גבריאל גרסיה מארקס: אמן הנסים המילוליים
הוא היה נגן מיתרי הלב שידע בדיוק איך מרטיטים, מתי וכמה. הוא כתב מן הבדידות ההכרחית לאדם ומן הכמיהה העזה לאהבה - ויצר ריאליזם מאגי שהחירות שלטה בו. גבריאל גרסיה מארקס מת אהוב, שבע תהילה ועתיר הישגים. יותר מזה אין אדם יכול לבקש לעצמו
הנה כך צריך להיראות הסוף: "כשמדד הנגר מידות לארון הקבורה, ראו מן החלון שיורד גשם של פרחים צהבהבים זעירים. כל הלילה ירדו על מקונדו בסופה דוממת, כיסו את הגגות, סתמו את דלתות הכניסה וחנקו את החיות שישנו בחוץ. כל כך הרבה פרחים ירדו משמיים, עד שבבוקר היו הרחובות מרופדים בשטיח צפוף, והם הוכרחו לפנותם באתים ובמגרפות כדי שיוכל מסע הלוויה לעבור" - אבל זה לא יקרה.
- גבריאל גרסיה מארקס הלך לעולמו
הנגר-האמן של הנסים המילוליים, האיש שברא את מקונדו וידע להתבונן בה כמו שרק אלוהים יכול, האיש שגילה לנו מחדש את פעימות הלב האנושי בבקשו אחר אהבה, ימות כשהוא מעוטר כבוד ויקר. דברים חשובים מאד ייאמרו על קברו של גבריאל גרסיה מארקס, חתן פרס נובל, מחייה הספרות הדרום אמריקנית, אלוף העולם בז'אנר הריאליזם המאגי, לוחם צדק, איש שהחירות פיעמה בעורקיו. ואנחנו? מעריציו הצנועים ברחבי העולם, מה יהא עלינו? איך נתאבל ואיך נשגר לו, בדרכו האחרונה אל רמדיוס היפה, את פרחי אהבתנו הצנועים?
נתחיל בכך שהוא הפליא לנגוע בלבבות של קוראים בהמון שפות ותרבויות, הגם שהשתדל - לפחות בתחילת הדרך כמחבר רומנים - להיות לגמרי מחובר לאדמה הקולומביאנית הקשה, השסועה, רווית הדם והאלימות, ממנה צמחו אבות אבותיו ועליה חיו חיים לגמרי לא הרואיים ופרוזאיים מאוד. הוא חילץ אותם ואת עצמו מן האפרוריות ומן הבדידות - שכן, אמר, כל עוד אנו זוכרים מישהו הוא לא מת - וכשהסיר מעל סיפוריהם את האבק, הוסיף את אותו נופך שסבתא שלו הוסיפה. בחצר הבית, בין התרנגולות והחזירים, ידעה לומר לילד הבודד כל כך שהוריו לא גידלו אותו: "ששש, הנה עובר מלאך".
והוא ראה את המלאכים בחולפם ואת הפרפרים בהתקיפם את מקונדו ואת הגנרלים העייפים מכל המלחמות המיותרות של ארצו חוזרים הביתה ומחכים גם הם לבדל של נס, והוא ראה דברים נפלאים מן העין וכתב אותם לא מפני שהיה ילדותי ותמים, אלא דווקא להיפך: מפני שהיה אמן של מניפולציות מילוליות, נגן של מיתרי הלב, אחד שידע בדיוק איך מרטיטים ולשם מה צריך להרטיט, ומתי וכמה.
אחת הפנטזיות הכי כמוסות של כל סופר טוב היא לברוא עולם שלם. מארקס הוא בין היחידים במאה העשרים שהצליחו, ב"מאה שנים של בדידות", להניח עולם כזה על הנייר ולעשותו נגיש גם למי שלא יודע היכן בדיוק מונחת קולומביה, מדינה שסבלה מבדידות ציבורית בדיוק כמו שכל כותב, וכל קורא, נידון לבדידותו-שלו בעמק הבכא. בעולם של מטעי הבננות המאובקים ופעמוני הכנסיה מבשרי האסונות, הגברים מוכי המלנכוליה והנשים העמלניות מדי, בעולם שהוא כפרי ורחוק ומתמסר לזמן-יקום משלו - באמת יכולים להתרחש ניסים. לרגע לא היינו מאמינים וממשיכים לקרוא לו בחר למקם את המיקרוקוסמוס העל-טבעי שלו בניו יורק או בלונדון, וכל רגע האמנו לו מפני שאולי בכל אחד מאיתנו קיים צורך בקיומה של מקונדו.
והיא בכלל היתה רק שלט. מאובק, חלוד, בפתחו של מטע בננות. שלט של תחנת רכבת בלי תחנה לידו, שמארקס הילד ראה במסעותיו ברכבת עם סבתא שלו, פעם אחר פעם, ומתוך הבדידות שאל את עצמו, מה זה בכלל "מקונדו", ומתוך המשיכה לצלילים התאהב בשם, ומתוך הכישרון העצום שבו ניחן - כתב.
כמה מקוראיו ידעו, שמעל ומתחת למופלא, "מאה שנים של בדידות" הוא סיפורה של היסטוריה אלימה? שמקונדו אמנם בדיונית, אבל רבים מאוד מן האירועים המתוארים בה התרחשו, למרבה הצער? כמו למשל הטבח של מגדלי הבננות: טייקונים מקומיים חברו לתאגידים צפון-אמריקניים כדי לדכא בכוח מהומות של עובדים עניים. ממשלת הון-שלטון מושחתת טבחה בהם במאותיהם ללא רחם, ורק כדי לרצות את תאוותם חסרת הגבולות של אזרחי ארצות הברית לבננות טריות ובשלות. הטבח, שהוא אבן דרך מדממת בזכרון הקולקטיבי של קולומביה, אירע כשמארקס היה תינוק. אבל מאה שנות המלחמות המיותרות של מקונדו ליוו אותו גם בנעוריו ובבגרותו: "la violencia, קוראים לתקופה הזו בפשטות - האלימות - מפני שאיש כבר לא מבין מדוע ולמה השסעים הפוליטיים והחברתיים בארצו מתאחים רק לרגעים היסטוריים קצרים ורק אחרי הרבה מאוד דם.
מן האמונה הדתית העמוקה שראה סביבו ומן החרדה הפוליטית העמוקה לא פחות, מן הבדידות שהיא הכרחית לאדם ומן הכמיהה הענקית לאהבה, טווה את המארג שילווה את כתיבתו ושיכלל את הז'אנר שהיה, לטוב ולרע, סימן ההיכר המובהק שלו. ריאליזם מאגי, או ריאליזם פנטסטי, הוא היכול לערבל בין המובן מאליו והבלתי אפשרי ולהגיש את שניהם לקרוא כמרקחת מתוקה, אהובה, ממכרת.
אבל כמה מקוראיו של מארקס יודעים כי הז'אנר הזה הוא גם כורח ספרותי במקום שיש בו צנזורה, במקום שצריך לומר דברים קשים אבל יש עריצים ושולחיהם שלא מניחים לדם, גם לא לסופר, לומר את אשר עם ליבו בפשטות ובישירות? לא חשוב: האישי גבר על הפוליטי. מקונדו נדדה בעולם ונחתה על עשרות מליוני מדפים. קוראים זיהו את התשוקה העצומה שעלתה מן הדפים וגם בה התאהבו, לפעמים אהבה גדולה מדי, עד כדי כך שנדמה היה להם שגם הם חיים בעצם בימי כולרה.
זונות קדושות וקולונלים עם דיכאון קליני בלתי מאובחן, נוכלים חלקלקים ואנטי-גיבורים, פושעים קטנים ורשע גדול מאכלסים את כל כיצירתו. ב"כרוניקה של מוות ידוע מראש" ביקש להתחקות אחר שורשי האלימות - כל סוג של אלימות - ועל מעמדה של האמת, כשהיא נחזית להיות האחת והיחידה ואין בילתה, בתוך קהילה סגורה המקדשת את הסמל יותר מאשר את האדם.
ב"סתיו של פטריארך" עלה מדרגה וחקר את שורשיו של הרוע הפוליטי, שהוא בסך הכל אדווה רחוקה וגדולה של השטן הפנימי השוכן בתוכנו ושואף לצאת החוצה אם רק ייתנו לו דרור. וב"אהבה בימי כולרה" לימד את כולנו שהלב, הדבר המסתורי הזה שפועם ומפרפר ברווח המדומיין בין הגוף לנשמה, יש בו יותר חדרים מאשר בבית זונות. ושבכל אחד מאיתנו יש היכולת לאהוב בו זמנית יותר מאדם אחד, אבל גם הכמיהה העיקשת לאיחוד הסופי, הנצחי, עם האיש או האישה שרק הם ימלאו את כל החדרים.
וכשכתב על אהבה ומוות - לא יכולנו להפסיק לקרוא. מעטים הם ספרי המאה העשרים שרכשו להם קהל קוראים כל כך גדול וכל כך נאמן. מעטים הסופרים, בכל תקופה, שכתבו בעצם רק על שני הנושאים הגדולים האלה בספרות העולם, והשאירו אחריהם גם סצינות בלתי נשכחות וגם אמרות שפר שאפשר להמשיך ולנצור כאילו היו גילוי פרטי, חד פעמי, של אמת גדולה.
השליטה המושלמת של מארקס בצורות סיפור עממיות כמו גם בתולדות הרומן המערבי על סוגותיו הפכה אותו לבעל מלאכה כמעט מושלם באמנות הכתיבה. עליה אמר פעם, "תנועה מדגמים בהליכה", כלומר שצריך לכתוב, עוד ועוד, כדי ללמוד לכתוב. הברק והפאסיון שזהרו
מתוך הספרים שלו השפיעו על יותר מדי סופרים שקראו אותו בטרם התחילו לכתוב: ג'ון אירווינג וסלמן רושדי, ז'וזה סרמאגו ויאן מארטל, עמוס עוז ואתגר קרת ויאול הופמן ואורלי קסטל בלום. עוז אפילו כתב ספר מרקסיאני שלם וגרוע במיוחד - "לגעת ברוח, לגעת במים", ואם מישהו רוצה ללמוד מה היקף נזקיה של אהבה ספרותית גדולה מדי, כדאי לו לעלעל בספר הזה של עוז ולהבין, שאי אפשר ללכת בדרכו של מארקס מבלי להיות מארקס.
אירווינג נטל ממנו את הערבוביה המדהימה בין הפוליטי לבין הפיקרסקי. סרמאגו השיט על גבי הים של מארקס את "רפסודת האבן" שלו, לפני שפנה לדרך המשל האוניברסלי. רושדי לבדו הצליח לברוא את העולם ההודי-פקיסטני שלו מחדש בין כריכות ובתוספת מעשי נסים מופלאים, וגם זה רק בתחילת הדרך, ב"גרימוס", "בושה", ו"ילדי חצות". היה בכתיבה של מארקס די והותר כדי שסופרים טובים ובינוניים יעמדו על כתפיו וידמו לעצמם שהם ענקים, אבל את הקוראים אי אפשר לרמות כל הזמן. יותר מכל אפיגון מוצלח, הם רצו את האב הגדול, את הפילוסוף של חיי היום יום, את המתבונן הנבון במה שאנחנו מנסים למגר באמצעות הספרות: בדידותנו-שלנו.
האם נזכור אותו לנצח? השאלה ודאי היתה מצחיקה אותו. אין נצח, לא בבית הזונות של הלב ולא בדיקטטורות של פטריארכים מנוולים ולא בחיי אדם בכלל. יש רק הכאן-ועכשיו והאפשרות המופלאה לקבע אותו במילים. הוא עשה זאת עד שבאירוניה האחרונה של חייו, המילים והחוכמה ניטלו ממנו ובמקומם נכנע מוחו לשטיון. גבריאל גרסיה מארקס מת אהוב, שבע תהילה, עתיר הישגים. יותר מזה אין אדם יכול לבקש לעצמו, בגשם הפרחים הצהובים במקונדו ובכל מקום אחר בו חיים בני אדם.
