"פארגו": האחים כהן ובניו

צריך חתיכת ביטחון עצמי בשביל לקחת סרט מוערך של יוצרים מליגת העל של הקולנוע העולמי, ולהפוך אותו לסדרת טלוויזיה שאפתנית. ביטחון עצמי כזה כנראה יש בשפע לנוח האולי ורשת הכבלים האמריקנית FX, שחתומים על הסדרה החדשה "פארגו", שעלתה אמש (שבת) ב-HOT3, כמה ימים אחרי שידור הבכורה בארצות הברית.

העלילה יושבת על התשתית שהניחו האחים כהן בסרטם מ-1996 - בעיני, ויסלחו לי מעריצי "ביג לבובסקי" הסימפטי, סרטם הטוב ביותר, לפחות עד שהגיע "ארץ קשוחה" (שממשיך אותו במובן מסויים, וגם נוכחותו מהדהדת בסדרה החדשה). זהו לא חידוש, עיבוד או סיקוול. אין כאן קשר לעלילה המקורית אלא רימייק אווירתי בלבד: הלוקיישן (מינסוטה הלבנה), ההומור השחור והמאופק, האלימות הכאוטית וחסרת הפשר שחודרת את השלווה וההסלמה שמגיעה בעקבותיה.

הפרומו לסדרה "פארגו". קרוב, לא קרוב מדי

הסיכוי ליפול עם פרויקט כזה הוא עצום - בטח מול מעריצים של המקור (כמוני, נניח), בטח כשצריך למתוח את חומר הגלם ולפרוש אותו על פני עשר שעות, בטח כשהאחים כהן עצמם כאן רק על תקן מפיקים שאישרו את הרעיון הכללי, והסירו את ידיהם מהתסריט ומהבימוי. אלא ש"פארגו" מצליחה כנגד כל הסיכויים לשמור על עצמה קרוב לרף שהציבה היצירה המקורית - ומנגד, לפחות ברוב הזמן, לא להיראות כמו חיקוי.

מה שבטח עוזר כאן הוא צוות השחקנים המשובח, ובראשו בילי בוב ת'ורנטון שמגלם רוצח שכיר מהפנט שמניע את גלגלי העלילה. הוא מגיע לעיירה בה הכל מתחיל, מלהיט את הקיפאון ששורר מסביב, מעמת את האנשים הפשוטים עם המוות השרירותי, חסר החוקים והרחמים, שהוא משמש כחרבו. שם הוא פוגש את מי שעומד במרכז עלילת הפרק - לסטר נייגארד (מרטין פרימן המעולה), סוכן ביטוח אפרורי ולוזר מתוסכל בחייו הפרטיים, שמסתבך (או שמא משתחרר מכבליו) בעקבות המפגש. 

את הצד המשטרתי מובילה בפרק אליסון טולמן, שסוג-של תופסת את מקומה של פרנסס מק'דורמנד בסרט (וגם זה לא בדיוק - ישנה תחושה שדמותה נחלקת לשני אנשים על המסך הקטן. כולל ההריון). בדומה לגרסה הקולנועית שלה, גם היא מפגינה קור רוח ואומץ מאופק בניסיונה להתמודד עם הסערה הכל כך גדולה ממנה שחודרת לשטחה.

מרטין פרימן ב"פארגו". צוות שחקנים משובח

כבר בפרק הראשון, הצגת הדמויות מפנה עצמה מהר מאוד להידרדרות אלימה שמותירה אחריה לא מעט דם וגופות. ולאורך רוב אורכו, הוא מצליח במשימה הכמעט בלתי אפשרית שלו: מספר סיפור חדש אבל כולל מספיק מחוות למקור, נשמע כמעט כמו סרט של האחים כהן - לא מספיק דומה בשביל להיראות כמו חיקוי, לא מספיק שונה בשביל להיראות זר. 

לא תמיד זה מצליח. הנאום שנושא ת'ורנטון בפני שוטר בעיירה דולות' (קולין הנקס) לקראת סוף הפרק, נראה כאילו הוא שינן אותו בסדנת הכתיבה של אנטון שיגור, הנבל הבלתי נשכח של

"ארץ קשוחה". רגעים אחרים בתסריט חסרים את העידון והאיפוק של האחים כהן. זה אולי לא הוגן לשפוט כך את הסדרה, אבל מצד שני - למה ציפיתם כשקראתם לה "פארגו"?

בשורה התחתונה, "פארגו" צולחת את האתגר שניצב בפניה, וזה חתיכת אתגר, ומספקת את אחד מפרקי הבכורה המבטיחים ביותר של הטלוויזיה האמריקנית בתקופה האחרונה. אבל יותר מכל, הסדרה הזו מוכיחה עד כמה ייחודי קולם הקולנועי של האחים כהן - ייחודי מספיק בשביל שהומאז' כמו "פארגו" הסדרה יוכל לנהל חיים עשירים משל עצמו. חיים ששווה לעקוב אחריהם.