שירת אהבה בבית הכנסת
מגילת "שיר השירים" הרומנטית, שכתב שלמה המלך ונאמרת בשבת פסח, אינה המקבילה העתיקה ל"בקיץ הזה תלבשי לבן" האופטימי, אך קשה להפריז ביופיה, ואין שיר אהבה שמגיע לקרסוליה. ואם חכמי התלמוד ראו בה משל לקשר שבין ישראל לאלוהים, אז גם הוא יסכים שבין אוהבים מותר להשתטות
כּוּלה יפה, ומום אין בה
בתחנות שונות במהלך הפסח קוראים בחיק המשפחה או בבית הכנסת את מגילת "שיר השירים". בצדק קוראים למגילה זו "שיר השירים", שכן קשה להפריז ביופיה.מעולם לא קראתי שירת אהבה שהגיעה לקרסוליה היפים של שירה זו, וכפי שקבע רבי עקיבא: "שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קודש, ושיר השירים - קודש קדשים" (משנה ידים ג, ה).
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
אני ממליצה גם בפני אלה שלא פוקדים את בתי הכנסת, לקרוא את המגילה בבית במהלך החג. גם אם לא תבינו את כל המילים, ובוודאי שלא תבינו את כולן, תוכלו להתרפק עליה ותאפשרו לה להתרפק עליכם, ולעוררכם תחת התפוח...
בְּרַח דּוֹדִי
"שיר השירים" אינה אסופה של שירי התאהבות, והיא לא מציעה רומנטיקה לעניי הרגש. מגילת "שיר השירים" מספרת בדרכים שונות את סיפורם של אישה ואיש המשתוקקים להתמזג זה בזו, אבל באותה מידה גם חרדים מכך.
זמני הכניסה והיציאה - ועוד על שבת חול-המועד פסח
הוא מתגרה באהובתו, מתאמץ לפתותה, ונדמה לרגע כמשלים עם כשלון מאמציו: "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם" (ד, יב). ואילו היא מתענגת על כשלונותיו ומשיבה לו תשובה מתּממת ופתיינית: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו" (ד, טז).
אבל לא. תמיד כשהוא יבוא, או כשהיא כבר תאזור אומץ ותפתח את הדלת, אחד משניהם יחרד בחרדת ההתמזגות - ויברח או יבריח. "סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר" (ב, יז), מתחננת הרעיה בפני אהובה, רגע לאחר ששמאלו הייתה תחת ראשה ובימינו הוא חיבקה.
שוב ושוב היא מתמסרת אליו, שוב ושוב היא מפצירה בחברותיה שישמרו עליה מההתמסרות: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם ... אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (ב, ז, ומקומות נוספים).
לאורך המגילה לא יודעים בני הזוג נחת, והחרדה שבה ומנפצת את אפשרות ההתמזגות. מילותיה האחרונות של הרעיה, החותמות את המגילה הן "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (ח, יד).
בתמונת האישה המעודדת את אהוב לבה להתרחק ממנה נחתמת המגילה. כן, מזמורי "שיר השירים" אינם המקבילה העתיקה של "בקיץ הזה תלבשי לבן".
ויש גם שיחות שובות לב
כשהוא אומר לה "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי" (א, ט), אני לא נעלבת בשבילה, אלא מתמלאת מצהלות שמחה. פתאום זה יפה ונכון להיות דומה לסוסה (האם זו מקבילה להשוואת אהובה למכונית אצילה ומיוחדת בביצועיה?).וכשהוא דופק שוב ושוב בדלת ביתה והיא ממציאה תירוצים מביכים - "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם" (ה,ג), אני מוצאת את עצמי בסביבה מוכרת ושואלת "מה נשתנה?".
כשהוא אומר לה "עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם" (ד, א-ב), אני מקנאה בה, וחושבת לעצמי שאם מישהו היה מתאמץ להציע לי תיאור כל-כך מדויק, מלטף וחד פעמי, לא הייתי מתנהגת כמוה, והייתי מתמסרת לנצח למילותיו היפות.
אין לי מושג מה פירוש הביטוי "יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת" (ו, י). בעיקר אני לא מבינה את ה"נדגלות", אבל ממש לא היה אכפת לי שמישהו יספר לי שאני כזאת.
אני שואלת את עצמי האם מילים יפות ומדויקות אלה ניתנות להיאמר רק במערכות יחסים קסומות אך חסרות יציבות? האם היומיום חייב לשחוק את היכולת לשורר - "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב: עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב" (ה, יא-יב)? והאם בגלל ההבנה הזו נבהלו האהובים מיציבות הקשר?
זה לא שיר אהבה פשוט. יש לו שורשים של כאב
הפחד מההתמסרות יכול לקבל הסבר חלקי בתמונת החיים המורכבת של האהובה. לא מדובר באשה שנשלפה מאריזה צבעונית בחנות הפֵיות. לפנינו באשה בשר ודם, ששילמה בגופה את המחירים האיומים והבנאליים שנשים משלמות.
הרעיה לא רוצה להשלות אותנו, וכבר בדייט הראשון, בשורות הפתיחה, היא מעידה על ילדות איומה ומבקשת שנמחל לה על מה שעוללו בה: "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" (א, ו). סיפור נורא - העור השחור אינו פרי גנטיקה אלא פריים של חיים ארוכים מדי מחוץ לבית.
אחיה (חצי אחים, אחים מצד אמה) הבטלנים והמתעללים של האהובה הפקירו אותה. ברשעותם הפכו ילדה חסרת הגנה לשומרת: "שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים". אבל בתנאים ההם אישה לא יכולה לעבוד כשומרת, והדבר הראשון שיופקר תחת משמרתה הוא גופה: "כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי", מספרת הנערה לאהוב ליבה בראשית הדרך. מי אמר שהיא לא אמיצה?
ואם לא די לנו בכך - גם עצמאותה של הרעיה ובחירתה להתנהל ללא פטרון גובים מחיר נורא. בעודה מתרוצצת בלילות ומחפשת את אהוב ליבה, תוקפים-אונסים אותה שומרי העיר: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת" (ה, ז).
בשתי הפעמים מגלה האישה הצעירה כמה בוגדנית היא המילה "שמירה", ובכל זאת היא ממשיכה בדרכה - עצמאית, מעזה לאהוב, ומסתכנת בחוסר התמסדות. מי אמר שהיא לא אמיצה?
בקיץ הזה לא נעשה בחירות
חכמי התלמוד בחרו לקרא את מגילת "שיר השירים" גם כמשל לקשר המורכב שבין עם ישראל לאלהיו. רבים תוקפים את הבחירה התלמודית להשתיק ולהשכיח את שיר האהבה האנושי. אבל אני לא חושבת שחז"ל בקשו לבחור פרשנות אחת נכונה ל"שיר השירים".
החיפוש אחר פרשנות אחת נכונה אינו דרכם. קשה להניח שהאנשים שהאמונה כי "שבעים פנים בתורה" הייתה נר לרגליהם, הציעו לנו לזנוח פרשנות אחת ולאמץ אחרת. אני מניחה שהם הציעו לנו לאחוז בזה ובזה.
לגלוגו עלי אהבה
אחד המדרשים האהובים עלי לשיר השירים מתייחס לפסוק המתאר רגע דרמטי בחייהם של בני הזוג, רגע בו נדמה שהאינטימיות מתאפשרת: "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (ב, ד). ובאמת, מיד לאחריו, אינטימיות קסומה וקצרה: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (ואחריה, כרגיל, בריחה).
האהוב לוקח את האהובה אל בית היין, ושם, אולי מתוך שכרון חושים, היא רואה וגם מעזה לשמוח ולהתפעל מכך ש"דגלו עלי אהבה".
את הקביעה העולצת והאירוטית מתרגמים חז"ל למדרש נועז על אינטימיות היחסים שבין עם ישראל לאלוהיו:
"ודגלו עלי אהבה' (משל ל)עם הארץ שקורא לאהבה איבה כגון 'ואהבת' 'ואייבת'. אמר הקדוש ברוך הוא: ודילוגו עלי אהבה. אמר ר' יששכר: תינוק שקורא למֹשה מַשה לאהרֹן אהרַן לעפרֹן עפרַן, אמר הקדוש ברוך הוא: ולגלוגו עלי אהבה.
"אמר רבי חונייא: לשעבר אדם מראה איקונין באצבעו והיה ניזוק, ועכשיו אדם מניח ידו על האזכרה כמה פעמים ואינו ניזוק. ולא עוד אלא שאמר הקדוש ברוך הוא ו(א)גודלו עלי אהבה" (שיר השירים רבה פרשה ב).
החכמים משתעשעים באהבתו של אלוהים ומציעים אפשרויות שונות למילה "ודגלו": דילוג, לגלוג, ו(א)גודל.
במעשה האהבה מותר להשתעשע ומותר להשתטות (בינינו לבינינו, אומרים החכמים, מנקודת המבט האלוהית - כל מה שנעשה או נאמר יהיה השתטות).
אז אומרים החכמים משמו של אלוהים שגם אם אדם אומר בקריאת שמע 'ואיבת את ה' אלוהיך' במקום 'ואהבת את ה' אלוהיך', מתקבל שיבוש מחריד זה באהבה.
וגם אם תינוק משבש את מילות התורה, אהובה על אלוהים קריאתו המגומגמת והמשובשת.
ואם אדם פוחד להתבלבל בקריאתו ומניח את אצבעו על המילים הכתובות, וגם על שמו המפורש של אלוהים - זו גם אהבה. כשהאצבעות נוגעות בשם המפורש הכתוב על הקלף, הן מפחיתות בערכו ואף שוחקות את האותיות, ובכל זאת, גם מחיקה זו היא אהבה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
ליל הסדר אמנם עבר – אבל אני מצרפת המלצה טובה וחשובה שפרסם ליאור טל בקבוצת הפייסבוק "גם אני לא הולך ולא הולכת לאירועים שמדירים נשים". גזרו ושמרו ליל הסדר הבא:
"הצעה לסדר. כשמגיעים לשיר 'אחד מי יודע', חודו חידה: איפה יש טעות בשיר? ואולי השנה נעשה תיקון גדול כשנגלה לכולם שיש לנו 6 אמהות ולא ארבע, ושמישהו מחק במהלך השנים את בלהה וזילפה אמותינו. בלהה וזילפה הן הסמל למחיקת נשים מוחלשות לכל אורך ההיסטוריה, ונדמה שהגיעה העת להחזיר אותן".
ואני משתפת בהפניה שקבלתי לביצוע מיוחד במינו (עברית-ערבית) של מקהלת שיראנא, לשיר "חד גדיא".
חג שמח ושבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
