"להציל את מוצרט": צליל בודד בתוך הכאוס
"להציל את מוצרט", רומן הביכורים של רפאל ירושלמי, הוא סיפור פרטי ואנושי שאינו מציב במרכזו את זוועות המלחמה, אלא מתעד תקופת חיים קצרה שמתרחשת בתקופתה, שמושאה היא גיבור חולה אחד - ומוזיקה
"להציל את מוצרט" רומן הביכורים של רפאל ירושלמי, המתגורר בתל-אביב וכותב בצרפתית (את הספר תרגם נהדר הסופר יהושע קנז), הוא רומן קצר, וחריג למדי בנוף הספרות שמציעות לנו ההוצאות לאור. גם מבנהו חריג יחסית - יומן של גיבור הרומן, אוטו י' שטיינר, הנמסר בקטעים קצרים ומקוטעים. הנושא, לעומת זאת, מוכר מאוד בספרות המקומית, שכן הסיפור מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, והגיבור הוא יהודי.
אולם הגיבור מסתיר את זהותו - הוא בן למשפחת יהודים מומרים ואינו נימול - ואף אינו מרגיש שייכות חזקה ליהדות. ההסתרה פשוטה יותר עבורו, כיוון שהוא מעביר את חודשי חייו האחרונים בסנטוריום לחולי ריאות בזלצבורג בעוד הוא נאבק בשחפת. אך בשונה מהנרטיבים המקובלים ברומנים המתארים את קורותיהם של יהודים בשואה, המיקוד שבחר ירושלמי הוא שונה לגמרי, ובכך ייחודו האמיתי.
גיבור הרומן הוא אוסטרי, מומחה ליצירות מוזיקליות קלאסיות, ומה שמטריד אותו מכל במהלך השנה הראשונה למלחמה הוא הטבח (לא פחות) שעושים הנאצים ואלו שהם אוהדים - נגנים ומנצחים - ביצירות המופת; במיוחד הוא נחוש להציל את מוצרט מטלפיי המפלצת של הרייך. הוא נדרש לעזור לידיד קרוב בניסוח תוכניות אמנותיות לאירועים חשובים, והדבר מוביל למספר מהלכים דרמטיים שמעוררים צמרמורת, חרדה וריגוש, אשר מגיעים לשיא בסוף הרומן.
הרומן נשען על שני יסודות מרכזיים: מוזיקה וחולי. כיוון שאינני בקיא בתחום המוזיקלי לא אתיימר להציג כאן את ההקבלות שמבצע ירושלמי בכתיבתו בין מבנה מוזיקלי למבנה הספרותי של יצירתו, אך בהחלט ניתן לזהות את התגברות ההתרחשויות ברומן והמבעים שבו, כמקטעים מוזיקליים בעלי חוקיות סדורה, המפנים לשיא - שאינו שיא דרמטי כפשוטו ברומנים, כי אם במקצב המתגבש לאורך הספר.
הבחירה להתמקד במוזיקה קלאסית, לא רק כאנלוגיה לצורת הרומן, אלא כמוטיב מרכזי וכתמה מרכזית - יש בה זרות מסוימת לשיח הישראלי הפופולרי, ודאי זה הנוגע לשואה. מעניין שדרך הריחוק הזה מצליח ירושלמי להעלות סוגיות מעניינות הנוגעות לאמנות ולפגעים שנעשים בה בעתות מלחמה.
מטבע הדברים, לעניין זה יש גם משמעויות פילוסופיות וחברתיות, במיוחד בשל ההקשר הספציפי של מלחמת העולם השנייה, וירושלמי מעצב משמעויות אלו בעלילה שכמעט לא קורה בה דבר, אבל היא פועמת בחוזקה וכמו מאותתת על מצוקה מתמדת.
מצוקה זו מובלטת בעיקר דרך יסוד החולי ברומן. כאמור, הגיבור חולה, הסביבה שלו חולה, המרחב הגיאוגרפי המצומצם שבו הוא חיים רוויים בחולי, והמוות הוא בגדר נוכח תמידי. המספר, אוטו, אינו מרחיב לגבי חוליו, כפי שכמעט אינו מרחיב לגבי שום עניין - פרט לעניינים המוזיקליים המטרידים אותו מאוד.
על אף זאת, ירושלמי לא נדרש להרחבה יתרה כדי להעביר את המצוקה המתמדת שבה שרוי אוטו, וסגנון כתיבת היומן מדגיש את החולי גם מהבחינה הצורנית: המקטעים הקצרים, ההפוגות, השבירות והקריסות הפנימיות של הטקסט - כל אלו יוצרים תחושת מחנק קשה, כאילו הדברים נכתבים בנשימות הבודדות שהמחלה מאפשרת, והם תמיד נוקשים, מהירים ובלתי נסבלים.
המקומות שבהם מאריך הגיבור בכתיבה הם אלו שמתארים סיטואציות שהתרחשו מחוץ למרחב החונק שבה הוא נמצא רוב שעות היממה, ואלו שמתארים מקרים שבהם - מסיבות שונות - אורך הנשימה שלו, הממשי, היה ממושך יותר. כך נוצרת הקבלה חכמה בין מצבו הבריאותי של הגיבור - לאופן שבו הוא מוסר את קורותיו ולדרך שבה אנו קוראים אודותיו.
יסוד החולי משתבר גם לתוך סיפור המסגרת, כמובן. המלחמה, שנותנת את אותות החולי שלה בחברה - מחוץ לסנטוריום וגם בו, בסופו של דבר - מוצגת על ידי אוטו בניכור וריחוק, בין השאר משום שהוא אינו יודע הרבה דברים.
התקשורת שלו עם העולם מצומצמת מאוד, ודווקא בשל הצמצום הזה, נפתח לנו צוהר לסיפור פרטי ואנושי מאוד, שאינו מניח את זוועות ואימת המלחמה כתמה הדומיננטית שדוחקת הצדה את הפרט, אלא תיעוד תקופת חיים קצרה שמושאה הוא אותו אוטו ונושאה הוא המוזיקה, בעוד המלחמה נמצאת ברקע. היא משפיעה, מזדחלת פנימה, אפילו גורמת לקריסות רבות, אבל היא בגדר פרט נוסף בחולי הצרוף שהוא מנת חלקו של גיבור הסיפור.
לכך מצטרפות גם הדאגות שצפות מעת לעת למשפחתו, ובייחוד פנייתו החד-צדדית של אוטו לבנו שעלה לפלשתינה לפני פרוץ המלחמה במעין צוואה וידויית.
במקומות אלו ניכר הסכסוך הפנימי שבדמותו של אוטו, שבמידה מסוימת מטשטש בשאר הקטעים שהוא כותב ברומן. הם מדגישים את ישותו האינדיבידואלית אך גם מהלך זה נעשה ללא פאתוס, תוך תחושת מחנק חזקה של אין-מוצא.
בדומה לשאר התמות המוצגות ברומן, ירושלמי מצביע, כמעט מרמז - אך אינו הופך לרגע את סגנונו ואת הרומן בכללותו לפומפוזי, ואינו מנסה או מתיימר לנסות להציג תמונה רחבה, שלמה, מגובשת, אלא משהו קטן וספציפי, פסיק לא חשוב לכאורה בתוך כאוס גדול.
תרגומו היפה של קנז לרומן תורם לאפקטיביות של הטקסט, ואף על פי שהרומן מעניין מבחינת המבנה שלנו והבחירות שצוינו לעיל, חשיבותו העיקרית, לטעמי, היא בהכנסת צבע אחר וגיוון לשיח הרווח על השואה ברומנים מקוריים.
ירושלמי מוכיח שלא חייבים ללכת לקיצון ולהציב במרכז הרומן דמות של נאצי כדי להעלות שאלות של מוסר, אשמה ואימה, אלא ניתן להעביר את כל אלו דרך עדשות חדשות, זרות, קטנות ומפתיעות, שאם נתבונן דרכן נוכל לפתח את השיח הספרותי הנידון ולהרחיבו באמצעות מבעים יוצאי דופן.
"להציל את מוצרט", מאת רפאל ירושלמי. הוצאת עם עובד. 145 עמ'.
