"כל המשפחה התגייסה" - ספורה של משפחת אומנה

הפעם הראשונה בה שמעתי את המושג "משפחת אומנה" הייתה לפני זמן רב. זה היה לפני כ-18 שנים כשהתארחנו בביתם של חברים, ששימשו כמשפחה אומנת לילדה עם תסמונת דאון. מאוד התרגשנו מהחברים שלנו, שבחרו לקלוט למשפחתם ילדה עם צרכים מיוחדים והתפעלנו מיכולת הנתינה ומן המסירות שלהם. הילדה הייתה בת 11 חודשים וסבלה מעיכוב בהתפתחות. החוויה הזו חקוקה עמוק בזיכרוני בייחוד מכיוון שבאותה שבת אחזה בכולנו התרגשות רבה כשהיא בכתה בפעם הראשונה.

לראות את האושר של בני המשפחה, ממש כמו היו המשפחה הביולוגית של הילדה, היה רגע מכונן מבחינתי. קיבלתי החלטה ואמרתי לבעלי: "זה מה שנעשה כשנהיה גדולים." הגרעין נטמן באדמה וחיכה בסבלנות לנביטה.

מפעם לפעם, נחשפנו לסיפורים מרגשים נוספים שפורסמו בתקשורת על משפחות שבחרו להפוך למשפחת אומנה וחידשנו את הבטחתנו לשמש כמשפחה כזאת כשנוכל. בינתיים חלפו השנים והיינו עסוקים בגידולם של ששת הילדים הביולוגיים שלנו. יום אחד שמענו ברדיו סיפור על שני ילדים שמחפשים עבורם בית והחלטנו שהגיע הזמן הנכון. ילדינו בגרו ואנו פנויים יותר ומוכנים יותר לשמש הורים אומנים. פנינו לעמותת "אור שלום" ואחרי מיון ראשוני התקבלנו לתכנית ההכשרה למשפחות אומנה.

ואז הגיע הרגע, הטלפון לו חיכינו צלצל, ובאותה שיחה התבשרנו שמספר ילדים זקוקים כעת למשפחת אומנה. בשיחה הבאה הגיעה בשורה מדהימה עוד יותר. מדובר לא באחד, לא בשניים, אלא בשלושה ילדים! שלושה אחים, בני משפחה אחת, שהוצאו מביתם מכיוון שהוריהם סבלו ממשבר עמוק ולא היו מסוגלים לטפל בהם וזקוקים למשפחת אומנה באופן מידי.

התכנסנו כל המשפחה וערכנו דיון. שלושה ילדים זה אתגר של ממש. כיצד ישפיע הדבר על כל אחת ואחד מאתנו? כיצד זה עתיד להשפיע על המשפחה כולה? כל אחד הביע את דעתו והמסקנה הייתה אחת: יוצאים לדרך, אבל ברור לנו שנוכל לעשות זאת רק בכוחות משותפים - אני, בעלי וששת ילדנו, החל מהקטנה בת ה- 17 ועד לבכורה בת ה- 26 - כולנו נרתמים למאמץ.

בהתחלה העסיקו אותנו תנאי המחייה של הילדים. כל הבית היה כמרקחה. היינו צריכים להכין חדר לשלושה בהתראה קצרה, הזמנו צבעי, חיפשנו מיטות קומתיים, קנינו וילונות, מראה וקישוטים. הכנו ארון ובו מצעים חדשים, מגבות ופיג'מה לכל אחד. לאחר שעברנו את המשוכה הזאת, הגיעו המחשבות. תהיתי בליבי כיצד יראו הילדים ואיך יקבלו אותנו, אם בכלל. המון חששות התגנבו לליבי, עד כדי כך שהתחלתי לחוש בכאבי בטן, ממש כמו "צירי לידה".

"אני חוצפן, אבל יודע גם לשחק"

לא הכול הלך חלק מההתחלה. את הפגישה הראשונה עם הילדים ערכנו בלשכת הרווחה. ראיתי ילדים קטנים, שלמרות גילם הצעיר, ניכר בהם שהם עברו חוויות קשות. הם היו מוזנחים מאוד, חשדנים ותזזיתיים. היה להם קשה לבטוח במבוגרים סביבם ולמרות שהיו כבר בגילאי גן ובית ספר, כישורי החיים שלהם היו כמו של בני שנתיים. הם לא חיבקו, לא ידעו לחייך והתנהגותם העידה על חלל רגשי עצום שיהיה קשה מאוד למלא.

כבר אז, כשנפגשנו לראשונה, תגובת הילדים הייתה: "חוצפנים! למה אתם רוצים לקחת אותנו מהבית שלנו?". כאן באה לידי ביטוי ההכשרה שקיבלנו מ"אור שלום". כשהבן קרא לבעלי "חוצפן!" , בעלי לא התבלבל וענה לו: "אני חוצפן, אבל יודע גם לשחק". עד סוף הפגישה הם שיחקו יחדיו בפאזל. אני הפגנתי את כישורי האמנותיים וציירתי עם הבנות, שכל אחת מהן מסרה לנו את השם של אחותה כדי לבלבל אותנו.

לאחר מכן לקחנו אותם לביתנו לביקור קצר. ההתרגשות הייתה מאד גדולה, גם מצד הילדים וגם אצל בני משפחתנו. הראנו לילדים את הבית את החדר והצענו ביחד את המיטות. היה להם קשה להאמין שמשפחה אחת יכולה לגור בבית של שתי קומות.

למחרת הם הגיעו אלינו עמוסים בחבילות כדי להתחיל לחיות. התחלנו בתהליך של רכישת הרגלים בבית, הכרות, משחקים וסדר יום. רכשנו לשלושתם בגדים ונעליים. בין כל הפעילויות, המקלחות והארוחות המשותפות היו חוויות מיוחדות במינן. בתחילה הילדים אכלו בתאווה מכל הבא ליד. בשבת הראשונה הבן אכל את העוף עם העצם.

הבנות היו עצובות ושקטות, ואילו הבן, לעומתן, התמרד, קלל נמרצות ובכל הזדמנות ברח מאיתנו. הבת הגדולה ישבה על קצה הכיסא כמודיעה: "עוד מעט אני עוזבת".

"תודה שאתם מראים לנו את העולם"

למרבה השמחה, תוך זמן קצר הילדים השתלבו בגנים ובבתי הספר המקומיים ונכנסו לשגרה של טיפולים פסיכולוגיים, חוגים ושעורי עזר. הימים היו עמוסים אך מאוד מספקים. כל ילדינו נרתמו למשימה ועזרו: אחת בפינוק, אחד במקלחת, אחד במשחקים, אחת בשיעורים, זה בסיפורים וזו בתסרוקות. בקיצור, ידינו מלאות.

אז איך שומרים על שפיות? בעלי ואני מקפידים לקחת פסק זמן מדי פעם, לזמן איכות זוגי בבית קפה. זהו זמן חשוב מאוד, אך רוב הזמן נושא הדיון הוא כמובן, הילדים. בנוסף מידי פעם אנחנו יוצאים לחופשה קצרה כדי להתרענן ולאגור כוחות. הילדים מעריכים מאוד את ההשקעה שלנו ושמחים במיוחד ביציאות לטיולים ובילויים. הגדולה אמרה לנו: "תודה שאתם מראים לנו את העולם, עד עכשיו לא ידענו את העולם".

בישיבה משפחתית שקיימנו לאחרונה הגענו פה אחד למסקנה שקיבלנו את ההחלטה הנכונה. למרות שעברו כבר שנתיים, יום יום מתגלים לנו דברים חדשים על עצמנו ועל הילדים, על הכוח שלנו כמשפחה. ההפיכה למשפחת אומנה תרמה רבות לגיבוש המשפחה שלנו ולאיחודה. הפכנו לגוף אחד, בו כולנו מכוונים לאותה מטרה, לסייע לילדים ולתת להם חיים יציבים וקורת גג ראויה. מהבחינה הזאת הם דווקא תרמו לנו.

• עמותת אור שלום מחפשת בימים אלה משפחות אומנה לכמה זוגות אחים, בגילאים שונים. חשוב לציין שמשפחות האומנה זוכות לסיוע כספי ממשרד הרווחה, כדי שהאומנה לא תהפוך לנטל כלכלי על המשפחה. בנוסף, עמותת אור שלום מקיימת קבוצות העצמה להורים ולילדים קולטים, וכן ערבי הרצאות, ימי עיון וימי כיף למשפחות אומנה. עם קליטת הילד/ה במשפחה חדשה, זכאי אחד ההורים לחופשת לידה על פי חוק. משפחות המעוניינות לקבל פרטים נוספים, מוזמנות להתקשר לאור שלום, בטלפון: 02-9936925