בלב השקט המהדהד העמדנו את אלוהים למשפט

השלג מכסה את הכול בלובן משכר. הניגוד בין אפלת מטרופולין המוות שבו פוסעים חבוקים אבא ואני ללובן הבוהק סביבנו - כמעט בלתי־נתפס. אושוויץ־בירקנאו. 15 מעלות מתחת לאפס, קור מקפיא שחודר מבעד לשכבות הבגדים וחודר לנשמה. אנחנו הולכים שלובי ידיים, והשתיקה - שתיקה מהדהדת, דממה שמכילה ריקנות. אנו חולפים ליד קרמטוריום 3. לפנינו השר אורי אריאל, לצדנו השר נפתלי בנט, חבר הכנסת אלי שטרן, השופט אליקים רובינשטיין - כולם בהליכה מהירה, שקועים בעומק מחשבותיהם. אנו בדרכנו לטקס המרכזי של יום השואה הבינלאומי שייערך בעוד כמה דקות בגיא צלמוות.

באוהל הענקי שהוקם לכבוד האירוע אל מול שרידי הקרמטוריום אני אוחז בגופו של אבא לכל אורכו שלא יחליק בשלג - כאן אסור לו ליפול, אפילו לא במקרה - ובאוזני מתנגן שירו של אביתר בנאי שמזדמזם בראשי כבר חצי שנה, מאז ששמעתי את גולן אזולאי שר אותו ביער הילדים בטארנוב בזמן מסע אחר שערכתי ל"שם": "אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל לבי / שלמסע הזה יהיה סוף טוב". שבוע לאחר מכן יאמר לי אבא: "אם הוריי, אחיי ואחיותיי, שהובלו לתאי הגזים בקרמטוריום 3, היו יודעים שאני, צבי הרשל, אחזור אל אותו המקום עם כנסת ישראל, שריה ושופטיה, שבעים שנה אחרי, אולי היו מקבלים את הדין ביתר קלות".

(צילום: אילן ספירא)

(צילום: אילן ספירא)

שריטת שואה

היום אני כבר מודה בגלוי. לא יכול לברוח. יודע שזה חזק ממני: יש לי שריטת שואה. לעתים אני קורא לה שריטת אושוויץ, ולעתים שריטת פולין. השריטה הזו נצרבה בבשרי, נחרטה עמוק בנפשי. ולמרות עיסוקיי המרובים והמגוונים, היא מנהלת את חיי ואת עולמי. כבנו של ניצול שואה אני נושא עליי תפקיד מחייב של נר זיכרון, מי שלקח על עצמו לזכור ולהזכיר את פרק האימים ההוא בהיסטוריה האנושית ובהיסטוריה המשפחתית שלי. הידיעה שהדור שחווה את הזוועות הבלתי־נתפסות עוד מעט לא יהיה עמנו, הידיעה שחלק מנכדיי ומניניי לא יזכו לשמוע את קולו של אבי מספר על חוויות השואה שלו מכלי ראשון, כמי שהיה שם בגופו ובנפשו ואיבד שם את הוריו ואחיו, אינן מרפות ממני. הן מעצימות בי את תחושת השליחות והאחריות, ומכוחן אני משתדל שלא להחמיץ שום הזדמנות לנסוע לגיא ההריגה המתועב.

אני יודע שבעוד כמה שנים אהיה אני זה שייסע לשם עם נכדיי הבוגרים, כפי שאבי נסע עם ילדיי ואיתי, ואספר להם את אשר שמעתי מפיו, את מעשי הנבלה שעשו הנאצים בו ובמשפחתו ואיך התנער מן האפר, עלה לארץ ישראל, הקים בה משפחה, בנה בה עסק, אבל מעולם - מעולם - לא שכח את ימיו באושוויץ. שנים ארוכות אני מתכונן למשימה, אוסף בדקדקנות סיפור ועוד סיפור, משפט ועוד משפט מפי אבי, ושוזר אותם כמחרוזת חייו בחיי.

לפני שנה הציע לי הרב אברהם קריגר, העומד בראש מכון "שם עולם", להצטרף לקבוצה של אמנים, יוצרים, אנשי כלכלה ורוח שעתידה לצאת במאי 2013 למסע אינטנסיבי בן חמישה ימים בפולין. חברי הקבוצה היו בני הדור השני ואפילו השלישי, לצד כאלה שהוריהם לאו דווקא חוו את אימי השואה בהתגלמותם ה"קלאסית". המשיכה שלי למקום הארור ההוא, הרצון להכיר עוד ועוד פן של המפלצת האנושית, משאלת הלב להתקרב למשפחה שהושמדה בטרם לידתי, מנעו ממני לסרב. לא היססתי לרגע, והשבתי מיד בחיוב. רק כעבור ימים אחדים התברר לי שהמסע מתקיים בדיוק בימי שבוע הספר.

45 שנים לא נעדרתי מהאירוע החשוב ביותר בעולם המו"לות, ומקורביי יודעים שאין דבר בעולם שיגרום לי להחסיר ולו יום אחד מחגיגת הספר הישראלית. אבל שריטת פולין הצליחה לשבש את כלל הברזל שלי: לא יכולתי לוותר על המסע. בדיאלוג הפנימי שניהלתי עם עצמי, שנע בין מחויבותי לעבר לבין מחויבותי להווה, העבר ניצח בגדול, כנראה בשל היותו זה שמזין את עשייתי בהווה.

חודש לפני המסע, ביום השואה 2013, זומנתי לפגישת היכרות והכנה. שם פגשתי את פרופ' ירון זליכה, יהורם גאון, פרופ' סמי סמוכה, גיא לואל, אסתי זקהיים, יונה אליאן, איתן מדמון, אפרת גוש, השחקן גולן אזולאי, אריאל סנדלר נחום איצקוביץ ועוד. המפגש הוקדש לזיכרון השואה: כיצד משמרים את הזיכרון בהוויה הישראלית הדינמית ורבת התהפוכות, ואיך מבטיחים שהשואה תהיה חלק מן הזיכרון הקולקטיבי גם בעוד מאה שנים. היישר מן הדיון הרציני והמעמיק נסעתי לטקס האזכרה השנתי ליהודי זגלמביה, בחורשה ליד מודיעין, אליו אני מקפיד להגיע מדי שנה עם אבי. נזכרתי שלפני 15 שנים רוב הנוכחים היו הניצולים עצמם, ואילו עכשיו מרביתם הם בני דור שני, שלישי, ואף רביעי - והמקום צר מלהכיל את כולם. לצד הצער על דור השואה ההולך ונעלם התרגשתי לראות את האנשים הצעירים שעוצרים את שגרת חייהם כדי לפנות זמן לזיכרון העבר, אלה שדרך עבודת השורשים שלהם נחשפו לסיפור ילדותם ובגרותם של סביהם וסבותיהם ובאו לחלוק להם כבוד. הזיכרון חיי וקיים חשבתי לעצמי, רק לובש צורות רבות.

בחודש וחצי שקדמו לנסיעה נמנעתי מלקרוא כתבי יד שהגיעו להוצאת הספרים - חלק אינטגרלי מעבודתי היומיומית - ופיניתי את עצמי לספרי שואה. קראתי שוב את "האדם מחפש משמעות", "הזהו האדם", "האבודים", "הלילה", "בתוככי הרייך השלישי", "אל תשלח ידך אל הנער" ועוד. פרימו לוי, ויקטור פרנקל, אלי ויזל, הרב לאו, אלברט שפאר, דניאל מנדלסון - ניסיונותיהם לעצב במלים את מקורות הרוע ואת מאבק השורדים מילאו את לבי ואת נפשי. את ספרו של אבא, "ממעמקים", שמרתי לקריאה חוזרת תוך כדי המסע.

שלושה דורות של מספרים המסמלים השמדה ותקומה

בין ספר למשנהו נפגשתי עם חברי אבי רט, "שרוט שואה" כמוני. אבי, שמבין לעומקו את כוחם של סמלים ומילים, הציע לי לנסוע לפולין עם דסקית שתישא את תמצית ההיסטוריה שלי. על הדסקית חרטתי את המילים "לכל איש יש מספר", ולצדן שלושה מספרים: המספר שצרבו הנאצים על זרועו של אבי: 134105, המספר האישי שלי בצבא ההגנה לישראל, ומספרו האישי של אופיר, בני. שלושה דורות של מספרים המסמלים השמדה ותקומה. הדסקית שנשאתי על צווארי סמלה עבורי את הרצף הדורי, שתחילתו נגיעה במוות והמשכו בשרות בצבא ההגנה לישראל - את הניצחון המוחלט של הטוב על הרוע. לא הורדתי את הדסקית מצווארי משך כל ימי ההכנה למסע, ובמהלכו.

איפה היה אלוהים

יצאנו לפולין ב־2 ביוני 2013, למסע בשם "תעצומות נפש". לכאורה היה זה מסע לפולין אל נבכי העבר, אך לכולנו היה ברור שזהו מסע המתרחש מעבר למקום ולזמן. מסע של ההווה אל העבר, ומסע של העבר אל ההווה ואל העתיד של כולנו. היינו עשרים. בשעות אחר הצהריים הגענו לטרבלינקה, וערכנו שם את טקס הזיכרון הראשון.

800 אלף יהודים הושמדו בטרבלינקה - בתאי גזים, בקרמטוריום, בקברי אחים - מיולי 1942 עד אוקטובר 1943. ואנו שניהלנו את הטקס - השופט ד"ר אליהו וינוגרד, יהורם גאון ואני - ביקשנו לדעת היכן היה אלוהים כשקרה הנורא מכול. הבלתי־נתפס. הדבר שאסור היה שיקרה לעולם. היכן היה באימת המוות, ברעב ובחולי, בהיתלשות מן ההורים, מן הילדים, מן האהובים. באובדן, בבדידות, בחרדה ובהלם. במקום שבו איבדו אנשים צלם אדם.

לא זו אף זו: כעורכי הטקס, החלטנו להעמידו לדין. להעמיד את אלוהים למשפט על מחדל השואה. במקור היה זה הרעיון של יהורם גאון: השופט העליון שבינינו יכריע, על אדמת טרבלינקה, בין עמדת הקטגור, שיטען שמקומו של אלוהים נפקד בשואה, לבין עמדת הסנגור, שיטען לזכאותו.

באופן טבעי נבחרתי לייצג את עמדת הסנגור. בימים ובשבועות שבהם התכוננו לטקס ניצב לנגד עיני אבי, שלמרות שאיבד בשואה את כל משפחתו לא נטש את אמונתו באלוהים. אולם השאלה הזו הידהדה גם בו, ובאה למשל לידי ביטוי במשפט שנהג לומר לי: "אני מתקרב אל הגיל שבו אקבל את התשובה לשאלה היכן היה אלוהים אז". אבא נותר אדם מאמין, אבל הודה שיש לו דין ודברים נוקב עם בורא עולם. דווקא מתוך אמונתו הבלתי־מעורערת, לעתים התקשה לומר מדי בוקר את המשפט "טוב להודות לה'" בכוונה שלמה.

המשפט לאלוהים. יהורים גאון, דובי איכנולד והשופט אליהו וינוגרד

על אדמת טרבלינקה, בלב השקט המהדהד, העמדנו את אלוהים למשפט. השופט וינוגרד, שבמהלך ההכנות לטקס קיננו בו ספקות בשל העובדה שהנאשם לא יוכל להופיע לדיון, ישב על כס המשפט. יהורם טען את טענותיו, ואני טענתי את טענותיי. את דבריי חתמתי במלים: "אלוהים היה בלבם של אלו שהמשיכו להאמין בו גם ברגעים בלתי־נתפסים".

הכרעה לא נפלה, שכן השאלה הזאת תישאר - וחייבת להישאר - פתוחה לעד. לבו של כל אחד מהנוכחים הכריע כדרכו. אבל אני חשבתי בלבי שאין עוד מקום על הפלנטה שבו ראוי יותר לשאול את השאלה הזו. היא חידדה את משמעותם של הגבולות שנפרצו שם; היא הייתה שוועה שעלתה לשמים. הבעת תימהון. דרישה לצדק. עצם הצגתה מילא את האוויר בתוקף עז של רגש. כולנו כאחד חווינו את הלמות הלב, את הרעד בנימי הנפש.

בסיום הטקס ביקשנו מחברינו למסע להצטרף לשירת "אני מאמין באמונה שלמה". בעיניים עצומות ובקול חנוק נשמע בטרבלינקה ההמהום הנרגש שלנו, חילונים, דתיים, מאמינים וספקנים. כשסיימנו לשיר השתררה דומיה. לפתע ביקשה יונה אליאן לומר קדיש על סבא וסבתא רבא שלה, שנרצחו על האדמה הארורה שעליה עמדנו עתה. "יתגדל ויתקדש שמה רבא", היא קראה בבכי קורע לב, יהורם מחזיק לפניה את הסידור ומייצב אותה בחיבוק אמיץ, "בעלמא די ברא כרעותה": "יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו" - וכולנו ענינו בהתרגשות: "אמן". השופט וינוגרד, המבוגר שבינינו, שהקדיש של יונה נגע במיוחד ללבו, מחה דמעה מעיניו.

יונה סירבה במשך שנים להצטרף למסע כלשהו למחנות המוות בפולין. הוריה נפטרו לפני שהספיקה לנהל איתם שיחה אמיתית על פרק השואה בחייהם. ודווקא שם, על אדמת פולין המדממת, עם קריאת הקדיש על אבותיה שבקעה מעמקי נשמתה, באו לקצן שנים של הדחקה. משהו בנפשה נפתח ונפתר. וגם נקודת מבטה: אתוס ה"צאן לטבח" שעליו גדלה הרחיק אותה מהעבר של משפחתה, ורק כאן יכולה הייתה להבין באופן בלתי־אמצעי את ממדי האסון, הגבורה והאומץ. היא ריגשה את כולנו - לא לעתים קרובות זוכה אדם להיות נוכח ברגע עמוק של שינוי תודעה באדם אחר - ואני חשבתי שאחת התשובות לשאלה איפה היה אלוהים היא, שהוא היה בקדיש של יונה אליאן.

יצאנו בדממה מאתר הזיכרון לאוטובוס שהמתין לנו בכניסה למחנה המוות. בעודנו חולפים על פני מצבות שעליהן חרוטים שמות קהילות שהושמדו, צלצל הטלפון שלי. "אני לא יכול לדבר, אני בטרבלינקה", עניתי, וניתקתי מבלי לשמוע כלל מי נמצא מעברו השני של הקו. יהורם, שהלך לצידי, ואני פרצנו בצחוק היסטרי. הריק הנורא שהותיר אחריו המעמד באחד המקומות המזוויעים ביותר בתבל נמלא בצחוק מטורף שלא יכולנו - ואולי פשוט לא רצינו - להשתיקו. זו הייתה, בעיניי, חוכמת הנפש לרפא את עצמה. נזכרתי בספר על ההומור בשואה המלא בבדיחות שסיפרו הנשלחים לתאי הגזים. ההומור השחור שנוצר בגטאות ובמחנות העבודה ענה על צורך קיומי של הישרדות. גם במחוז המוות טרבלינקה, החיים חייבים להימשך.

עבר הנצרב בבשר

יומיים לפני הנסיעה נפגשתי עם הסופר יורם קניוק. יורם היה חולה מאוד - חלוש, דואב וכאוב. אבל הסיפור על נסיעתי המתוכננת העיר בקרבו זעם נושן שהתפרץ עתה ביתר שאת. קניוק, שנולד וגדל בארץ, עבד בנעוריו בנמל תל אביב וזיכרון האודים המוצלים שהגיעו לחופיה נחקק בלבו. "אני לא מסוגל לשכוח את העוול שעשו כאן לניצולים שבאו מהתופת", אמר לי. הוא סיפר על האנשים התלושים שהגיעו במאותיהם אל הארץ הזרה, העוינת, שנחתו אל חופי תל אביב ההבילים בחליפותיהם האירופיות, שביקשו חוף מפלטים אך מצאו אטימות, לעג והפניית עורף. הוא ביכה את ההומור, את החוכמה ואת המטען התרבותי שלהם, שהיו כה משמעותיים ליצירה שהתפתחה בארץ ישראל, אך התרסקו אל מול היהירות הפלמ"חניקית שכרכה אותם יחד בכינוי "סבונים".

עתה, באוטובוס שלקח אותנו אל מחוץ למחנה המוות, הדהדו דבריו בזיכרונות הילדות שהציפו את יונה כגל. "גדלתי בבית ערבי ביפו, בשכונה שתושביה היו ניצולי שואה כמו הוריי", סיפרה. "אני זוכרת מילדותי בעיקר בליל של שפות: פולנית, גרמנית, הונגרית, רוסית וכמובן יידיש. כולם, כמו הורי, ניסו לבנות חיים חדשים בצל האובדן. על השואה לא דיברו בבית - הבושה השתיקה את כולם.

"אחד הזיכרונות החזקים מילדותי המוקדמת קשור בביקורו של גבר בחליפה הדורה, שדפק על דלתנו וביקש בנימוס לראות את הבית. הוריי אפשרו לו להיכנס ולאחר שעזב אמרה לי אמא: 'זה האיש שגר כאן לפנינו'". לימים התברר ליונה שהיה זה ערבי מעזה שלאחר מבצע סיני קיבל אישור להיכנס לארץ. הזיכרון הזה, שקשור גם הוא לעקירה, לאובדן, למורכבות האינסופית של מאבק העם היהודי לשרוד, צף ועלה דווקא בפולין, שככל שחלפו השעות התבררה כקטליזטור רב עוצמה של רגשות, זכרונות ותהליכים נפשיים.

"אני יודע ששום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר אחרי הביקור הזה בטרבלינקה", סיכם יהורם, שאביו, יליד סרייבו, עלה לארץ בגיל צעיר אך משפחתו שנשארה מאחור הושמדה כליל. "האם שילדיה נתלשים מזרועותיה ונלקחים אל תאי הגזים, האבות הנקרעים ממשפחותיהם, בורות המוות, המשרפות - הם נצרבו כאן בבשרי", אמר והשתתק. שנינו התכנסנו בתוך עצמנו וחשבנו עד כמה טלטל אותנו הסיפור על הבור המצחין שבו הסתתרה אישה עם תינוקה, משותקת מפחד שמא בכי התינוק יסגיר אותם. רק כאן אפשר להבין את מלחמת הקיום במשמעותה ההרואית ביותר. חיים על קצה התער, על סף תהום, כשמלמול של תינוק במסתור משמעו מוות בטוח.

הרב קריגר מוליך אותנו ברגישות עצומה, לכאורה בעקבות האירועים ההיסטוריים והטרגיים של עמנו, אבל בהתבוננות נוספת הוא מוביל אותנו לנבכי נפשם של אלו שהיו שם, הוא מגלה לנו את הדילמות, ואיתן את תעצומות הנפש שנדרשו להם במקומות אלו, בנבכי השאול.

הרצף הדורי שמסמל את הניצחון המוחלט של הטוב על הרוע(צילום: אילן ספירא)

מבלי שיכולתי לשלוט בהן, נדדו מחשבותי לבנותיי, אביגיל ותמר, בנות השבע. ומה היה קורה לו הייתי אז, איתן, באושוויץ, אב בן 57 שסיכוייו לשרוד קלושים? כשאני הייתי נשלח להשמדה, מה הייתה אחריתן? זהו הגבול שבדרך כלל אנו נמנעים מלעבור אפילו במחשבותינו, ועכשיו, משחציתי אותו, הוצף גופי באימה ובחידלון. הבטחתי לעצמי שלא אשכח את התחושות הללו; שאדאג להעביר אותן הלאה במלוא עוצמתן.

למחרת, במיידנק, הייתי עד לחוויה דומה. בין אפריל 1942 ליולי 1944 הושמדו במיידנק 200 אלף יהודים בתאי גזים ובמשרפות. עתה הצטופפנו אנו בתוך תאי הגזים, דוממים ומכונסים בעצמנו. ובדממה - בכי קורע לב. השחקנית אסתי זקהיים פרצה בבכי והתקשתה לעוצרו. בקול רועד הסבירה שלהרף עין יכולה הייתה ממש להרגיש שהיא שם עם ילדיה, עירומים ורועדים מאימה, ואת חוסר האונים שלה, אמם, שאינה יכולה להצילם. באופן רציונלי ידענו כולנו שהשנה היא 2013 ושאנחנו חיים בבטחה במדינת היהודים, אבל התפאורה שהקיפה אותנו פרצה את הממברנה שמגנה עלינו תמיד ולרגע היינו יהודים נרדפים בשנת 1941, שחייהם זולים מפרוטה, שבאבחת מבט יכול חייל גרמני לגזול את נפשם ואת נפש ילדיהם. רק כשעמדתי לבדי בתוך תא הגזים, רועד מן האימה הצרופה שחדרה עד לשד עצמותי, יכול הייתי להקיף במחשבתי את הגבורה שנדרשה כדי לחיות יום ועוד יום בעולם שאיבד צלם אנוש.

אולם ישנה גם נחמה בהבנה, בחתירה המתמדת לתת לעבר צורה וגוף באמצעות תחושות ומלים. בקרון הנעליים במיידנק שרה אפרת גוש את שירו של אברהם סוצקובר, "קרון הנעליים", בהלחנתה: "הומים הגלגלים / לאן אתם? מאין? / אנחנו מובילים / קרון של נעליים. // ...איני שואל: של מי / אתן, הנעליים. / לבי נשבר בשמי: / היכן הן הרגליים?"

הסופרת אמונה אלון, שהיתה לצדי, אמרה לי כי לכך כנראה מתכוונת האמרה "תפילה שבוקעת רקיעים". ישבנו צפופים על רצפת הקרון סביב אפרת, וקולה המלאכי כמו ביקש לעלות מעלה, השמימה, אולם הדמעות חנקו את גרונה לפני שסיימה את השיר.

וגם את גרוננו.

מסע בתוך מסע

ככל שנקפו הימים התברר שהמסע הזה מצליח לגעת באופן משמעותי בכל אחת ואחד מאיתנו. אולי היה זה תמהיל האנשים המיוחד, אולי ההתכוונות העמוקה שעמה הגענו אליו - בוודאי שילוב של שניהם. כולנו יצאנו למסע הזה מתוך החלטה מודעת לערוך בירור אישי ומעמיק עם השואה, אבל אף אחד מאיתנו לא ידע איזו צורה ילבש הבירור הזה. איך ייצרב המפגש הטעון הזה בנפשנו ואיך ישפיעו עלינו מאות ההשתברויות שלו: המראות, המילים, הדממה, הדמעות, הזיכרון, ההשתוממות, ההבנה. ההבנה שהדברים קרו באמת. ושהם קרו לנו.

ביום השלישי למסע נסעו לליזנסק, עירו של רבי אלימלך, מחבר תפילת "אדרבה". נתכנסנו באוהל שבו שוכן קברו, ושרנו כגוף אחד את המילים "תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם / ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי מלפניך". בתום התפילה התכנסנו לטיש חסידי של ארוחה ושירה שאירגן הרב קריגר. גולן אזולאי ליווה בגיטרה את יהורם גאון בשיר "כל העולם כולו גשר צר מאוד", ולפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, התיישבו לצדי לשולחן סלפטר וגוס ושבתאי ואיציק - כמה מחבריי למילואים שנהרגו באסון צור בנובמבר 1982. ראשי הסתחרר. השירה הרמה הלמה באוזניי. חבריי המתים הצטרפו בשירה לחברי למסע, וכל כמה שניסיתי להיאחז בזמן ובמקום, להפריד בין מציאות לדמיון, לא הצלחתי לנער מעלי את חיזיון התעתועים.

השירה הלכה וגברה, ואני נמחצתי תחת משקלו הבלתי אפשרי של הצער והאבל על החלל שהותירו חברי בעולם, ועל משפחותיהם שנותרו ביתמותן. ראיתי את מעלותיהם, נפשי השתוקקה לזעוק את זעקתם בדרך הישר והרצוי לפניך. אסתי זקהיים שישבה לימיני חיבקה אותי וחילצה מתיקה טישו ועוד טישו, אבל הכאב היה עז מלהכיל ובשעה שהשירה נשאה את כולם קמתי כנשוך נחש ורצתי אל מחוץ לאוהל ליער שהקיף אותו.

דובי איכנולד ברמב"ם, נובמבר 1982

נעלתי את צור מאחורי סוגר ובריח(צילום: יוסי רוט, לע"מ)

דווקא שם, ביער הפולני העבות שעמד בלבלובו, נפתח הסגר, נפרץ הסכר ומעמקי נשמתי השתחרר בכי אדיר שבמשך שנים היה אצור בתוכי וסרב להתפרץ - כך בשעות שלאחר אסון צור וכך גם בכל השנים אחר כך. לראשונה בכיתי בכי כן, אמיתי וכואב על החיילים שלי שנהרגו בגיל צעיר, על נעוריהם האבודים. וגם על עצמי בכיתי, ועל רגשות האשם שאני נושא מאז.

לאחר זמן שלא יכולתי לאומדו נעמד לצדי משה אליפי, הבמאי שליווה במצלמתו את המסע, והניח את ידו על כתפי. בין יפחות של בכי בלתי־נשלט סיפרתי על קליין ששחררתי יום קודם ושנאלץ לחזור לצור ומצא בפיצוץ את מותו, ועל זאדה שרצה להיות איתי במילואים והקדים את גיוסו ונהרג, על חייל ששפטתי והתעקשתי שיישאר בלילה בבניין שבו מת למחרת למרות שכלל לא השתייך ליחידה שלנו. היו אלה הצער העמוק על אובדן החיים המיותר והאימה הטמונה בידיעה שאני האחראי לו שזעקתי אל תוך העצים הדוממים.

הזרוע האמיצה של אליפי שנכרכה סביבי, פניה הרגישים של אסתי שיצאה אלי, החזירו אותי אט אט לעצמי. רק אלוהים מחליט מי יחיה ומי ימות, חזר אליפי ואמר, ואני נאחזתי במילותיו כבשלבים של סולם. "עברת מסע בתוך מסע", הוא אמר לי, "ודווקא כאן, כשהתייפחת על החיילים שאיבדת בצור, הבנתי גבורה מהי. אתה הגיבור שלי". נפשי הסוערת מצאה עוגן בדבריו.

אדוות הסערה המשיכו להרעיד אותי משך כל אותו היום. בערב שאלה אותי אחת מחברות המשלחת למה אני לא הולך לטיפול. השבתי לה שאבי, בוגר אושוויץ, לא חשב שהוא צריך טיפול אחרי כל הזוועות שעבר, וכמוהו גם אני נעלתי את צור מאחורי סוגר ובריח. עכשיו התפרקתי לחתיכות בדיוק במקום שבו עבר אבי את ימיו הקשים ביותר.

דובי איכנולד בצילום לכתבה על אסון צור(צילום: רמי זרנגר)

הסברים עמוקים למעגלי החיים הללו שנפתחו ונסגרו, אין לי. לפני השינה שוב ראיתי מולי, דקה אחר דקה, את היום האחרון שלנו בצור, ושמעתי במדויק את הפיצוץ הנוראי. וכתבתי לעצמי: "ישבנו היום בטיש בחברותא כמו שישבנו בצור, רגע לפני הפיצוץ".

לכל מילה יש משמעות

אושוויץ־בירקנאו הוא המלך של מחנות ההשמדה. כל מחנה ואימיו השמורים לו, אבל בירקנאו עולה על כולם. שער הכניסה, הרמפה, גדרות התיל והצריפים - קילומטרים רבועים של אימה צרופה שמתכנסת כולה אל תאי הגזים והמשרפות בירכתי המחנה. מיליון ומאה אלף יהודים נרצחו באושוויץ בין יוני 1940 לינואר 1945 והוא נותר צרוב בתודעה כסמל הרוע המוחלט. והגבורה שאין שנייה לה.

בלילה לפני הביקור במחנה התקשיתי להירדם. חשבתי על אבא שאיבד באושוויץ את משפחתו, על אחיו הקטן שנאחז בשולי בגדיו כשנתלש על ידי חייל גרמני ברמפה באושוויץ בדרכו לקרמטוריום מספר 3. קריאותיו לעזרה מלוות את אבא עד היום. אופיר, בני, קרוי על שמו. כמו מאליה, ידי נשלחה לדסקית שנשאתי סביב צווארי. נזכרתי בנסיעה לאושוויץ לפני עשור, שבה ליווינו אבי ואני את כיתתו של אופיר בני שעמדה לפני גיוסה לצה"ל. בסיומו של אחד הימים היותר קשים וארוכים באותה נסיעה אמר לי אבי: "עכשיו, שישים שנים אחרי, הגיעה הנשמה שלי למקומה". חשבתי ארוכות על דבריו אלה של אבי, והם הדהדו בי כל אותו הלילה וביום שלאחריו.

כבר אינני יכול למנות את מספר הפעמים שביקרתי באושוויץ, ובכל פעם מחדש מכה בי המקום במלוא עוצמתו. משהו בממדיו האיקוניים הופך אותו למגבר של רגשות ומשמעות, ומעניק עומק סימבולי לכל. יהורם גאון ביטא זאת היטב כששר את "ירושלים של זהב" והדגיש, "על אדמת פולין לכל מילה יש משמעות, ואין מקום לטעוּת". בפוסענו לאורכה של הרמפה סיפרתי לקבוצה את סיפורו של אבי, ופתאום נזכרתי במשפט שאמר יהורם בתפקיד יוני נתניהו ללוחמיו בסרט המיתולוגי "מבצע יהונתן" רגע לפני העלייה למטוס ההרקולס שייקח אותם לאנטבה: "אני יודע שאתם לא אוהבים לשמוע ציונות, אבל אנחנו יוצאים למבצע במרחק של אלפי קילומטרים מהארץ בכדי להציל ישראלים ויהודים, ואם אנחנו לא נעשה זאת, אף אחד לא יעשה זאת במקומנו". לו רק לאנשים הללו, היהודים עבדי כל העולם, הייתה מדינה אז.

בצריף הנשים בבירקנאו הפתיע אותנו הרב קריגר והודיע שכל אחד מאיתנו קיבל מכתב מהבית. לי חיכה מכתב מבתי סיוון. כשקראתי את דבריה הוצפתי גאווה. הצטערתי שסבא וסבתא רבא שלה לא יכולים לקרוא אותו. פרשתי לפינת הצריף ובכיתי. הקראתי את המילים לעצמי ולסבא וסבתא שלא הכרתי, שמעולם לא ראיתי את פניהם מכיוון שלא נותרה מהם ולו תמונה אחת למזכרת.

"אבא יקר. שוב אתה נוסע לפולין, ולרגע אני תוהה עד מתי יימשכו המסעות האלו, ומה יקרה לסיפור חייך וסיפור משפחתי, כיצד תיראה 'הגדת השואה' שלנו, איך יתעצב הזיכרון ומה המשמעות של כל אלה. ושוב אתה נוסע לפולין, ואני עומדת משתהה ומלאת הערכה על כוחות הנפש שאתה אוגר כל פעם מחדש על מנת לעצב משהו משמעותי בעם ישראל, על מנת לעשות בירור אמיתי, על מנת לתת מה שאפשר כדי שהשואה לא תיעלם ממחיקותיו האגרסיביות של הזמן..."

שם, על רצפת הצריף, הרגשתי באופן מוחשי את ההמשכיות, את הדו־שיח הבין־דורי הנוכח וממלא את הצריף. ובאותו הרגע, ממש כמו אבי, הרגשתי שהנשמה שלי באה למקומה.

ניצחון הנצח על הרצח

כעשרה חודשים לאחר המסע הזה לפולין מצאתי את עצמי שוב באושוויץ. ביוזמתו של העיתונאי נח קליגר, ניצול אושוויץ בעצמו, הצטרפנו אבא ואני למסע של משלחת הכנסת לפולין ביום השואה הבינלאומי ב-27 בינואר. אפילו לא שאלתי את אבא. ידעתי שלהיות שותף למשלחת רשמית של שרים וח"כים של מדינת ישראל יהיה עבורו ניצחון נוסף. שלושה שבועות לפני הנסיעה פגעה בו נהגת במעבר חציה. כאוב וחבול, התעקש אבא בן ה־88 לנסוע. "עברתי דברים קשים יותר", פסק. לאמי, שחששה שהמאמץ הפיזי יכריע אותו, הבטחתי שאשמור עליו ואחזיר לידיה את הפיקדון בשלמותו.

בשתיים בלילה אספתי אותו. "אני נוסע לבית הקברות של המשפחה שלי", ענה כששאלתי לשלומו. "אני מניח שלא תהיה לי הזדמנות נוספת להגיד עליהם קדיש בחיי. עוד מעט אפגש איתם למעלה, ויש לי הרבה שאלות לבורא עולם". משסיים נפלה בינינו דממה. הרגשתי שעשיתי את המעשה שצריך היה לעשות. שמחתי על התעקשותי לצרפו למשלחת הכנסת. ואני בעוד נסיעה עם אבא למחוזות הארורים הללו שבהם אני נובר אחר רסיסי זיכרונות בנתיבים אילמים, ומנסה לסנן אותם מבעד למשקעי הזמן.

נחתנו בבוקר בשדה תעופה צבאי בלודז' ומשם נסענו באוטובוס לטקס באושוויץ־בירקנאו. אבא למד משניות כל הדרך. עיניו לא משו מהאותיות. שלחתי את תמונתו, שקוע בשינון המשנה היומית, אל משפחתי, וחתני משה פרוכט שיגר תגובה שאין מדויקת ממנה: "ניצחון הנצח על הרצח".

את סיורנו התחלנו בביתן 27 באושוויץ, במוזיאון החדש שהוקם לאחרונה. אבא נעמד ליד שלט המצטט מדבריו של הסופר פרימו לוי: "זה קרה, ובכן זה יכול לקרות שוב: זהו גרעין הדברים שיש בפינו לומר". אבא התעכב על המילים וביקש שאצלמו לידן, ואז אמר לי לפתע: "כמה שנים אחרי שעליתי לארץ ראיתי ילדים קטנים משחקים ברחוב, ובחישוב מהיר הסקתי שהם נולדו לאחר השואה. קינאתי בהם קנאה גדולה. קנאתי על שאינם יודעים דבר על ממלכת המוות, על הגבולות האיומים שנחצו בה ועל טיבו של השבר שלא יוכל לתקון - של פצע עמוק מן הזמן", אמר במילותיו היפות.

בביתן 27 עמדנו מול ספר המתים הכולל את שמותיהם של ארבעה וחצי מיליון נספים. המספרים הבלתי אנושיים של הרוע האנושי לובשים שמות. אבא מצא שם את שמותיהם של הוריו, אחיו, בני דודים ושאר בני משפחה שלא הכיר - כולם איכנולד. לא יכולתי לנתקו מן הדפים העמוסים חיים שנמחקו. אבא ליטף בעיניים כלות עוד איכנולד ועוד איכנולד - ההתבוננות בשמותיהם החזירה אותם לחייו. בערב כתבה לי טלי אשתי: "אלומה ואיתן, שני הנכדים החדשים שהצטרפו למשפחתנו, הם הם התשובה".

התקדמנו לעבר האוהל שהוקם לכבוד האירוע, סמוך לקרמטוריום 3, ובכניסה כיוונה אותנו המארחת הפולנייה לשורות שהוקצו לשורדים ("סרבייבר?" היא שאלה, ואני חשבתי לעצמי: שוב סלקציה?).

מלפנינו ישבו נציגי הפרלמנט הפולני, ומשמאלנו - נציגי כנסת ישראל. אבא שתק. חיבקתי אותו ויכולתי לחוש את ההתרגשות שאחזה בו. הוא ישב מכווץ, מקשיב בריכוז לקול הדי נשמתו. למרות שתמיד הוא בולם את בכיו, הפעם לא עמד לו כוחו ודמעות החלו לזלוג על לחייו. למחרת פורסמה תמונתו ב"וושינגטון פוסט", מוחה את דמעותיו במטפחת, ואני מתבונן בו באהבה, לבי נכמר. צלם רגיש שעמד מרחוק בין מאות אנשי התקשורת קלט בעדשתו את הרגע.

צלם רגיש שעמד מרחוק קלט בעדשתו את הרגע

עם סיום הטקס, הרב הראשי לישראל דוד לאו הוציא ספר תורה שהביא מישראל וקרא דווקא כאן את "זכור את אשר עשה לך עמלק". על הפסוק הזה אמר אבי בבר המצווה של נכדי - נינו - כי זוהי מצווה שהוא מקיימה יום יום, ולפעמים שעה שעה.

עתה עבר רחש בקהל: חיפשו לוי שיעלה לתורה. "אבא לוי!" קראתי בקול מפאתי האולם, והעליתי את אבא לבמה. אבא גייס את מלוא כוחותיו ואת כל הווייתו כדי לומר את ברכות התורה "ברכו את ה' המבורך". והציבור ענה לו כהד בקול רם: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". את העוצמה של המעמד הזה, כשלמרגלות קרמטוריום 3 ואל מול הציבור הזה בירך אבא לזכר הוריו ותשעת אחיו ואחיותיו שנשרפו שם בשואה, לא ניתן לצקת למלים.

בדרכנו חזרה החזקתי את אבא צמוד אלי - כאן אסור לו ליפול, אפילו לא במקרה. פסענו בצעדים מדודים בקור של מינוס 15 מעלות, ואני תהיתי בקול כיצד שרדו אנשים בקור הזה כשרק פיג'מות לגופם. אבא השיב בפשטות נוקבת: "הם לא שרדו. מי ששרדו הם היוצאים מן הכלל". הנחתי שהתכוון גם לעצמו. "אתה יודע", הוסיף, "כל בוקר בתפילת שחרית אני אומר 'עזרת אבותינו אתה הוא מעולם'. איזה אבותינו? איזה עזרה? לא היתה לנו שום עזרה כאן".

בארוחת הערב הממלכתית בקרקוב, שחתמה את הביקור, שר עמיר בניון את השיר שחיבר לכבוד הניצולים, "האחרון שנשאר": "אני האחרון מכולם / ממעמקים קראתיך אדם / כל עוד בלבב נשמתי קוראת / נותרתי חי גם כשהייתי מת / אני האחרון שנשאר / נותרתי אדם כשהייתי מספר / כיכר הלחם אצלך בתפריט / ואצלי תמיד מתחת לכרית // ובמרוץ השליחים / נותרתי לבד / הלפיד עובר עכשיו / מיד ליד / קחו ממני הכל / אני הסנה הבוער / אתם תישארו כאן / כדי לספר".

אבי הקשיב למילים ובכל רמ"ח אבריו אחזה התרגשות עצומה. השיר נכתב עליו ועל שכמותו, האחרונים ששרדו. אלה שנותרו בני אדם גם כשמכבש אימתני של רוע צרוף ניסה להופכם למספרים. אני הוא זה שנוסע שוב ושוב למחוזות המוות הללו כדי לספר, כדי לזכור ולעולם לא לשתוק, אבל הגיבור האמיתי של הסיפור הזה - הסנה הבוער - הוא אבי.

עתה כמהתי כבר לשוב הביתה. דאגתי לניצולים, כולם בשנות השמונים המאוחרות לחייהם, שהחלו את המסע המתיש והמטלטל הזה לפני 24 שעות, ולא עצמו במהלכו עין. אמורים היינו לנחות בשש בבוקר בארץ, אבל דווקא על האדמה הזאת שכל כך רצינו להשאיר מאחורינו אירעה תקלה במטוס. המתנה. טיסה במטוס חלופי. את מקום הקיטור הישראלי הידוע מילאו השקט והקבלה הדוממת שהכתיבו הניצולים. כשכתב ערוץ 2 עמית סגל ניגש לאבי וביקש לראיינו, הגיב אבי בקיצור נמרץ נטול טרוניה: תקלה, קורה. ובאוזניי הוסיף: "עברתי חוויות קשות מאלה במקום הזה".

(צילום: אילן ספירא)

בארבע אחר הצהריים נחתנו בנתב"ג. הרגשתי הקלה עצומה. אבא חזר הביתה בריא ושלם, בדיוק כמו שהבטחתי לאמא.

 כעבור שלוש שעות התקשרתי לדרוש בשלומו. אמא סיפרה שהוא הלך לשיעור דף יומי. אני, הצעיר מבין שנינו, התמוטטתי למיטה, אבל הוא לא הרשה לעצמו לשבש את שגרת יומו. כך או כך, רישומו של הביקור לא קהה. לא מזמן אמר לי אבא: "אם אבי ואימי היו יודעים שאהיה שם איתך, ודאי היו אומרים לי שזהו הניצחון הגדול שלהם".

אינני יודע לאשורה את התשובה לשאלה היכן היה אלוהים בשואה. אבל אני יודע שעבורי, אבא והדרך שבה בחר לחיות את חייו הם חלק מהתשובה. הם - והידיעה שאני עצמי זכיתי להיות חלק מהתשובה שלו.

ומחר, נלך כולנו שוב לחלקת יהודי זגלמביה ביער מודיעין, לטקס יום השואה.

את הסיפור שלו, שהוא הסיפור שלי, אני אשאר כאן כדי לספר.

דובי איכנולד, אפריל 2014

הכתבה פורסמה היום ב"ידיעות אחרונות"