לא יכולים יותר? כך תתמודדו עם השחיקה בהורות

טיפסנו ללגונת השלושה, לגונה דה לוס טרס, באזור אל צ'אלטן שבארגנטינה. הלגונה שוכנת למרגלות ההר הגבוה ביותר באזור, הפיץ רוי, 3,405 מטר גובהו, והטיפוס אליה נמשך כארבע שעות. חלקו האחרון של הטיפוס היה קשה: עליה ארוכה ותלולה, שעשינו אותה באיטיות רבה, ובמאמץ רב.

כשהיינו בירידה מההר, שאמנם הייתה קלה יותר אך נמשכה גם היא כארבע שעות, אמרה גבי: ״אני חושבת שאני יודעת למה היום יותר קשה לנו מאשר אתמול - פשוט נגמר לנו מאגר הגליקוגן בגוף. הגליקוגן הוא מקור האנרגיה העיקרי והחיוני ביותר של הגוף. בהעדרו, נרגיש עייפות וירידה חזקה בכוח.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

הכתבות הקודמת בסדרה בערוץ הורים :

שימו את התסכול בצד: המפתח לחינוך טוב

הוא מעיף את הצלחת ומתגלגל מצחוק? יש מה לעשות

"תפסיקו כבר לריב!"; לטפח יחסים טובים בין אחים

"אתמול התאמצנו מאוד כשעשינו את הטרק ללגונת הר טורה. הגוף השתמש בכל הגליקוגן העומד לרשותו. מאחר שהיום לא נחנו, אלא אנחנו עושים טרק נוסף, ומאחר ולא אכלנו אתמול פחמימות, למשל פסטה, כמו שאנשים מיומנים אוכלים לפני מאמצים גופניים מאומצים מסוג מרתון, אין לגוף שלנו מאגר אנרגיה זמין. לכן אנחנו מרגישים עייפות רבה"

האם גם אתם מרגישים מדי פעם שנגמרת לכם האנרגיה להתמודד בהורות, דווקא במצבים קשים שאתם הכי זקוקים לה? למשל, כשהילדים שלכם שוב רבים ביניהם וקצות העצבים שלכם מגורדים כבר לגמרי; או כשהילד שלכם חוזר וזורק את האוכל מהשולחן, למרות שהסברתם לו שוב ושוב שזה אסור; או כשהילד מתעורר כל בוקר ב-04.30, ומתחיל עבורכם את היום, כשאתם עייפים מאוד; או כשהילד שלכם חווה משבר מעבר לגן חדש, והוא זקוק לכם מאוד ואתם לא ממש פנויים לכך; או כשהמשפחה עוברת משבר של פרידת ההורים, ילדיכם סובלים וכואבים ואתם מרוסקים בעצמכם; ועוד ועוד.

אלה המצבים שבהם אנחנו זקוקים במיוחד למאגר אנרגיה נפשית זמין שיעזור לנו להחזיק מעמד. ואולם דווקא במצבים אלה חסרה לנו אנרגיה נפשית זמינה, וחולשתנו גוברת.

ברור שאם נגיע לרגעים הקשים בהורות כשאנחנו חסרי כוחות, כשאין לנו רזרבות רגשיות, רוב הסיכויים שנישבר, ונגיב בצורה רגרסיבית, לא יעילה: נתפרץ בזעם, נכעס ללא שליטה (נהיה "נבוטים"); או שנתעלם, נרים ידיים, לא נעשה דבר (נהיה "סמרטוטים").

פעמים רבות אנו אף מחריפים את המצב על ידי תגובות קיצוניות, אימפולסיביות, שנובעות מחוסר כוח נפשי להתמודדות. למשל, אנחנו כועסים על הילד שלא נשמע לנו, ולא מסדר את הצעצועים בחדרו לפני ההליכה לישון. הוויכוח מתלהט, הילד מעז פנים נגדנו, ואנחנו מחליטים בחמת זעם: "אם כך, היום תלך לישון בלי לילה טוב. אתה ילד רע ולא מגיע לך שאומר לך לילה טוב", או "מחר לא תלך לחברים", וכו'.

גם ויתור על התמודדות בעיצומה של מריבה גדולה, מתוך חולשה נוראה, גורם נזק. אם אנחנו כועסים על הילד שמפריע לנו ללא הפסק לדבר עם חברה ("אני רעב", אני רוצה לראות טלוויזיה", "משעמם לי", וכו'), אך אין לנו כוח להציב לו גבול ואנחנו נכנעים לדרשנותו, אנחנו מזיקים לו ולעצמנו.

נדרשים כוחות נפש גדולים להתעקש שלהתנהגות השלילית של הילד תהיינה תוצאות לא נעימות, כדי שיבין את חומרת התנהגותו, אך לעשות זאת בצורה מכבדת, בלי לפגוע בו. אמירה כמו "אני לא אוכל היום לבוא להשכיב אותך לישון. הרגזת אותי מאוד. התנהגת רע מאוד, הרבצת, קיללת, וכך אני לא יכולה להשכיב אותך עם חיבוק וסיפור. מחר תתנהג אחרת, ונוכל ללכת לישון כמו שאנחנו אוהבים" - היא אמירה מאוזנת ומתאימה, הדורשת משאבים נפשיים גדולים, שבדרך כלל חסרים לנו ברגעים הקשים בהורות.

אני יכול להציע לכם שני עקרונות פעולה מעשיים: לנוח בהורות, ולזהות את האמירה הפנימית המחזקת בהורות.

1. לנוח בהורות

"אז מה עושים?", שאלתי את גבי. "איך מחדשים עכשיו את האנרגיה שחסרה לנו, כשאנחנו בתחילת ירידה קשה גם היא, שתימשך כמה שעות?".

"באופן עקרוני, צריך לנוח, לתת לגוף לחדש את מאגר הגליקוגן שלו. אם ננוח, הגוף לא ישתמש בגליקוגן מעבר להכרחי, והוא יחזור ויצטבר בגוף שלנו ויעמוד לרשותנו כשנצטרך אותו. נמשיך לרדת, אבל נבין שאנחנו זקוקים ליותר הפסקות מסודרות".

בצורה הפשוטה ביותר, כדי שנצליח לאגור כוחות נפש להתמודדות ברגעים הקשים בהורות,

צריך ליצור מצבים של מנוחה, פסק זמן מההתמודדות. כשאנחנו נחים, האנרגיה הנפשית שלנו מתחדשת.

לפסק זמן בהורות יש שתי צורות עיקריות: פסק זמן קצר במהלך התמודדות, ופסק זמן ארוך שלא במהלך התמודדות. פסק זמן קצר במהלך התמודדות הוא כל סוג של ניתוק מגע עם הילד על ידי הפסקת דיבור והתרחקות פיזית ממנו בבית, כמו יציאה למרפסת, הסתגרות בחדר בבית, יציאה מהבית לסיבוב קצר, ביצוע שיחת טלפון וכיוצא באלה. כמובן שכל ניתוקי המגע צריכים להתבצע תוך הבטחת שלומו של הילד ובטיחותו. הורה יצא מהבית רק אם הילד גדול מספיק להישאר כמה דקות לבד או שיש מישהו מבוגר שיישאר אתו.

פסק זמן ארוך שלא במהלך התמודדות יכול להיות אימון בחדר כושר, פגישה מרעננת עם חברות, בילוי זוגי או אישי בסרט ואף חופשה קצרה של יום-יומיים.

על אף שהרעיון של מנוחה בהורות פשוט, הביצוע שלו קשה ומסובך. העובדה היא שאנחנו לא מספיק נחים בהורות, לא מספיק לוקחים פסק זמן לעצמנו כשאנחנו מרגישים שכלה כוחנו, או כשאנחנו עומדים בפני התמודדות קשה. התירוצים לכך רבים וכולם הגיוניים: אין זמן, יש דברים דחופים יותר, צריך להספיק משימות וכיוצא באלה. ובכל זאת, עלינו להפנים את הרעיון שלא נצליח לבצע את המשימות הקשות בהורות, אם לא תעמוד לרשותנו מספיק אנרגיה נפשית לביצוען. אנו זקוקים למלאי חיוני של כוחות נפש כדי שנצליח להתמודד בצורה יעילה ברגעים הקשים בהורות. לכן, חיוני לנוח, לקחת פסקי זמן בהורות.

2. לזהות את האמירה הפנימית המחזקת בהורות

"אין מה לעשות", אמרה גבי, "טעינו בכך שלא אכלנו ביום שלפני הטרק הזה אוכל מזין ועשיר המורכב מפחמימות, כמו פסטה. אתה זוכר שהצעתי לך לאכול במסעדת הפסטה שראינו לפני המלון? זה מה שכנראה עושים רבים לפני שהם מתחילים טיפוס ארוך ומורכב כל כך".

"אה", הנהנתי, "עכשיו אני מבין למה יש בעיירה הקטנה הזאת כל כך הרבה מסעדות קטנות שרשום עליהן פסטה".

מהו החומר הנפשי שעוזר לנו לא להתפרק, לא להישבר, ברגעים הכי קשים בהורות? אם נדע לזהות את החומר האנרגטי האישי שלנו, זה שמניע אותנו לפעולה ומאפשר לנו להתמודד עם רגעים קשים בחיים בכלל ובהורות בפרט, נדע להעשירו, להרבות בו, כך שיעמוד לרשותנו במצבי התמודדות.

בניגוד לגוף, שבו החומר האנרגטי הוא אחיד לגבי כולם (הפחמימות), הרי החומר האנרגטי האנושי, זה שמאפשר חיוניות והתמודדות, אינו אחיד ושונה מאחד לשני. יש מי שהאנרגיה שלו להשקיע בהורות, לצבור כוחות להתמודדות היום יומית הנדרשת, תבוא מתחושת האהבה האדירה שלו לילד, שהוא יחזור ויזכיר אותה לעצמו לקראת המצבים הקשים ובמהלכם. יש מי שייזכר ברגעים של סיפוק ואושר בהורות, ואלה יהוו את הדלק החיוני עבורו.

יש מי שהדחף להצליח והפחד להיכשל הם אלה שמניעים אותו בחיים בכלל, וגם בהורות. יהיו אחרים שיגייסו את ראייתם האופטימית הכללית גם ברגעים הקשים בהורות, ויצליחו לראות את חצי הכוס המלאה, גם כשהיא מתרוקנת. בוודאי שיש רבים שנאמנותם לערכים חשובים (משמעת, אכילה בריאה, התנגדות לאלימות וכו') עוזרת להם לא לוותר גם במצבים קשים עם ילדיהם. מאושרים בעלי חוש ההומור, שגם במצבים קשים עם ילדיהם, מסוגלים לשלב ראייה הומוריסטית מקלה.

אצל הורים רבים תחושת המחויבות ההורית היא מקור הכוח העיקרי שעוזר להם להמשיך ולהתמודד בהורות, לאהוב ולהציב גבולות, להעניק ולהגביל, על אף הקשיים הגדולים. יש הורים שהידיעה שילדם נושא עיניו אליהם במצבים הקשים, שהם מהווים עבורו דוגמה אישית להתמודדות, גורמת להם לאמץ כוחותיהם עד כלות ולעשות את מה שנכון, גם אם הוא קשה במיוחד.

אחת הדרכים היעילות לטפח את מקור האנרגיה הפנימי, ולשמר אותו כמאגר זמין שיעזור לנו בזמן צרה ולחץ, היא לארוז אותו בצורה ממוקדת של משפט, אמירה, שנוכל להיעזר בה במצבים קשים. למשל, משפט שמבטא ערך יכול להיות "ככל שאתה עושה לילדים שלך את החיים קלים יותר, כך הם יהיו להם חיים קשים יותר כשיגדלו". משפט פנימי מחזק יכול להיות: "אם קשה, צריך להתאמץ. אם קשה מאוד, צריך להתאמץ יותר", או "אחרי כל עליה יש ירידה", וכיוצא באלה.

כמובן שהשילוב של שני עקרונות מעשיים אלה - לנוח ולזהות את האמירה המחזקת הפנימית - יעיל מאוד בזמן

התמודדות קשה. למשל, כשאנחנו בעיצומה של מריבה קשה עם ילדינו, כשאנחנו מרגישים חולשה נוראה בהתמודדות, כדאי לעצור, להתרחק מעט, לא להחריף את המצב או להיכנע בו, אלא לנוח מעט, לאגור כוחות. כשאנחנו במנוחה, מרוחקים מעט משדה הקרב המשפחתי, כדאי לחזור ולהזכיר לעצמנו את האמת הפנימית שלנו בהורות, את מה שמניע אותנו בהורות, את האמירה המחזקת הפנימית. אז נוכל לחזור להתמודדות בכוחות מחודשים ולקבל החלטות מתאימות יותר.

מספרת אמא ותיקה: "השתתפתי פעם בסדנה ושמעתי את המשפט 'כשילדינו מתנהגים בצורה הנוראה ביותר, זו העת בה הם זקוקים לאהבתנו יותר מכל'. חשבתי לעצמי: 'זה כל כך נכון! זה בדיוק מה שאני מאמינה בו!' זה הרי ברור שכשהילד שלי בהתקפת זעם, לו קשה יותר מאשר לי, והוא צריך אותי שארגיע אותו. הבעיה שאני שוכחת את זה כשהוא מתחיל לצעוק ולהשתולל. מאז, כל פעם שקשה לי איתם, כשאני מרגישה שאני עומדת לצאת מדעתי כשהם מרגיזים אותי מאוד, אני מכריחה את עצמי לעצור, ומדמיינת שאני מרכיבה לאוזניי אוזניות משוכללות, ומשמיעה לעצמי בראש את המשפט הזה. הרבה פעמים זה עובד!".

הכותב הוא פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני. הכתבה מבוססת על ספרו החדש "הורים בטוחים בעצמם – מנהיגות הורית בגיל הרך", בהוצאת מודן. לאתר של חיים עמית.  לקורס הדרכה באינטרנט בגישת המנהיגות ההורית בהדרכת חיים עמית לחצו כאן