ברכבת הנצחית של הזמן.