"האיש מסין": פרק מספרו של הנינג מנקל

בבוקר קר מגלה עובר אורח בכפר שוודי קטן תגלית מחרידה - 19 מתושבי המקום נרצחו באכזריות בלילה אחד. הרמז היחיד שנותר בזירת הפשע הוא סרט אדום.

השופטת בירגיטה רוסלין נזכרת שאמה גרה באותו כפר לפני שנים רבות, ומחליטה לצאת לחקור את הפשע בעצמה. בניגוד למשטרה, היא משוכנעת שלא מדובר באלימות אקראית, אלא במעשה מחושב ומתוכנן. חקירתה מובילה אותה משוודיה לסין ומשם לאפריקה, בעקבות תעלומה ששורשיה נטועים בפרק אפל בהיסטוריה, ובתאוות נקם ששורדת כבר יותר ממאה שנים.

"האיש מסין". בואו לקרוא - ולהימתח

"האיש מסין" הוא מותחן חובק עולם מאת הנינג מנקל, מחבר סדרת ספרי המתח עטורת השבחים שגיבורה הוא קורט ולאנדר. בואו לקרוא קטע ממנו:

מתוך "האיש מסין"

1

שלג קפוא, קור עז, אמצע החורף.

זאב בודד חוצה באחד הימים הראשונים של חודש ינואר 2006 את הגבול הלא מסומן ונכנס מנורווגיה לתוך שוודיה, דרך וָאוֹלדָאלֶן. נהג אופנוע שלג חושב שהוא הבחין בו ליד פיֶלנֶס אבל לפני שמישהו מספיק לראות לאן מועדות פניו, הזאב נעלם דרך היערות מזרחה. במעמקי אוֹסטֶרדָאלרנָה, בצד הנורווגי, מצא נתח מפֶּגר קפוא של איל עם שיירי בשר על עצמותיו. אבל זה היה לפני למעלה משתי יממות. כעת הוא מתחיל שוב להיות מורעב ומחפש לעצמו מזון.

זהו זָכר צעיר שיצא לשוטט כדי למצוא ולסמן לעצמו טריטוריה משלו. הוא ממשיך ללא הפסקה מזרחה. ליד נֶביָארנָה, צפונית ללינסֶל, מוצא הזאב פגר נוסף של איל. במשך יממה אחת הוא שוכב בשקט ואוכל לשבעה, ואז ממשיך בדרכו. כל הזמן מזרחה. באזור קוֹרבֶּלֶה הוא חוצה את נהר יוּסנָן הקפוא ואז ממשיך לאורך הנהר בתוואי המתפתל שלו בכיוון הים. לילה אחד מואר באור ירח הוא חוצה בטפוף חרישי את הגשר על אגם יֶרבשוֹ ואז פונה אל תוך היערות העבותים המשתרעים בכיוון הים.

השכם בבוקר ה-13 בינואר הזאב מגיע להֶשוֹבָלֶן, כפר קטן מדרום לאגם הָנֶשוֹן במחוז הֶלסינגלָנד. הוא נעצר ומרחרח סביבו. מאי שם מגיע ריח של דם. הזאב מביט סביבו. בבתים גרים אנשים. אבל שום עשן אינו עולה מהארובות. גם חוש השמע החד שלו אינו קולט שום קולות.

אבל ריח הדם בעינו עומד, הזאב בטוח בכך. הוא מחכה בקצה היער, מנסה להחליט מהיכן מגיע הריח. אחר כך הוא מתחיל לחצות את השלג בריצה אטית. הריח מגיע מאחד הבתים בפאתי הכפר הקטן. הוא דרוך כעת, בקרבת בני אדם צריך לנהוג בזהירות וסבלנות גם יחד. הוא שוב נעצר. הריח מגיע מצדו האחורי של הבית.

הזאב מחכה. לבסוף הוא מתחיל לזוז. כשהוא מגיע לשם הוא רואה פגר חדש. הוא גורר את הטרף הכבד אל קצה היער. ועדיין איש לא הבחין בו, אפילו כלבים לא התחילו לנבוח. הדממה מוחלטת הבוקר.

הזאב מתחיל לאכול. מאחר שהבשר אינו קפוא, האכילה קלה. הוא כבר מאוד רעב בשלב זה. אחרי שקרע נעל עור מעל הפגר, הוא מתחיל לכרסם במורד השוק, ממש ליד כף הרגל.

במהלך הלילה ירד שלג, אחר כך הייתה הפוגה. בעוד הזאב אוכל מתחילים שוב לרדת פתיתי שלג קלילים על האדמה הקפואה.

2

כשהתעורר, נזכר קָרסטֶן הֶגלין שהוא חלם על תמונה. הוא שכב ללא ניע במיטה והרגיש שזו חוזרת אליו לאטה, כאילו התשליל של התמונה משגר עותק לתודעתו. הוא זיהה את התמונה. היא הייתה בשחור-לבן ונראה בה גבר יושב על מיטת ברזל ישנה, רובה ציד על הקיר וסיר לילה לרגליו. כשראה אותה לראשונה לכד אותו חיוכו הנוגה של הזקן. היה בו משהו מבויש ודרוך.

כעבור שנים רבות התוודע קָרסטֶן לרקע של התמונה. כמה שנים לפני שצולמה ירה הגבר בשוגג למוות בבנו היחיד במהלך ציד של עוף ים. מאז הרובה תלוי על הקיר, והאיש הלך והתבודד.

קָרסטֶן הֶגלין חושב שמכל אלפי התמונות והתשלילים שראה, את זו לעולם לא ישכח. חבל שלא צילם אותה בעצמו.

השעון על שידת הלילה הראה שבע וחצי בבוקר. בדרך כלל קָרסטֶן הֶגלין מתעורר מוקדם מאוד. אבל הוא לא ישן טוב הלילה, המיטה והמזרן לא היו נוחים. הוא החליט להתלונן כשישלם את החשבון ויעזוב את המלון.

זה היום התשיעי והאחרון של מסעו. את המסע הזה מימן בעזרת מלגה שאפשרה לו לתעד כפרים שוממים וקהילות קטנות אחרות שהולכות ומתרוקנות מתושביהן. כעת הוא נמצא בהוּדיקסָבָל ונשאר לו לצלם עוד כפר אחד אחרון. הוא בחר דווקא בכפר הזה משום שאדם קשיש שגר שם קרא על המסלול המתוכנן שלו, כתב לו מכתב וסיפר לו על מקום מגוריו. קָרסטֶן הֶגלין התרשם מהמכתב והחליט לסיים דווקא שם את מסע הצילום שלו.

הוא קם מהמיטה והסיט את הווילונות. בלילה ירד שלג. בחוץ היה עדיין אפור, שום שמש לא נראתה מעל האופק. אישה מכוסה מכף רגל ועד ראש רכבה למטה ברחוב על אופניים. קָרסטֶן עקב אחריה במבטו ותהה עד כמה קר בחוץ. חמש, אולי שבע מעלות מתחת לאפס. לא יותר.

הוא התלבש וירד במעלית האִטית לקבלה. את המכונית החנה בחצר בית המלון שנראתה לו כמקום מבטחים. אם כי את התיקים עם המצלמות והציוד לקח איתו לחדר. כך עשה מאז ומתמיד. הסיוט הכי גדול שלו היה להגיע יום אחד לרכב ולגלות שהמצלמות נעלמו.

פקידת הקבלה הייתה אישה צעירה, בת תשחורת כמעט. הוא ראה שהיא מאופרת ברישול וויתר על הרעיון להתלונן על המיטה. הוא ממילא לעולם לא יחזור למלון הזה.

בחדר האוכל ישבו כמה אורחים רכונים על העיתונים שלהם. לרגע הרגיש דחף לשלוף את אחת המצלמות שלו ולצלם את חדר האוכל הדומם. הוא גרם לו לחשוב על פן מסוים של שוודיה, שנראית כך מאז ומתמיד. אנשים שקטים, רכונים על עיתונים וספלי קפה, כל אחד שקוע במחשבותיו, בגורלו.

הוא הניח לרעיון, מזג לעצמו קפה, מרח שני כריכים ולקח ביצה ממגש הביצים הרכות. מאחר שכל העיתונים כבר נלקחו על ידי סועדים, אכל מהר. הוא שנא לשבת לבדו ליד שולחן אוכל בלי חומר קריאה.

כשיצא, נוכח לדעת שבחוץ קר משחשב. הוא נעמד על בהונותיו ובדק את הטרמומטר שהיה תלוי בחלון הקבלה. אחת-עשרה מעלות מתחת לאפס. והטמפרטורה עוד תרד, הוא חשב לעצמו. עד עכשיו החורף היה חם מדי. עכשיו מגיע הקור שלו חיכינו כל כך הרבה זמן. הוא הניח את התיקים שלו במושב האחורי, התניע והתחיל לגרד את הקרח מהשמשה הקדמית. על המושב הייתה מפה.

כבר אתמול, אחרי שצילם כפר בקרבת הָסֶלָשֶן, למד את המסלול לכפר האחרון.

תחילה ייסע בכביש הראשי דרומה ויפנה באיגֶסוּנד בכיוון סֶפוֹרסָה. אחר כך יוכל לבחור בין שתי אפשרויות, לנסוע מזרחה או מערבה לאגם, שנקרא פעם סטוּרשֶן ופעם לוֹנגשֶן . הדרך המזרחית אינה נוחה, כך שמע בתחנת דלק בכניסה להוּדיקסבָל. ולמרות זאת החליט לנסוע בה. כך יגיע יותר מהר.

והאור בבוקר החורפי הזה יפה. הוא כבר ראה לנגד עיניו את העשן המיתמר מהארובות הניצבות ישר אל השמיים.

נדרשו לו ארבעים דקות להגיע ליעדו. וזאת אחרי שתעה פעם אחת בדרך כשפנה לכביש שהוביל דרומה, בכיוון נֶקשוֹ.

הכפר הֶשוֹבָלֶן שוכן בעמק קטן ליד אגם שאת שמו לא זכר. אולי הֶשֶן? היערות הסבוכים הגיעו עד לכפר, שהיה בנוי לאורך המדרון היורד לאגם, משני צדי הדרך הצרה שבהמשך מובילה למעלה, בכיוון הֶריֶדָלֶן.

קָרסטֶן נעצר בכניסה לכפר ויצא מהרכב. העננים שכיסו את השמיים התחילו להתבקע. האור יהיה יותר בעייתי, אולי פחות עוצמתי משקיווה. הוא הביט סביבו. הבתים עמדו במקומם, הכול היה שקט מאוד. ממרחק שמע את הרעש העמום של מכוניות חולפות על הכביש הראשי.

הוא נמלא אי-שקט עמום ועצר את נשימתו, כפי שעשה תמיד כשלא ממש היה לו ברור לפני מה הוא ניצב.

"האיש מסין", מאת הנינג מנקל. משוודית: רות שפירא. הוצאת כתר, 510 עמ'.