די לתמימות: מדוע אסור לשרוק בוז ביציעים?
המחאה של אוהדי מכבי חיפה נגד טאלב טוואטחה אולי אינה רצויה, אבל מדוע אינה מתקבלת על הדעת? הגיע הזמן ל-"תקנון ההתנהגות ביציעים" שיקבע מה ראוי, לגיטימי ומותר. וגם: אבי לוזון מוסיף שמן למדורת "השמחה לאיד" של מכבי פ"ת והמחסום הפסיכולוגי-תרבותי-ספורטיבי שנשבר עם מחיקת השיא של שחמורוב. שרון דוידוביץ' מסכם שבת
הלא טוב ולא רע - אוהדי חיפה נגד טוואטחה
שריקות הבוז של אוהדי מכבי חיפה לשחקן הקבוצה שלהם, טאלב טוואטחה, אינן "דבר ראוי". לפחות באופן עקרוני. אבל מי קבע כי מדובר בפעולה "אסורה", או "לא לגיטימית"? מדוע האינסטינקט הראשוני הוא לבטל אותה במחי יד?
ynet ספורט ברשתות החברתיות:
התפיסה לגבי אוהדי ספורט, נהייתה מעוותת עם השנים. תחושה כללית כי תפקיד האוהדים שקנו כרטיס ממיטב כספים והגיעו למגרשים או לאולמות, הוא אך ורק לעודד ולדחוף, כי זהו "הדבר הראוי". אבל מדוע אסור להביע מחאה? למה מחיאות כפיים נתפסות כעניין "לגיטימי", בעוד שריקות בוז כנגד עצמך הן טאבו להתנהגות קלוקלת?
הבעיה מתחילה כשהגבולות מטשטשים. איפשהו בגבול בו אוהדים מתחילים לטנף את הפה או משליכים חפצים, עד לאזור בו שחקנים נוקטים באלימות נגד הקהל. הגבולות שחוזרים על עצמם מדי פעם בקרב אוהדי מכבי חיפה, אבל גם אצל אחרים. אולי הגיע הזמן לערוך את "תקנון ההתנהגות של אוהדי הספורט בישראל". לשם כך, יש לבחון כל סיטואציה תחת אמות המידה של שלושה מושגי מפתח - "ראוי", "לגיטימי" ו-"אסור/מותר".
- לשרוק בוז נגד שחקן שרשם 2-3 משחקים רעים ונמצא בתקופה רעה - לא ראוי, לא לגיטימי, מותר
- לשרוק בוז נגד שחקן שלדעתך משחק רע כמעט עונה שלמה, לא משקיע באימונים ונראה מזלזל על הדשא (עיין ערך טוואטחה) - לא ראוי, לגיטימי, מותר
- להניף שלטים הקוראים להעיף שחקן מהקבוצה בשל יכולתו - ראוי, לגיטימי, מותר
- לשרוק בוז נגד שחקן שתקף והשליך משענת של אוטו על אוהדים - ראוי, לגיטימי, מותר
- לטנף את הפה עם קללות "סטנדרטיות" של מקצוע האם וכו' - לא ראוי, לא לגיטימי, מותר
- לטנף את הפה עם קללות גזעניות - לא ראוי, לא לגיטימי, אסור
- לטנף את הפה עם קללות אשר חוצות קו אדום (עיין ערך רגב פנאן) - לא ראוי, לא לגיטימי, אסור
- להשליך מוטות על מאמנים שלא מצליחים (עיין ערך רוני לוי ואלישע לוי בחיפה) - לא ראוי, לא לגיטימי, אסור
- להתנהג בצורה בהמית, כאילו היית מינימום יו"ר ההתאחדות לכדורגל - לא ראוי, לא לגיטימי, אסור (גם אתה "סתם" אוהד")
- להפוך לגיבור שחקן שניסה לתקוף אוהד של קבוצה יריבה (עיין ערך סופו) - לא ראוי, לא לגיטימי, מותר
בסיכומו של עניין - קהל הספורט אינו חייב להיות קהל שבוי. לא ניתן לצפות מאנשים למחות ולצאת לרחובות כשזה נוגע לפרנסה שלהם וליוקר המחיה, אבל לא להביע דעה, כל עוד היא "ראויה", "לגיטימית" ו-"מותרת", כנגד הנעשה בקבוצה שלהם. לכן - שריקות הבוז של אוהדי מכבי חיפה כנגד טוואטחה, הן בגדר הסביר. ומה אם התרחשו בקריית אליעזר דברים אחרים? אז כבר צריך לבדוק ב-"תקנון ההתנהגות".
הרע - מכבי פ"ת, הקבוצה של המדינה
ליבי ליבי עם אוהדי מכבי פ"ת. הם אינם רבים, הם לא משפיעים בתקשורת וגם לא הופכים לחיקוי ב-"בובה של לילה", אבל פעם אחר פעם הם מושפלים. פעם זה על מגרש הכדורגל ופעם תדמיתית.
לכן,ההשפלה 4:1 לעירוני רמה"ש שהרחיקה את הקבוצה ל-6 נק' מתחת לקו האדום, היא הגורם המרכזי בכדורגל הישראלי לפריחת המושג "שמחה לאיד".
למה? רק בחרו לכם סיבה - התנהגות מבישה מצד יו"ר התאחדות "נייטרלי" אשר משויך לקבוצה, האשמות פליליות קשות כנגד מנהל המועדון או מאמן צעיר ללא שום ניסיון בליגת העל, שאמור להציל אותה, אבל נמצא בתפקיד ככל הנראה רק בגלל שהוא הבן של וגם האחיין של. וגם הבן דוד של. מלבד אותם 2,000-3,000 אוהדים מסורים של מכבי פ"ת, ספק אם מישהו יזיל דמעה אם היא תרד ליגה.
הנפלא - נשבר מחסום שחמורוב
אחרי 42 שנה, שיאה האלמותי של אסתר רוט שחמורוב בריצה ה-100 מ', נשבר על ידי אולגה לנסקי בת ה-22, שעצרה את השעון על זמן של 11.42 ש', שיפור של 3 מאיות לשיא שנקבע במינכן 1972.
אבינעם פורת המנוסה היטב לנתח כאן את ההישג ואת עתידה של לנסקי, אבל שווה גם לנסות ולהבין את גודל האירוע שהתרחש כאן מבחינה ספורטיבית, אולי אפילו מבחינה תרבותית.
שלא באשמתה, אסתר רוט שחמורוב האגדית סימלה את כל הטוב, אך גם את כל הרע באתלטיקה ובספורט הישראלי. השיא המדהים שנקבע באותה אולימפיאדה טראגית היה בזמנו אבן דרך - סממן בולט להצלחה והישגיות. אך ככל שחלפו השנים, הוא הפך לאבן נגף - גורם מעכב ומפריע, סמל הכישלון הספורטיבי, הקיפאון המחשבתי וההליכה אחורה בכל הקשור לחינוך ומצוינות, כשבמשך 42 שנה לא הצליחו להתקרב אליו, בזמן שהעולם, ושיאי העולם, זינקו אל העתיד.
השיא מזכיר מעט את ההישג של נבחרת ישראל במונדיאל מכסיקו 1970, אך הוא גדול בהרבה (ואין צורך להיכנס לגודל וחשיבות ההישג של שחמורוב, לעומת מה שקדם להישג של נבחרת הכדורגל) - מין שלט מהבהב ענק שמסנוור בשמיים ומזכיר לך מה היית, מה היית יכול להיות וכמה אתה רחוק משם. שלט שאי אפשר היה לכבות אותו.
צפו בשיא החדש של אולגה לנסקי - צילום: מרכז הספורט הלאומי (להעביר ל-11:20 דקות)
עד אתמול. כעת "נשבר המחסום הפסיכולוגי" כפי שאמרה שחמורוב עצמה. אין זה אומר שעכשיו המצב הוא טוב, שמשקיעים יותר באתלטיקה או בספורט, או שעצם התוצאה של ספורטאית בודדה ויחידה, יסמל שינוי של ענף שלם. אבל הוא כן מדליק לנו שלט ענק חדש מול העיניים.
אין יותר סיבה להסתכל לאחור, להתמרמר על הקיפאון או להיזכר שפעם היה כאן טוב. 11.42 של ריצה "סטנדרטית" בבוקר יום שבת במשטח האתלטיקה של הדר יוסף, צריכים להוות עבורנו את הקריאה הכי חזקה ונרגשת. לעסקנים, למאמנים, לספורטאים עצמם ולמעשה לכולם, שלט ענק אשר אומר - "בוקר טוב, הגיע הזמן להתעורר".
