מהמצה למופלטה

חג הפסח הוא בסימן האירוח. "כל דכפין ייתי ויכול", כל מי שרעב מוזמן להצטרף לסדר. מעניינת העובדה שלמרות שעיקרו של ליל הסדר הוא "והגדת לבנך" אנו מזמינים את הרעב ואת הנזקקק. הסעודה היא זו שיוצרת קהילה. מה מעניק לסעודה כוח כה משמעותי? לא זה המקום לנתח זאת. אני חושב על חדר האוכל בקיבוץ, האכילה מקערה משותפת אצל יהודי אתיופיה, המקלובה והארוחה המשותפת בתרבות הערבית, ארוחת הצהריים בבית הספר היסודי.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מתקדמים לאינתיפאדה הבאה? / גדי זהר

בזמנו היו גם שיעורי תזונה ותלמידים הכינו מזון מחומרי גלם. הנה הצעה לשינוי עומק בבתי ספר: החזירו את שיעורי התזונה, ותנו לילדים להאכיל את חבריהם. ההזנה אינה בעיה אלא הזדמנות חינוכית. סביר להניח שתהיה ירידה במפלס האלימות ועלייה ברמת החדווה בבית הספר. האוכל יהיה מזין, טרי וזול יותר.

ההזמנה של הרעב והנזקק בחג הפסח אומרת שהקהילה חוגגת את הערבות הדדית. ללא זאת החגיגה אינה שלמה. ראו את הרמב"ם המבהיר לנו בחיבורו "משנה תורה" את שמחת החג: "מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש - אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו". על אלו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו ייטמאו: כי לחמם לנפשם" (הושע ט,ד) ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר "וזיריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם" (מלאכי ב,ג).

הביטויים הקשים "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ", אומרים באופן חד-משמעי למי שמסתגר בחג עם משפחתו והמצה השמורה למהדרין שחגו הוא שקר. שמחת המשפחה כאן אינה נבדלת משמחת הכרס האינדיבידואלית. קידוש המשפחה וראיה של העולם מחוץ למשפחה כג'ונגל קרובה למאפיה, מעין מאפיה בגבולות החוק. זו אינה משפחה נורמטיבית.

לא רק מופלטה. משמעות אוניברסלית לחג המימונה(צילום: אבישג שאר-ישוב)

קשה למצוא מקבילה לדברים של רמב"ם בימינו. אנחנו בקושי מצליחים להתכנס כמשפחות, ובהרבה משפחות יהיה אותו קרוב שהחליט לא להגיע לחג. כדאי אם כן להנמיך ציפיות מאיתנו, מה שהיה ברור מאליו לרמב"ם לא ברור לנו. ועדיין הנורמה ברורה: מי יודע, אם נשכיל להזמין את הנזקק אולי יהיה יותר קל להתכנס כמשפחה. ואולם, יש בחינה אחרת שיש לזכור בדברי רמב"ם. הגוי, שנגיעתו הופכת את היין לנסך, אינו מוזמן. אפשר לגלות סלחנות כאן כלפי רמב"ם אם זוכרים שהרבה אוניברסליסטים ביננו אינם מפלים בין גויים לבין יהודים כי הם פשוט לא מזמינים אף אחד. וזה עדיין יכול להפריע.

המסורת הציעה גם תיקון להסתגרות זו. המימונה המסיימת את חג הפסח מזמנת אפשרות לחגיגת יחד, כזו שיש עמה אוכל, כזו שהיא לשם אוכל. לא מדובר על מפגש אינטלקטואלי בין-דתי, וגם לא על מפגש פוליטיקאים אלא על פגישה עממית שכל כולה בסימן הסעודה. הרבה כנסים הצטיינו ברמה הקולינרית שלהם יותר מאשר ברמת התוכן שלהם, וייתכן שכנס שנועד למטרות קולינריות יסתיים ברמה אינטלקטואלית גבוהה.

כך כתב אבי בשירו:

שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים.

וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה.

וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה.

וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא. וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה.

וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי.

אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה.

שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים

אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה.

יש כאן סעודה יחד. המשמעות היא פוליטית לגמרי אבל בלי פוליטיקאים. בימנו קוראים לזה "חברה אזרחית". רואים כאן את הנכונות לקבל, האמון המלא בגוי אצל היהודי וההיפך, שהרי מדובר בהחלפת מתנות. ערב לפני קיבלה הידידה הערביה מחברתה היהודיה סיניה - קערה, מלאה כל טוב - והיא החזירה לה את החמץ הראשון. וכך, תרבות של סעודה משותפת פרטיקולרית של פסח היא מבוא לסעודה אוניברסלית.

כיוון שהסעודה הפרטיקולרית מבוססת על ערבות הדדית, היא הכנה טובה לסעודת שלום. מן המצה למופלטה אנו עוברים תהליך של אוניברסליזציה. כך אפשר להתקדם מחיל לחיל דווקא דרך הסעודה. הרמב"ם לא היה שמח כל כך מערבוב זה. כאן מצפה הפתעה נעימה לרמב"ם האיש, שהרי אחת המשמעויות של חג המימונה היא שמדובר ביום הודיה למימון, אביו של ר' משה בן מימון. כאילו ואמרנו לו, למען החג הקרוי על שם אביך, דון אותנו לכף זכות.

ד"ר מאיר בוזגלו, מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ויו"ר "תיקון"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il