אי אפשר להוריד את הפיג'מה מהזברה

בראיון שהעניק המשורר והסופר ע. הלל ל"מעריב" ב-1986, לרגל קבלת פרס פיכמן, הוא סיפר כי את שירי הילדים שלו כתב מתוך הנאה שבכתיבה, "הנאה לא בדיוק לשמה, אולי לשמי, אולי בשביל הילדות שלי... בשירת הילדים שלי יש נטייה חזקה מאוד להומור... אין דרקונים, אין מכשפות. זוהי שירה לגמרי קונקרטית".

שילוב שני אלמנטים אלו - הומור וקונקרטיות - באים היטב לידי ביטוי בטקסט המפורסם "למה לובשת הזברה פיג'מה?" שרואה עתה אור בהוצאה מחודשת עם איורים של אביאל בסיל בספרית פועלים.

ספרו המיתולוגי של ע. הלל (איור: אביאל בסיל)

השיר פורסם לראשונה כספר בסדרת "חלון" המיתולוגית של ההוצאה ב-1959, ומאז נכלל במגוון אנתולוגיות, ואפילו הופיע על בול שהנפיקה רשות הדואר, אך הוא נחקק בדי.אן.איי התרבותי של הילדות הישראלית בזכות הלחן של דובי זלצר, שזכה לביצועים רבים במשך השנים.

בעשור האחרון מרבות הוצאות לאור לפרסם באמצעות ספרים עצמאיים, שירים המזוהים מאוד עם הלחן שהופק להם. לטקסטים מוענקת פרשנות עדכנית ועכשווית של מיטב המאיירים והמאיירות, המתווכים הבוגרים - בדגש על גננות - מקבלים את מנת הנוסטלגיה האהובה כל כך, ועבור ההוצאה מדובר כמעט תמיד בהימור בטוח. כך נעשה עם שירים של לאה גולדברג, נעמי שמר ו"יוסי ילד שלי מוצלח", גם הוא של ע. הלל.

עלילה הומוריסטית ושובת לב

מבין הדרישות הבסיסיות מסיפור הוא: 1. שיהיה מגובש. 2. שיעורר עניין. הגיבוש קשור לנרטיב המתואר ולאופן שבו כל המרכיבים חוברים יחדיו (גם האיור, כמובן), ואילו העניין שהיצירה עשויה לעורר יכול לנבוע מטקסט מלהיב ומוצלח מבחינה לשונית (ולו משחקי לשון, חריזה חכמה, ועוד), עיצוב סיטואציות הומוריסטיות ועלילה שובת-לב.

ב"למה הזברה לובשת פיג'מה?" ניתן למצוא את כל אלו. נקודת המוצא של השיר הפרוזאי הזה היא שילדים יודעים כיצד זברה נראית ומזהים - כמו ע.הלל עצמו - את מראהּ החיצוני כלבוש של פיג'מה. על פרט טריוויאלי, לכאורה, זה, בונה ע.הלל עלילה משעשעת, שלה צורה קבוע, הן במבנה השירי עצמו והן בפרקטיקה של ההתרחשות.

הלבוש הוא רק תירוץ לחזרתיות

הזברה פושטת את הבגדים בכל יום מחדש וחוזרת ללבוש פיג'מה; כלומר, ישנו מוטיב של חזרה שקל להיצמד אליו, כמובן עם השבירה הנדרשת ביום האחרון בשבוע. זהו שיר "מדבק", שקל ומהנה לחזור ולקרוא אותו, כיוון שהוא גדוש במנה נכונה של הומור, דמיון, תנופה, חריזה טובה - ואוצר מילים גדול למדי.

המרכיב המשמעותי והמלבב ביותר בטקסט, ככל הנראה, הוא שלא ניתנת תשובה לשאלה שפותחת את השיר - אולי כיוון שהזברה לא באמת לובשת פיג'מה. היעדר הקשר הלוגי בין החשיבה המרובה של הזברה עד מוצאי שבת, לבין שורות הסיום שבמקור: "מאז לובשת הזברה פיג'מה ואיש אינו שואל מדוע ולמה..." כמו "טורף את הקלפים", מעצים את הפן ההומוריסטי שבטקסט, מותיר את חדוות פענוח התעלומה לדמיון המשתולל של הילדים, ומאפשר קריאה חוזרת מבלי שהסוף יהיה ידוע מראש.

ע. הלל. כתב שירים שמראש ניתן להלחין בקלות

הלל למילים

ע. הלל נולד ב-1926 בשם הלל עוגני בקיבוץ משמר העמק. משנת 1944 פרסם שירים בעיתון "משמר" ושלוש שנים לאחר מכן, שירים הילדים שלו החלו להתפרסם ב"דבר לילדים". פרט ליצירותיו לילדים, ע.הלל פרסם מספר ספרי שירה, שהראשון ביניהם, "ארץ הצהריים" (ספרית פועלים), ראה אור ב-1950. במהלך עשור זה, למד אדריכלות בצרפת ועם חזרתו לארץ עבר לירושלים ועסק באדריכלות נוף וגן - תכנן למשל את "גן המנורה" ואת פארק צ'ארלס קלור בחוף הים של תל-אביב - שימש ראש מחלקת הגנים בעירייה וערך את הירחון "גן נוף".

ע. הלל כתב לילדים ולמבוגרים, אך חרף ניסיונות רבים במשך השנים לקבע את מעמדו כמשורר למבוגרים, יצירתו לילדים נותרה מורשתו העיקרית - בין השאר בזכות "דודי שמחה" ועשרות שירי הילדים הנהדרים שכתב, שכולם קליטים ומוזיקליים מאוד. ההומור הרווח בשיריו ניכר ב"למה לובשת הזברה פיג'מה?" בכל ההתרחשויות המשעשעות שמתארות את ניסיונותיה הכושלים של הזברה ללבוש בגד אחר. החלטותיה החוזרות ונשנות לשוב לפיג'מה המוכרת והאהובה עליה גם הן אינן מנומקות על ידי היגיון שכלתני, אלא בשלל אמתלות ילדיות מאוד וגחמות אישיות.

כך הופכת הזברה כדמות למעוררת הזדהות ואמפתיה, וכאמור - כזאת שמעוררת צחוק. הקונקרטיות שע. הלל ציין באותו ראיון - בניגוד לייצוג של מכשפות ודרקונים - עלולה לבלבל, כיוון שכאן, ובשירים אחרים שלו, סיפור המעשה בדיוני, לעתים מוקצן ומלא משחקיות. אולם הכוונה היא לריאליזם שבסיפור, אשר מתוקף היותו סיפור ילדים ומשום אהבתו הגדולה של ע.הלל לטבע ולחי, מובע באמצעות האנשה של הזברה והצבתה במצבים משעשעים תוך יצירת אנלוגיה בינה לבין הילדים.

הקונקרטיות באה לידי ביטוי בשימוש במאפיין וויזואלי מוכר וברצף התרחשויות ריאליסטיות נוכח ההקבלה. שילוב זה, שנעשה על ידי ע.הלל בכישרון רב, הופך את השיר לטקסט עלילתי מהנה, מוצלח גם כספר עצמאי, על אף שיש לציין כי יתכן קושי מסוים בקריאתו, משום הנוכחות המתמדת של הלחן המזוהה עם הטקסט, שאינו תואם אחד-לאחד את המקור ומאלץ קריאה שונה.

צבעוניות מהודרת וקומפוזיציות מוצלחות של המאייר אביאל בסיל

עבודתו של המאייר אביאל בסיל בספר זה טובה מאוד. בסיל מזוהה ביצירת משטחי צבע חזקים, שימוש בצבעוניות רבה, עיצוב דמויות מלהיבות שניתן לכנותן חמודות (שבחירת הצבעים שלהן שרירותית לחלוטין), ויכולת להפוך ספר למושך מאוד את העין. כל אלו מופגנים גם בספר זה, ובדומה לטקסטים קלאסיים אחרים שאייר בסיל (של לאה גולדברג, נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, למשל) הוא מכניס את טביעת האצבע הייחודית לו ומוסיף הומור ואפילו פיוט, ליצירה הטקסטואלית.

לכל יום מימות השבוע הוקדשה כפולת עמודים - מרביתה מתארת את לבישת הבגד החדש, ומקצתה את לבישת הפיג'מה. זהו יחס נכון, המתכתב עם כמות הטקסט בבתי השיר המיועדים לשני חלקיו, וטוב עשה בסיל שלא הציג את אותה סצנה במשפט החוזר "מיהרה ולבשה פיג'מה", אלא אייר את הזברה בשלל תנוחות ומצבים, בהתאם לרוח הבית הספציפי.

ראוי לציין את הקומפוזיציות המוצלחות של בסיל, המשחקיות עם החלל,

יצירת סיפור מסגרת בפתיחת השיר ובסיומו המתרחש בגן משחקים, ואת העובדה שהזברה מודדת לא רק בגדים ורודים אלא גם כחולים - בדגש על שמלת המלמלה, שבאיור זה הוסיף בסיל גם כתר לבבואתה של הזברה בראי, כסממן של תפיסת העצמי שלה. זהו מהלך חשוב מבחינה תרבותית וראוי שנראה עוד ממנו. עבודתו החיננית של בסיל מוסיפה מאוד לטקסט, ונדמה שכל שהיה דרוש לשיר הוא קצת רעננות, צבעוניות מוצלחת והומור וויזואלי - כדי להנחיל אותו כיצירה שלמה של טקסט ואיור לדור חדש של ילדים וילדות.

ישנה חשיבות להוצאות מחודשות של טקסטים שנחשבים כקלאסיים או כמזוהים מאוד עם התרבות בארץ. לא רק משום שכך הם נגישים יותר לקוראים וקוראות חדשים, אלא משום שאיור מחודש הוא בגדר דיאלוג, דיאלוג של ההווה עם העבר. דיאלוג זה משמר את זוהרה ויקרה של היצירה, והוא גם מנכיח אותה ברצף אמנותי-תרבותי לאורך שנים. כך, בסיל, כמייצג של דור מאיירים חדש מניח בפרשנותו האיורית לא רק את האני מאמין שלו, אלא גם תפיסה עכשווית לדיאלוג עם טקסט.

ככל הנראה יצירתו לילדים של ע. הלל היתה נשמרת גם ללא ההוצאה המחודשת הזו, בעיקר בשל הלחנת הטקסט, אך כעת נוספו לה עוד כמה שנים של חסד.