מד מן 7, פרק 2: אהבה, פתאום היא מתפרצת
יום העבודה בחג האהבה מסמן עבור הדמויות של "מד מן" את השינוי שחל בהן: מי לבדידות, מי ליריבות ומי בסופו של דבר יצטרך למות. מה שבטוח, הפרק השני בעונה השביעית התחיל להניע את העלילה
לקח לעונה השביעית של מד מן בדיוק פרק אחד להתחמם, והנה - בפרק השני לעונה, "יום עבודה", קיבלו חובבי הסדרה תזכורת לכל הסיבות שבגללן הן נקשרו לסדרה מלכתחילה. לעומת פרק הפתיחה היבשושי, השבוע הגיע פרק מבויים למופת, בו כמיטב מסורת מת'יו ווינר לכל משפט משמעות כפולה, כל פריים מתכתב עם זה שלפניו, וכל כולו הצטלבויות, אי הבנות עתירות סימבוליקה, אזכורים לפרקים עברו ורמזים מורבידיים להמשך.
על שני צירים התנהל לו "יום עבודה". הראשון עובר בין יום במשרדי "סטרלינג, קופר, דרייפר" הניו יורקי לבין שלוחתו הקליפורנית. יום שהכיל בעיקר אי הבנות קומיות - החל מזר הפרחים שהונח על שולחנה של פגי, זה שהיא מסיקה אוטומטית שנשלח אליה כמתנת פיוס מהמאהב לשעבר שאכזב, טד צ'ו; דרך ישיבת מנהלים בין משרדית מלאת ניתוקים בקו ובעיות קליטה (והבנה), וכלה במשחק כיסאות וסידור מחדש של מזכירות המשרד, תוצאת אי הבנות אחרות.
ביום העבודה שמתרחש כולו בוולנטיינס דיי, יום האהבה, ראינו מעט מאוד מזו - והרבה יותר מדי תסכול, מתח ורצונות לא ממומשים. בדיוק עד סצנת הסיום היפה, והצהרת האהבה המיואשת של סאלי לדון. זו הכרזת האהבה המשמעותית היחידה בפרק זה, אם לא לוקחים בחשבון את זו שפיט קיבל מהאישה החדשה והחזקה שלו.
הציר השני של הפרק בוחר להתמקד כמובן ב"יום העבודה" של דון, עדיין מפוטר ועם זאת כבול חוזית לחברה שזרקה אותו לכלבים. השמועות אודות הפאדיחות שעשה בפגישה עם נציגי שוקולד "הרשיז" כבר מסתובבות בשטח (וזה לא משנה אם הוא התחיל לבכות או חבט במישהו), ודון, שעכשיו מתעורר בשעה שבה פעם קפץ לבקר את אחת ממאהבותיו, מחליט להימלט מביתו (ומהג'וקים שמקיפים אותו) ולהפגש עם נציגי חברות אחרות, רק כדי "להרגיש אהבה". בכל זאת, וולנטיינס.
הוא יודע שהוא צריך להיראות בשטח, ואף מקבל עדכונים על הנעשה במשרד, תודות לנאמנותה של המזכירה דון. הפלירטוט הזה עם משרדי הפרסום המתחרים עושה טוב לדרייפר. אחרי הכל, הוא לא רוצה להפוך ל"סחורה פגומה", כפי שפרדי רמסן ייעץ לו בפרק הקודם. אבל דון מקבל תזכורת לפגמים שבו כבר באותו היום, עם ביקורה המפתיע של בתו סאלי במשרד.
לא הולך לה לסאלי, בביקוריה המפתיעים את אביה בניו יורק. בפעם הקודמת שהיא קפצה לביקור, היא זכתה בקורס התבגרות מזורז באדיבות הרומן התורן של דון, כשנכנסה לביתו וגילתה איך באמת נראות הפסקות הצהריים של הדמות הגברית המשמעותית בחייה. היא, כמובן, לא יכולה לשכוח לרגע את האימאג' ההוא, של ישבנו החשוף ומכנסיו המופשלים, כשהוא גוהר מעל סילביה - אימאג' שחוזר אליה גם הפעם, עת היא עוברת במה שהיה בעבר משרדו של דון - נתקלת במחליפו, ומקבלת הסבר לא מספק במיוחד אודות מעשיו של אביה. "הוא כנראה בבית" היא תשובה בעייתית עבור סאלי דרייפר, נערה-אישה שכבר ספגה כמה כאפות מהמציאות בחסות אבא. כעת, היא כבר יודעת שגם הפעם דון עושה בדיוק את מה שהוא רגיל לעשות כל חייו - מסתיר את האמת, מתחבא מעצמו ומהסביבה ובעיקר - לא מתקשר איתה מספיק.
זה ישתנה עד סוף הפרק, כשהשניים ישבו יחד בדיינר וישברו את הקרח (או לפחות ינסו). "סיפרתי את האמת על עצמי בזמן הלא נכון", אומר לה דון, ובשלב זה כבר אין ממש מה להסתיר, בטח כשגם הוא יודע שאף פעם לא היה דבר כזה "זמן נכון". בתחילת הסצנה מנסה דון לקנות מחדש את לבה דרך מה שהוא רואה כקיבה חובבת צ'יפס ומתוקים. אבל עד סוף המפגש ביניהם גם לו כבר ברור שהסאלי שיושבת מולו, זו שמעשנשת ופוקדת הלוויות, היא כבר לא הילדה שהיתה.
ובחזרה למשרד, לחיתוכים החדים בין שוט לשוט. לפגישת המעלית בין ג'ים קאטלר לרוג'ר סטרלינג. רוג'ר (להזכירכם - פלייבוי מזדקן שבימים אלו מוצא פורקן באורגיות המוניות) הופך פחות ופחות רלוונטי ככל שג'ים לוקח פיקוד במשרד, ובסצנה מדויקת ומנומקת מבחינת קומופוזיציה, עומדים השניים זה ליד זה, כשלשניהם ברור שהם בעיצומו של משחק כוחות אכזרי. ובכל זאת, קאטלר מעדיף לסגור את דבריו לרוג'ר בצהרה "בכל זאת, הייתי מעדיף לא לחשוב עליך כאל יריב". קצת כמו דון וסאלי, כשחושבים על זה.
וכמובן ישנה פגי, דמות שהולכת ומאבדת את עצמה מרוב אהבה לטד ותסכול על לכתו. עד כדי כך שהיא לא מספקת את העבודה במשרד ועסוקה בלפרוק מתחים על מזכירה תמימה. יחסיה המורכבים של פגי עם זר הפרחים שלא היה מיועד לה הם עדות למצבה הנפשי והמקצועי, כשהיא תקועה בין רצונות אנוכיים של גברים ובין חוסר האסרטיביות של מזכירה הכפופה לה, שלא מעזה לעדכן אותה שמדובר בפרחים שלה.
"למה לא אמרת לי את זה?", מטיחה בה פגי כשהיא מגלה בסוף את דבר הפאדיחה - "למה נתת לי להביך את עצמי?". ושוב אנחנו חוזרים לדון וסאלי, זו שידעה את סוד אבטלתו הטרייה, כבר כשפגשה אותו בביתו, ורק נתנה לו לחשוב כי גם עליה הוא יכול לעבוד. לעומת ג'ואן (שמשתדרגת למשרד חדש, כיאה למעמדה כשותפה בחברה) פגי הולכת ומאבדת את מה שחשבה שהשיגה, כשכרגיל - הגברים בחייה הם אלו שמערערים את מצבה. והיא לא היחידה שמצבה מעורער.
כן, אלה היו שניות תהילה קצרות עבור פיט קמפבל. דמותו המחויכת מפרק האקספוזיציה נעלמה לטובת זו הממורמרת והדחויה תמידית, זו שמרגישה כאילו "היא בכלל לא קיימת". וכאן, ייתכן ששותל יוצר הסדרה ויינר, את הרמזים המשמעותיים ביותר אודות עתידה של אחת הדמויות המורכבות בסדרה.
זה לא סוד שמעריצי "מד מן" מכינים עצמם נפשית כבר לא מעט זמן למותה של דמות נוספת, אחרי התאבדותו של ליין פרייס הבריטי. זה יכול להיות רוג'ר סטרלינג (שנראה כאילו כבר ויתר על החיים, ולא מסוגל אפילו לפרלטט עם ג'ואן), אולי יהיה זה ברט קופר הקשיש (שמבקש בפרק לנקות את הכניסה למשרד ממזכירות שחורות. מותו ללא ספק יסמל את השינוי ברוח הזמנים), אבל מזה תקופה לא קצרה שכותב שורות אלו מאמין שיהיה זה דווקא פיט, דמות שהטרגיות שלה משתווה כמעט לזו של דון.
"לפעמים אני חושב שמתתי", הוא אומר הפעם, ולא בטוח אם הוא בגן עדן, גיהנום או בלימבו. בתגובה הוא מקבל אישור למותו העתידי מטד צ'ו, ואלי זה לא מקרי שעובדת היותו בן תמותה מוטחת בפרצופו. זו אולי תתברר כנכונה במיוחד באדיבותו של הרובה שהשיג לעצמו בעונה הראשונה, זה שהיה אמור לאשש את גבריותו מול חבריו במשרד. ואתם יודעים מה אומרים על רובה שמופיע במערכה הראשונה.
